טורפים של קיץ

ענת עינהר. הוצאת עם עובד, 288 עמ', 84 שקלים

אי אפשר לקרוא את "טורפים של קיץ", ספר הביכורים של ענת עינהר, קריאה רצופה. אי אפשר לקלוט את כל הדימויים היפהפיים שלה בבת אחת. אי אפשר להתכחש לכישרון הברור, הקורן, שלה. אי אפשר להניח ללב לספוג כל כך הרבה רגשות. אי אפשר להגיד "מקריות" או "מזל של מתחילים" ולמשוך בכתפיים. אי אפשר להפסיק להתפעל מהמורכבות של המצבים שהיא מתארת. עד כדי כך זהו ספר טוב.

האם העובדה שענת עינהר כותבת טוב כל כך תהפוך את ספרה לפופולרי? סביר להניח שלא. זוהי כתיבה מאסכולת יהושע קנז, שבה השליטה בעברית ובאמנות הסיפור הקצר מרסנת כל העת את העלילה הדרמטית הנגלית אט-אט לפני הקוראים, שאילולא היתה נחשפת כך, בשקט ובדיוק מוחלט, אי אפשר היה בכלל לשאת אותה. זו כתיבה מעולה, סבלנית, שמצד אחד תקועה כמו חנית בתוך החיים הישראליים - ומצד שני שומרת על רמה גבוהה מאוד של דיוק, לא מקלה על הקוראים בתרגילים סנטימנטליים, נזהרת באופן עקבי מסיפוקים מיידיים.

כך, למשל, בתוך הסיפור השלישי מתוך ארבעה שבקובץ, "מתחת לחולצה המגוהצת", המספר באופן ישיר על ילדה הכלואה בתוך התקן מפלסטיק ליישור עקמת ומתאר את הדיאלוג שלה עם שכנה הזקן והאלכוהוליסט, מסתתר כבתוך בבושקה סיפור נוסף. "וכמה מטעה היתה הסימטריה הזאת", כותבת עינהר על הדירות שבהן גרים הילדה הנכה עם משפחתה והשכן השיכור, "כאילו תוכננו הדירות על פי מתווה כנפיו הפרושות של פרפר שנלכד תחת תקרת הבניין, פרפר עצום ומעוות שכנפו האחת דהויה". בתוך הסיפור הזה, הנמסר באופן המאופק, המרוסן, והאמין ביותר, למרות, ובגלל, החומרים האפלים שבו - מקופל סיפור של ילדה אחרת, יוונייה צעירה מאוד, שפגשה את אותו השכן בבר באתונה בימי מלחמת העולם השנייה, ככל הנראה ב-1940, עת הדפו היוונים את הפלישה האיטלקית. בעוד לבם של הקוראים נמלא אימה וחשש מכל מה שיכול להשתבש ויכול לקרות לילדות בנות 15 הסובלות מבדידות ומחפשות מזור אצל שכן מבוגר - מתגלה שהאלימות הקשה שוכנת דווקא בזיכרונותיו של השכן, חקוקה על גבו המקועקע כמו גם על מצחה של ילדה אחרת שאותה הוא יזכור לנצח. לא מפתיע אפוא שמי שנמנע כאן מלגרום נזק הוא דווקא השכן הרדוף אשמה, ומי שמחפשת לעצמה נזקים היא הנערה מהדלת ממול.

בסיפור הנושא את שם הספר, שהוא גם הטוב בקובץ, עינהר מצליחה להביא את הקוראים אל נקודה של שברון לב ממש - כשהיא מתארת בסבלנות את חייו של המורה צבי הנדלר, שכלבו גולי מת בפיגוע. בתבונה היא מאפשרת למותו של הכלב להיות נקודת הפתיחה של הסיפור, ולא סופו או שיאו, ואפשר כמעט לשמוע את נשימותיו המהירות, העמוקות של המורה צבי, את מחשבותיו, את ההשלמה והתסכול הסותרים שבהם הוא מקבל את חוסר ההבנה המוחלט שהוא נתקל בו: מצדה של האשה שהוא חי אתה, איריס ההמונית, מצד בנה המתבגר והמתנכר, מצדה של תלמידה שהוא מלמד, שמביעה בתחילה השתתפות בצער אבל בסופו של דבר בוגדת בו. בסיפור הזה, כמו בקובץ כולו - כולל בסיפור המשונה במקצת שמתאר יחסים בין בחור רוסי צעיר ואבוד לבין משוררת שמזכירה מאוד את דליה רביקוביץ' - עינהר מגלה שהיא אמנית של השהיה. היא מניחה לשיאים הפסיכולוגיים של הסיפור להימסך ככתם צבע בזרם החיים עצמם, להעכיר אותם אבל לא להביא לעצירתם. היא נמנעת מהצהרות דרמטיות - הן מטעם המספר, והן מטעמן של הדמויות עצמן, שאל תודעתן היא פולשת בעדינות שאין שנייה לה - אבל גם לא נמנעת מלספר על המקומות החשוכים שהדמויות מגיעות אליהם, רגשית ופיסית. עינהר מצליחה לייצר תחושה של מציאות באופן יוצא מן הכלל, בעיקר כשהיא מתארת את האופן שבו אנשים מחפשים לעצמם נחמה ביחסי מין, בשיחה, בזיכרונות, בשתייה, בהתעלמות מכאבם.

באופן מעניין יש ב"טורפים של קיץ" ייצוג חריג כמעט בממדיו של ישראלים רוסים, יחסית ליצירה שאינה עוסקת במוצהר בעלייה. הישראליות של הקובץ נולדת מתוך השילוב שבין ריבוי הדמויות של גולים-עולים (שרבים מהם מתוארים כיפי תואר, ובכך אולי עינהר דווקא מועדת לרגע) לבין האירועים הציבוריים המשותפים לכלל. לעתים הם נמצאים בחזית - כמו הפיגוע שבו מת הכלב של המורה, או פעולה צבאית בג'נין המוזכרת בסיפור הרביעי בקובץ ביחס לבעלה של הגיבורה, המנסה להרות. לעתים הם ברקע הדברים כמו בתמונה שבה משפחתה של הילדה הנכה צופה במשפט דמיאניוק המשודר בטלוויזיה ומעירה הערות. בכל מקרה, התגובה של הדמויות על האלימות והקושי שבחיים הישראליים האלה היא מעין תגובה מושהית. תגובה של אלה שמקרוב באו ואינם משתתפים לגמרי בנעשה, מי שתופסים ריחוק אירוני מהמציאות הכללית, ומתמקדים בהישרדות. מנגד, חלקם - כמו הבחור הרוסי העובד בביתה של המשוררת ומוצא אותה מוטלת על הרצפה - מרשים לעצמם לעשות מעשה רגעי אחד, אימפולסיווי, של מרד. המעשה המקפל בתוכו את הגאולה.

נדמה כי יחד עם פרסומו של קובץ הסיפורים האחרון של יהושע קנז "דירה עם כניסה בחצר" באותה הוצאה, עם עובד מציגה כאן לקוראים אלטרנטיווה אמנותית רצינית - המושכת את הסיפור הישראלי מן האבסורד, הקיטש או האינטלקטואליות הפוסט-מודרנית אל ריאליזם חכם ישיר ואפקטיווי מאוד.