חיי בסי-איי-אי הארי מאתיוס. תירגם מאנגלית: מתן קמינר. הוצאת בבל, 262 עמ', 88 שקלים

דומה שאין עולם מדומיין יותר מעולם הריגול, אותו מרחב מעורפל וחסר גבולות שבו השמש אינה זורחת לעולם, האור הוא אויב אכזר והאפלולית היא-היא החמצן שממנו ניזונים גברים שמרכיבים משקפי שמש גם בחצות הליל, ונשים שעיניהן יורות מבטים ממיסי פלדה. בעולם הזה, שבו אנשים משקיעים את עיקר האנרגיה שלהם בהכחשת קיומם, ואלוהים עצמו הוא פרסונה-נון-גראטה, כל בן אדם הוא כלי משחק בידי בני אדם אחרים. עולם זה אינו פחות מציאותי מזה המוכר לרובנו, אבל רק למעטים הזדמן לבקר באמת בעולם שבו גם האמת היא מושג יחסי מאוד.

את המציאות המוזרה הזאת ניסו לתאר סופרים לא-מעטים, אבל רק מעטים - רובם ככולם בריטים שאכן שירתו בארגונים חשאיים - הצליחו למלא את המשימה מבלי לאבד את אמינותם, לגחך את עצמם לדעת או לחטוא למצפונם, ליושרם ולאומנותם. אכן לא קל לתאר דמויות שפועלות כתשליל של עצמן ועוד לגרום לקוראים להאמין שהכותב אכן יודע על מה הוא כותב.

בין המרגל לסופר יש קווי דמיון לא מעטים. מהו הסופר אם לא מרגל של רגשות, סוכן חשאי שמהות חייו ותמציתם הן ללקט מידע סמוי על הסובבים אותו מבלי שהם יחושו בכך? ומהי ספרות יפה אם לא לקט של בדיות? סביר מאוד שהארי מאתיוס, סופר אמריקאי יליד ניו יורק (1930), שבדומה לסופרים אמריקאים שקדמו לו (ארנסט המינגווי, סקוט פיצג'רלד, הנרי מילר ואחרים) בחר לחיות בפאריס, היה מודע ליצירתו של סומרסט מוהם, המתאר את עלילותיו של סוכן חשאי שהוא "גם" סופר, ברומן הסיפורים הקלאסי שלו "אשנדן, או: הסוכן הבריטי" (כתר, 1980, בתרגומו של שמואל גילאי). מוהם, שבחר אף הוא בצרפת כמקום מגוריו וחי בה מ-1927 ועד יום מותו ב-1965, טען כי "אין שום צורך לקבל כמושכל ראשון את ההנחה שהספרות צריכה לחקות את החיים" והצהיר ש"הספרות צריכה להשתמש בחיים רק כחומר גלם, שהיא מסדרת אותו ברקמות לפי המצאתה".

ברומן האוטוביוגרפי המשעשע, "חיי בסי-איי-אי", מאתיוס מיטיב לנצל את השמועה שנרקמה סביבו בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 בחוגים ספרותיים אוונגרדיים בפאריס. על פי אותה שמועה היה מאתיוס - הסופר הידוע כאמריקאי היחיד שהשתתף ב"סדנה לספרות פוטנציאלית" הידועה בשמה המקוצר אוליפו ((Oulipo סוכן חשאי ששירת את האימתני, הנורא והכל-יכול בשירותים החשאיים בעולם כולו: סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית, הידועה יותר כסי-איי-אי.

לארגון התמנוני והאימתני הזה מיוחס כמעט כל מאורע המתרחש בכל פינה נידחת בעולם. ולא בכדי. כי הסי-איי-אי - או כפי שהוא מכונה, ה"קומפני" ובעברית "החברה" - אכן מעורב בניסיונות שונים ומשונים להטות את מהלך ההיסטוריה לטובת מעסיקתו בעלת האינטרסים הגלובליים והדחף המגלומני הבלתי ניתן לריסון לשלוט בעולם - ממשלת ארצות הברית והנשיא העומד בראשה. מאתיוס, שעל פי השמועה שפשטה סביבו היה איש סי-איי-אי, מתעד את חייו המדומים או האמיתיים במערבולת האמת השקרית או השקר האמיתי (מבחינה ספרותית אין לכך כל משמעות) כסוכן חשאי.

