את הרשימה הזאת צריך להתחיל בבקשה מפורשת: אל תתנו לסדרת הספרים החדשה שבחר, תירגם וערך יהודה אטלס (קלסיקלטת, 49 שקלים כל אחד) להיעלם בין הערימות האינסופיות שמציפות את החנויות ומאיימות לבלוע את ספרי הילדים (ואת הילדים גם). אז חפשו את הלוגו בצד שמאל למעלה ("ספרים שאהבתי, מארון הספרים של יהודה אטלס") ושבו רגע עם הספר, תנו לו צ'אנס.

שישה ספרים יצאו בסדרת אטלס, ועוד שישה, כך מבטיחים, כבר בעשייה. בהמשך ישיר לאהבתו ולהתמצאותו הרבה של אטלס, השישה הם מבחר מספרות הילדים העולמית, קלאסיקות שמעולם לא ראו אור בארץ. כולם יצאו בפורמט המקורי שלהם, כולם הם מה שמכונה באנגלית "Books-Picture", ועצם העובדה שאין מקבילה עברית למושג החשוב הזה מוכיחה, פעם נוספת, עד כמה נמוך מעמדה של ספרות הילדים בארון הספרים המקומי. Book-Picture הוא אותו ספר ילדים מלווה תמונות, שכולנו קוראים לילדינו עד שהם מתחילים לקרוא בעצמם. אלה ספרים שבהם הסיפור ומלוא משמעותו נוצרים בשיתוף פעולה של טקסט ותמונה, ושני אלה יחד, המלים והאימאז'ים, מספרים סיפור אחד שלם, שאף אחד משניהם לא היה יכול לספר לבד.

צריך להשקות

קחו למשל את "זרע של גזר", ספר שבארצות הברית יצא לאור ב-1945. הטקסט החוסך במלים מספר: "ילד קטן טמן באדמה זרע של גזר". הילד מחכה שהזרע יגדל ובינתיים אמו, אביו ואחיו, כל אחד לחוד ושלושתם יחד, אומרים לו ש"זה לא יגדל". אבל הילד משקה ומנכש ומשקה שוב ומחכה, עד שבסוף, "הגזר גדל. בדיוק כמו שהוא ידע שיקרה".

ספר גאוני. פשוט עד אין קץ, מדויק כמו שיר הייקו, שאוצר בחובו את כל מאבק האיתנים של ילד המפלס את דרכו בעולם. הטקסט של רות קראוס נהדר, אבל בלי האיורים של קרוקט ג'ונסון המחונן, שבמקרה אף היה בעלה, היינו מקבלים רק חצי סיפור. הקומפוזיציות המושלמות, שמעמידות את הילד בעמדת נחיתות-נחישות מול עולם המבוגרים, מביאות אל הספר את האומץ החבוי בגידול הגזר, ומהדהדות עולם רגשי שלם.

הספר הנהדר, שאטלס בהזדמנות זאת גם עושה אתו צדק היסטורי (פעם, מזמן, הופיעה גרסה עברית חצופה ביותר, חתומה על ידי יוצרים מקומיים, ובה איורים שהם עיבוד של המקור וצנונית שהיא עיבוד של הגזר), בא לעולם במחלקת הילדים של הוצאת הספרים האמריקאית הארפר-קולינס, שהיתה אז ממלכתה של אורסולה נורדסטרום, עורכת מיתולוגית ששינתה את פני ספרות הילדים האמריקאית.

במולדתו נחשב "זרע של גזר" לאחת הקלאסיקות של המאה ה-20 ומוזכר בנשימה אחת עם "לילה טוב ירח", "ארץ יצורי הפרא" ו"אהרון והעיפרון הסגול". כולם, אגב, יצאו לאור אצל נורדסטרום, ויוצרו של האחרון הוא אותו קרוקט ג'ונסון (אוהבי אהרון יזהו מיד את הילד מגדל הגזר כאחיו לפרופיל). הספר על הגזר הוא הראשון שג'ונסון אייר לילדים (נורדסטרום אחראית להרבה התחלות מוצלחות) ואת הרצינות התהומית שהולידה את היצירה הפשוטה-כביכול הזאת אפשר לראות במכתב שהעורכת כתבה למאייר ובו שיבחה את עבודתו אך ליוותה את התשבוחות בבקשה מפורשת: אסור שהילד ייראה מופתע או מלא ספקות באף אחד מהאיורים. "נראה לנו", היא הוסיפה ונקטה כדרכה גוף-ראשון-רבים מלכותי, "שבכמה מהאיורים הנוכחיים חסרה אותה תחושה של ביטחון נשגב".

