בעין החתול, חביבה פדיה. הוצאת עם עובד, 367 עמ', 94 שקלים

1. איך רואים את האור?

הכל מתחיל עם שחורה. בלילה אחד של חושך גדול וגשם זלעפות הבחינה חביבה פדיה, מחברת "בעין החתול", בשחורה. חתולה רטובה שהתיישבה מולה, בלי ליילל, עם שני גוריה והסתכלה בה במבט מרוכז ועמוק. פדיה הבינה את הבקשה האילמת, נכנסה פנימה והביאה לאם ולשני גוריה אוכל. החתולה השחורה לא איפשרה לה להתקרב אליה יותר מדי לא ברגע זה ולא אחר כך. היא נעלמה, אבל הצליחה לגרום לפדיה לראותה כפרט, כחתולה מסוימת. "מאז אותו רגע ארוך של ראיית החיה פנים אל פנים התחלתי לראות חיות בכל מקום", מגוללת פדיה, בסיפור הפותח את ספרה את תחילת המסע האישי שלה. "ובכל מקום שבו היה נדמה לי ברפרוף שאולי עבר שם חתול אחד גיליתי עשרה, ובכל דממה של רעש העיר הבלתי פוסק התחלתי לשמוע צוויחות גורים קטנים, ובכל בית קפה או מסעדה גיליתי את מעמד התת-פועלים, חתולים חרוצים המשוחחים בדרכם עם הסועדים בנסותם להרוויח משהו לעצמם מן הארוחה הנאכלת לעיניהם... התחלתי לראות חתולים כפרטים, להבדיל ביניהם ולקרוא להם בשם. לא חשבתי אי פעם שאכתוב עליהם".

2. החתולים

"בעין החתול", ספר הפרוזה הראשון של המשוררת חביבה פדיה, מורכב מעשרות סיפורים המתחקים אחר תנועת החתול במרחב האורבני. הספר גדוש בדמויות חתולים בעלי אופי ונשמה. פדיה מתעדת ביד אמן את חייהם המסעירים או העגומים ומשרטטת את המנגנון הנפשי המסתורי שלהם: "שדר" המלכותי, מכשף השבט, האינדיווידואליסט שפדיה נלחמת על חייו ושהוא עצמו מתעתע במוות ולבסוף חומק לתוך מוות סתמי. "כל כך הרבה רצון והתכוונות צריך כדי לתפוס בחוט החיים שלא יפקע ודי במעט סתמיות כדי לקרוע אותו", היא סופדת לו; וגם "ג'וקר", "אפור-מלך", "עדינה" ו"ג'ונג'ון", אלה רק כמה מחתולי החצר והבית שפדיה מטפחת. מבטה של פדיה בחתולים מרתק, עמוק ומרגש. היא כותבת על חתולות אמהות, מפענחת את קולות החתולים, בוחנת את מאבקי השליטה ביניהם, יחסיהם המורכבים עם האדם והמקום, היא רואה את האלימות שהם סופגים מידי ילדים, עוקבת אחריהם בחיפושם אחרי אוכל, ובמותם.

3. האנשים

אבל אין לטעות. אין זה ספר הנכתב ועוסק רק בחתולים. גם לכלבים ולחיות אחרות, ובמיוחד לאנשים מהשוליים יש מקום בין דפי הספר. "בעין החתול" מספר גם את סיפורם של המכורים לסמים, חסרי הבית, השוהים הבלתי חוקיים, כל אלה הנדחקים מהמרחב העירוני. דמעת העשוקים זולגת מבין דפי הספר ואהבת אדם מפעפעת בו בעוצמה מרגשת: רוזה חתולים, סשה הנרקומן, מרגלית בן זקן היתומה ששוקמה באמצעות כלבי רחוב וידידה חולה הנפש משוטטים ללא מנוח בין דפי הספר כשהם מרוטים ומובסים כמו חתולי רחוב ובקרבם פועם לב אוהב של כלב, מתגוללים במרבדים של כאב, חסד וגאולה. הלב מתרסק פעם אחר פעם מעוצמת הכתיבה של פדיה - ככל שהאדם יהיה עלוב, מוזר, תמהוני, בזוי ומלוכלך בעיני כל, מבטה של פדיה עוטף אותו בחמלה ארוגה פניני תלמוד וגמרא. אבל מבלי שהתכוונה לכך, מזדהרת דמותה של חביבה פדיה עצמה, שמעבר לכישרון כתיבה ודקות אבחנה היא מתגלה כצדקת חתולים אמיתית, כזאת ההולכת וגדוד של חתולים משתרך אחריה ברחוב ופועה בדרישה לאוכל.

