הצד האחר של העולם רחלי רוטנר. הוצאת בבל, 122עמ', 98 שקלים

הוא היה פולש לסיוטים הנוראיים ביותר שלי. אכזרי, דוקרני ונחוש. כל פעם שהייתי עוצמת את עיניי ידעתי שהוא יכול להגיע. כל פעם התפללתי שיוותר עלי, רק הפעם. הייתי מהלכת ברחובות השכונה, שאננה, שורקת ואז הוא היה מגיח מפינה חשוכה, ירקרק ונתעב וזועק: "קוראים לי קישקשתא, קישקשתא הוא שמי!"

תמיד האמנתי שלא יכול להיות גרוע מזה, אבל אז קראתי את "הצד האחר של העולם". ספרה של רחלי רוטנר מורכב משני סיפורים ונובלה אחת, שלושתם מצוירים בשחור-לבן, ועוסק על פניו (ועל כך בהמשך), בגלישה לאזור הדמדומים שבין המציאות לטלוויזיה. כל מי שיצורי המסך הקטן הוטמעו עמוק במפה הפנימית שלהם, מכירים את המקום הזה היטב. רוטנר, שלא במפתיע, עובדת כעיתונאית ומאיירת בשבועון "רייטינג", גרה בו קבע ומוציאה ממנו את אומנותה ופרנסתה. בנובלה "שער" - החלק המלוטש ביותר, רעיונית, תמטית וציורית - הגיבורה, המספרת, יוצאת למסע התבגרות, רגע לפני תחילת לימודיה בבית ספר לאמנות. היא עומדת לעבור לצד האחר של העולם, עולם המבוגרים. המוטיווציה למסע היא הניסיון להשתחרר מעולם חלומותיה, זה שמשמש לה תחליף לחיים, שלא מפסיק לחלחל למציאות ולא מאפשר לה מגע אמיתי עם בני אדם. בחלומות ובהקיץ שולטת בה דמותו של סיסלהדג', האיש הרשע בסדרת טלוויזיה מדע-בדיונית, שבה הטובים מנסים להציל את העולם על ידי מסע בזמן. את דמותו של סיסלהדג' רוטנר מציירת אחרת: אל תוך פריימים ריאליסטיים למדי, מדוקדקים בפרטנותם, מגיחה דמותו הכאוטית של סיסלהדג' בסגנון ציור נאיווי וילדותי שמזכיר את ציוריו של חואן מירו, רק עם טוויסט עדכני וקומיקסאי. גם חזותית, בספר שלה עצמה, סיסלהדג' גונב ממנה את ההצגה. היא מאוהבת בו ומפחדת ממנו. וגם מסע השחרור ממנו הוא אמביוולנטי: הגיבורה למעשה נענית לקריאתו ונוסעת אל הצד האחר של העולם - אוסטרליה - אך תקוותה היא להשתחרר ממנו בכך שתפגוש את השחקן שמגלם אותו בסדרה. היא מקווה שמגע עם האדם המוחשי ישחרר אותה מכבלי העולם האחר שהיא עצמה יצרה, במוחה ועל הנייר. הדבר היחיד הוודאי, וזו אולי התחושה המשכרת, האכזרית, המתעתעת יותר מכל, הוא שרק "מה שאת יוצרת הוא אמיתי". זה נדמה כמקרה קיצוני של הערצה לדמות טלוויזיונית. זו כמובן האימה שבאהבה. אבל יותר מכל, זה הדיכאון. רוטנר מצאה דרך לספר אותו, בלי ללוש את החומר השחור, הדביק והסנטימנטלי עצמו.