נורדסטרום היתה טיפוס-טיפוס, אבל מה שיפה כל כך בציטוט הקטן הזה (וניכר במכתבים רבים שכתבה) זו הרגישות לכל ניואנס באיור, ההבנה כי הילד הקורא הוא צרכן נבון שאי אפשר לעבוד עליו, וההתייחסות הדרמטית לאפשרות שיהיה פגם כלשהו במוצר הסופי (הדגשת ה"אף אחד" במקור כמובן). כך צריך לעשות ספר ילדים. צריך להשקות ולהשקות, צריך לנכש עשבים שוטים, צריך לא לוותר ולעבוד קשה עד למוצר מושלם.

פיל דביל, ממש כך

עוד אחד שעבד קשה מאוד על יצירתו, למרות שהתוצאה מלאת המעוף נראית ספונטנית להפליא, הוא לודוויג במלמנס, שמיוצג בסדרה הנוכחית עם "ניצן הוורד" (וידוע בעיקר כיוצרה של סדרת "מדלן" על הילדה הפריסאית שחיה בבית יתומים בשתי שורות ישרות). במלמנס, שכתב ואייר את ספריו, הצליח ליצור ספרים שנראים כאילו שורבטו וכדרך אגב יצאו מושלמים. האמת היא שהם היו תוצאה של מאות סקיצות וחיפושים אינסופיים אחרי הקו הנכון והקומפוזיציה המושלמת. ניצן הוורד, גיבור הספר, הוא ארנב מאושר מאוד, עד הרגע שנופל לידיו ספר המתאר חיות אחרות כחזקות, חכמות ואמיצות ואת הארנב כביישן, פחדן וחרד. לא ארנב כניצן הוורד ישתוק אל מול העלבון הצורב, ולמרות תגובת הפחד הטבעית שלו מול לווייתן שהוא פוגש בדרכו, הוא מחליט להוכיח לו, וגם לפיל דביל שהוא פוגש מיד אחר כך, מי כאן החזק. ההוכחה תבוא כמובן בזכות תחבולה ערמומית ולא בזכות הכוח הפיסי שאין לו.

איזה יופי של ספר! הרשימה הזאת הולכת ומתמלאת סופרלטיווים (וזה עוד לא הסוף), אבל מה לעשות, זו עוד פנינה, ואפילו יותר מהגזר - ספר כל כך לאקוני שלא לכולם קל להתחבר אליו - ניצן הוורד כובש, ובקלות. למה? כי אי אפשר לעמוד בפני הגיבור הארנבי-אנושי-ערמומי, שהוא לא בדיוק מוסרי ולא בדיוק ישר, לא בדיוק צנוע ולא בדיוק מאופק, ודווקא בגלל כל אלה הוא מדבר ישר ללב.

במלמנס מראה - וכל כך הרבה לא נאמר במפורש, אבל נראה היטב בזכות התמונה - שעלבון יכול להיות כוח מניע, שיושר הוא עניין יחסי, שערמומיות היא סוג של הצלחה, ושקנאה ויצר תחרות הם רגשות לגיטימיים, אם כי לא תמיד נחמדים. ועוד. ואת כל העוד הזה אפשר לראות באיורים הנפלאים, מלאי התנופה והאופי.

ועוד: לפיל שנקרה בדרכו קורא הארנב פיל דביל. ממש כך, כמה מדויק. אטלס המיומן מתרגם תוך כדי שמירה קפדנית על רוח המקור, אבל הופך אותו לעברית יפה ולא מתיילדת, ומתוך הבנה שזה טקסט שנקרא בקול רם. יהודה אטלס עשה הרבה החלטות בדרך, וניכר שמאחורי כולם חשיבה רבה. קחו למשל את המלה Rosebud, כותרת הספר וגם שמו של הארנב הגיבור. כאן מתרגם אטלס במדויק ל"ניצן הוורד", מתוך החלטה, אני משערת, שתעתיק פשוט ("רוזבאד") לא יספק, כיוון שמשמעותו של השם חייבת להיות נהירה לקוראים, כי כבר שם חושף במלמנס את יחסו האירוני אל הארנב בעל האגו (הספר, אגב, יצא במקור ב-1942, שנה אחרי "האזרח קיין", ומותר לנחש שהקריצה לכיוונו של הסרט היתה מכוונת לחלוטין).

אלה בטח גחליליות

אבל דווקא הכותרת המקורית של ספר נוסף בסדרה, "?What's Under My Bed", אשר סימן שאלה בסופה, עוברת עיבוד והופכת בעברית לכזאת עם סימן קריאה בסופה: "יש משהו מתחת למיטה שלי!", וכך יכול אטלס להשתמש ב"משהו" המוצלח כל כך, שלא היה יכול להשתלב בכותרת השואלת.