4. מרחב, שפה, רעיון

"המקום הוא שפה עיקרית לחתול", כותבת פדיה ומרבה להתעסק בספרה במרחב הבאר-שבעי. הידחקות בעלי החיים לחצרות האחוריות של הקיום האנושי גורם למבטה לשוטט באזורים אלה ולתעד באורח יוצא דופן את העיר. פדיה, המתגוררת שם, נעה בספרה בין קינה לבין כתב אישום חברתי על מצבה של באר שבע ולא פוסחת על הריחות החריפים שבוקעים מרמת חובב, שיכוני הרכבת המחניקים, גילוח גנים וחורשות והמרתם בבנייה לגובה, כרסום הקניון בעיר העתיקה ושטחי ההפקר. לא זכור לי ספר בספרות העברית שיצא בשנים האחרונות שבאר שבע היא הגיבורה האמיתית שלו. הפריפריה מקבלת מקום מרכזי בספרה של פדיה המציגה מסמך נוקב עם הסתכלות היסטורית ועכשווית.

את ספרה של פדיה, פרופ' להיסטוריה באוניברסיטת בן גוריון, החוקרת קבלה ומיסטיקה יהודית, צריך לקרוא בזהירות. פדיה מרבה לנוע בין סגנונות כתיבה, והספר מכיל קטעי עיון, פרוזה, פיוט, פילוסופיה והגות יהודית. פדיה עוברת באופן מרהיב בין עברית קדומה לעדכנית, יוצרת שפה פרועה של רחוב הנארגת בעברית של תנאים קדומים ונכנסת לתוך דיון אקדמי. השפע הרעיוני והאינטלקטואלי שבספר מציף. העולם ההגותי של פדיה עשיר ולעתים כל סיפור מתגלה ככר להתפלפלות בנושא הבריאה, אלוהות, האדם והחיה. "בעין החתול" מתחקה אחר דחיקת בעלי החיים מהעיר לאזורי ההפקר, פגיעה המרוקנת את העיר מאנושיותה. לכל אורך הספר מהדהדים דברי רבנים ויוצרים שהתווכחו על הקשר שבין האדם והחי. בכפיפה אחת יכולה פדיה לאגד את חשיבתם של רבנו פרץ ורבי נחמן מברסלב, לצטט את יהודה עמיחי, את דון יצחק אברבנאל והוגי מערב, אבל זהו ידע שאינו חוסם את הלב, ומאפשר קריאה בכמה רבדים, שמאתגרת את הקוראים.

5. ג'אז וג'ינגה לנצח

הכלבה ג'אז הגיעה אלי מאותו צורך שלברדורים מגיעים אל חלק מבעליהם - להנחות אותם בתוך האפלה. לפני ארבע שנים היא קרסה ומתה למרות כל מאמצי הצוות בבית החולים הווטרינרי בבית דגן להצילה. כעבור חצי שנה נחת החתול ג'ינגה בביתי. לראשונה בחיי הסכמתי לגדל חתול, אבל רק בגלל שהעמיד פני חולה סופני שלקה באיידס חתולים (כל הווטרינרים קצבו לו שלושה ימים לחיות) ובגלל שמיד הבחנתי שהוא מתנהג כמו כלב למרות השתייכותו למשפחת החתולים. ג'ינגה צחק על הרופאים וחי אצלי שנה בניגוד לכל האבחנות, כשהוא מוכיח שווטרינרים לא שונים מרופאי אדם (אבל לפחות להם יש כתב יד ברור יותר). כשג'ינגה מת קבעתי שההוספיס נסגר ושום חתול עם אופי של כלב וכלב עם נשמת אדם לא ייכנסו אלי הביתה יותר. אבל ספרה של פדיה, צדקת החתולים, הזיז משהו בלבי. אולי הגיע הזמן לראות את האור, להתאהב שוב?