יש ספרים שנכתבו עלייך בלי שידעת, שמסיעים אותך בזמן ובמרחב הרגשי של עצמך אל גיל ההתבגרות הנצחי של הנפש, ספרים שלוחשים לך את כל מה שהדחקת ונלחמת בו, שהקריאה החוזרת והנשנית בהם אינה מקלה על עוצמת הצריבה הפנימית. להשתעשע במחשבה על מוות. לבחור במוציא להורג שלך. לאהוב אותו משום שהוא זה שישחרר אותך מהסבל הבלתי אפשרי שבו את שרויה ולאהוב אותו על כך. שום קנגורו לא יעזור, רק את, וזה הדבר שמעורר אהדה לדמות המספרת יותר מכל - הרצון שלה הנחוש והפריך כל כך להיחלץ. היכולת לעמוד זקופה ולהשיב מלחמה נגד התודעה שלך עצמך, כנגד כל הסיכויים. כי הרי הניצחון האמיתי הוא לחיות את הפיצול הפנימי, לקבל אותו כחלק ממי שאת, נדמה לי שרק כך התאפשר לרוטנר ליצור את הספר הזה.

ספרה הוא חלק מהמתקפה הגרפית הישראלית המתרחשת כרגע. רומנים גרפיים שונים יצאו ואמורים לצאת לאור השנה, ובכך מצטרפת ישראל באיחור קל של שנים מספר לטרנד העולמי החביב הזה (שהפך לבליץ באמריקה). מי שהתענג על אסטריקס וגארפילד בילדותו גדל לקבל בשמחה את גירסת השחור-לבן למבוגרים, למשל: "מאוס" של ארט ספיגלמן ו"פרסופוליס" של מרג'אן סטראפי.

הסיפור האישי האוטוביוגרפי נוטה להופיע בתדירות גבוהה בז'אנר, אבל רוטנר מצליחה שלא ליפול למלכודת החיקוי והפרפראזה שציפתה לה. היא שוברת את הגבולות במקום להתכנס אליהם. הספר נפתח בסדרת ציורים של ילדות קטנות מרקדות, ראשיהן שחורים, חצאיותיהן מתנפנפות, שערן השחור והמקורזל נדמה במבט העל לתיקנים תפוחים. הסיפורים הקצרים בהמשך נוטים אל האמנותי ומספקים סוג של מפתח חזותי ורגשי להבנת הנובלה הארוכה. התוצאה היא יצור כלאיים ייחודי, שמהלך בחן רב על קו הגבול שבין נובלה גרפית לספר אמנות, אם כי יש להודות שלפעמים (כמו למשל בסיפור האחרון "בית") הוא גם נופל. הערבוב הזה מייצר חתימה אישית מסקרנת. זה כל מה שספר ביכורים באמת מבקש לעצמו, קול חדש ומובחן, אולי לא מלוטש (קצת יותר הקפדה ציורית על תווי פניה של הגיבורה חסרה) אך בהחלט מבטיח. רוטנר מצהירה על יכולתה לשעבד את המדיום הגרפי לצרכיה גם במבואות קטנות מיצירות אמנות מוכרות. הערך המילולי לא עליון. ההפתעה בקריאה היא תוצר של שילוב בין ציור לטקסט. הקוראים חייבים לקרוא בין התמונות. רומן גרפי לא חייב להיות פחות מחויב בטקסט - אבל זה בהחלט לא משנה מאוד, השילוב כאן הוא העיקר, וזה עובד.

בסיפור הפתיחה הנקרא "חלום" מספרת הגיבורה לאהובה איך הפציע בחלומותיה מליל אמש סוג של שיחה שנהוג לנהל בספרות, במיוחד עם אנשים שחולקים אתם מיטה. רוטנר מצליחה לצאת מהבנאליות המתבקשת במקרה הזה דרך שרשרת דימויים, שחלקם יתבהר רק בהמשך ושיאם בשינה ערבה של הגיבורה כשלצדה במיטה שוכב ג'וק ענק. גרגור סמסא ודאי היה מתענג על הסיפור הזה, אילו רק מחושיו היה מאפשרים לו לדפדף בינות לעמודים.

דפים מתוך "הצד האחר של העולם"