ספרי פחדים-של-לילה כבר מזמן הפכו לז'אנר בזכות עצמו בספרות ילדים, אבל האמת היא שאחרי "יש משהו מתחת למיטה שלי!", שיצא במקור ב-1983, מתחשק לומר: ממש אין צורך בעוד וריאציות. ג'יימס סטיוונסון הוא הכותב והמאייר - שוב אמן שמפליא לשלוט בשני העולמות, הטקסטואלי והחזותי. למרות שסטיוונסון הוא בראש ובראשונה מאייר - ויעיד על כך הקו הווירטואוזי ומלא החיים שלו - כבר מהמשפט הראשון של הספר הזה ניכר כישרון הכתיבה: "נו", אמר סבא, "הגיע הזמן ללכת למיטה. אני מקווה שהסיפור שסיפרתי לכם לא היה מפחיד מדי". כך מתחיל מסעם של מרי-אן ולואי אל חדר השינה בבית הסב, שם נדמה להם, בתחילה, שצל מאיים מתקרב לחדר, ואחר כך - שיש משהו מתחת למיטה. מבוהלים הם טסים למטה, אל הסב ששומע את חששם ומגיב: "באמת?" אמר סבא. "מעניין מאוד. גם לי זה קרה פעם".

תגובתו הנפלאה של סבא מובילה לסיפור שלם על לילה אחד בבית סבא וסבתא שלו, עת הסב, שהיה אז ילד (אבל בגרסה המאוירת יש לו שפם, מה שמלבד הוספת הומור מקסים, מציב אותו באזור דמדומים שבין עולם המבוגרים לילדים), שמע קולות וראה מראות ופחד עד מאוד. בכל פעם שהוא מתאר את אחד המראות ("המון עיניים נוצצות מביטות בי מבעד לחלון"), אחד הנכדים מספק לו הסבר ("אה, סבא, אלה בטח היו גחליליות"), וכך, בשיחה מלאת ניואנסים נפלאים של דיאלוג ומשחקי תפקידים, הכל נאמר על כוחו של הדמיון, על פחדים ואופן מיגורם, על הצורך והקושי להתגבר ועל היכולת למצוא נחמה.

זה עוד ספר שאי אפשר ולא כדאי לנסות ולתמצת במלים ספורות, מכיוון שאת מלוא קסמו אפשר לחוות רק תוך כדי התבוננות באיורים, שנעים בין המצחיק למאיים, בין האנושי לחייתי, ומשאירים את הגיבורים וגם את הקוראים במתח רב עד הסוף המרגיע והמרגש. במקום לדבר על פחדים, במקום להרגיע הרגעות שווא, סטיוונסון נותן לילדים לעבור מסע אמיתי וגם מפחיד, והכל באווירה מסוככת ומגוננת, תחת כנפו של הסב המופלא, שבכיכובו סטיוונסון יצר עוד ספרים רבים.

שתי החלטות עיצוביות מעציבות עשו בסדרה הזאת - שכוללת עוד את הספרים "הסלע והגבעה" מאת דייוויד מקי, "הקרנף ושלוש הציפורים" מאת פיטר סיס ו"סבתא אשפתא" מאת טומי די פאולה. ראשית, הלוגו ההוא, שאכן "עושה את העבודה", מלכלך את העטיפה הקדמית של כל הספרים. כיוון שטרחו כאן לשמר את הפורמטים המקוריים, חבל מאוד שהלוגו מפר את האיזון שוב ושוב. וגם: מקסים שאטלס מצרף טקסטים קצרים על היוצרים והיצירות, אבל למה אלה עומדו מול העמוד האחרון של הספר, עמוד שאחריו כל כך חשוב שיהיה דף לבן ונקי, שייתן לספר להדהד את סיומו בשקט?

חבל, אבל זה לא מפחית מהעיקר: והעיקר הוא סדרת הספרים הזאת (שרק על שלושה מהם כתבתי כאן), שחוזרת ומזכירה למה ספרות ילדים היא אמנות של ממש, כמה מורכבת יצירה של טקסט ותמונה יחד, כמה הרבה כישרון צריך כדי לעשות את זה טוב, וכמה מעט מצליחים. לאלה שמנסים מומלץ להצטייד בנחישות של מגדל הגזר, בתחכום של הארנב הוורוד ובחוכמת החיים של הסב הטוב.

רחלה זנדבנק היא עורכת של ספרי ילדים