השנה שהוא מתמקד בה, 1973, היתה עמוסת אירועים שהמשמעותי שבהם, מבחינת המספר, היתה ההפיכה הצבאית העקובה מדם שהתחוללה בצ'ילה לאחר בחירתו של הנשיא הסוציאליסט סלוודור איינדה, בניגוד לאינטרס האמריקאי. אז ארצות הברית סילקה מהשלטון את איינדה, גרמה למותו ולרציחתם האכזרית של עשרות אלפי מתנגדים פוליטיים מקרב השמאל הסוציאל-דמוקרטי והקומוניסטי - כל זה כדי להשליט על המדינה את הגנרל הפאשיסט הפרו-אמריקאי, אוגוסטו פינושה. הכל התרחש בניצוחו החשאי של הממשל בוואשינגטון; הנשיא ריצ'רד ניקסון ("גיבור" פרשת ווטרגייט), יועץ הסתרים ושר החוץ שלו, הנרי קיסינג'ר (יהודי-גרמני שבגיל 15 נמלט מגרמניה הנאצית לארצות הברית עם משפחתו הדתית-מסורתית, אך ייצג במהלך הקריירה הפוליטית שלו גם מדיניות אלימה ורצחנית, שלא בדיוק תאמה את ערכי החירות והדמוקרטיה, מה שלא הפריע לו לזכות בפרס נובל לשלום על התפקיד שיוחס לו בסיום מלחמת וייטנאם), וכמובן הזרוע המבצעת את העבודה המלוכלכת - הסי-איי-אי.

כשהוא קורא בעיתון את הידיעה המבישה שארצו מסייעת למורדים, מאתיוס, החי בצרפת העוינת את אמריקה, חש בושה. אחרי שאיינדה מת, הוא, שעל פי השמועה משרת את הסי-איי-אי הנתעב, מרגיש ש"כל אדם חושב יניח שסי-איי-אי היתה מעורבות בהפיכה, כלומר אני". הוא מנסה להדחיק את המציאות המכוערת ואת רגשי האשם שלו על לא עוול בכפו, לקוות שהמצב ישתנה ושהדמוקרטיה תגבר על מחוללי ההפיכה הצבאית שבחוטיהם מושכת ארצות הברית - אך לשווא. ברור לו שמולדתו שותפה פעילה לפשע והוא מחליט ש"המשחק חייב להיגמר. לא אכפת לי לשוב להיות האידיוט שחוזר ומכחיש את מה שכולם חושבים שהוא. עדיף להיחשב אידיוט מאשר שותף לדבר עבירה. גם ככה הייתי אידיוט אם חשבתי שאוכל לשחק אותה מרגל ולא לשלם את המחיר", הוא כותב.

את רחשי נפשו וחיבוטיו המיוסרים הוא חושף לפני ז'ורז' פרק, ידידו הקרוב, המגלה כלפיו הבנה ומשחרר אותו מרגשי האשם: "אתה לא אחראי", הוא מרגיע את ידידו האמריקאי הנבוך, "הסי-איי-אי היתה מעורבת רק בצורה שולית. כך לפחות אומרים בשגרירות הצ'יליאנית... לא פגעת באף אחד". הדיאלוג הספק-תמים ספק-מיתמם הזה הוא סוף הסיפור ולקחו. אבל ה"משחק הזה" - שאת פרטיו, מרכיביו והתנהלותו המותחת יכולים הקוראים לגלות בעצמם במשך הקריאה המבושמת בנינוחות הגדה השמאלית של פאריס - חייב להיגמר עכשיו.

"המשחק" של מאתיוס החל בעצם כמעין השתעשעות ניסיונית אמנותית-ספרותית אינטלקטואלית, שלא קשה לאתר בה רמז לפרדוקס המובנה בעולם הריגול, שעל פי חוקיותו ככל שאתה מרבה להכחיש את דבר היותך מרגל, כך אתה מגביר ומעצים את מידת השכנוע של שומעיך שאתה אכן עוסק במקצוע השני העתיק ביותר בעולם. כלומר, הסופר גילה שככל שיתעקש שהוא אינו סוכן סי-איי-אי, כך יחשבו יותר אנשים שהוא כן סוכן של "החברה". מאתיוס הפך את הפרדוקס על פיו, וחשב שככל שירבה לשחק את המשחק ולזרום עם השמועה - כך יגרום לגוויעתה של ה"עלילה".

מהתובנה הזאת עשה מאתיוס מעשה ספרותי שהשפעת האסכולה ה"אוליפיאנית" (שהיה לה שותף פעיל) ניכרת בו. כדבריו של ז'ורז' פרק, שאמר שהאדם האוליפיאני הוא "עכבר המתכנן בעצמו את המבוך שממנו הוא ינסה לצאת", מאתיוס בנה במו-ידיו את המבוך שיאפשר לו לצאת מהתסבוכת שנרקמה סביבו ו"סגרה" עליו. מבחינה זו יש בספר הזה - שעיקר כוחו טמון בסגנונו וברעיון העומד מאחוריו ולאו דווקא בעלילתו ה"ריגולית" - מידה רבה של מקוריות חביבה ומרעננת, הנוסכת חיוך ממזרי וקריצה שובבה לתוך המאפליה המסתורית הזאת, שאותה מתאר מאתיוס בחן תמים ומשתהה. בה במידה מוכיח מאתיוס את נאמנותו לעקרונות האוליפיאניים שהיה שותף להם ושלפיהם פעולת הכתיבה היא תוצאה אובייקטיווית של הלשון כיישות אוטונומית המבקשת לספר את הסיפור כפי שהיא רוצה לספר אותו - כאילו הסופר עצמו אינו קיים.

ואכן "חיי בסי-איי-אי" הוא סיפור שנולד לא במוחו ובנפשו של מי שנחשב לאביו מולידו של האמריקאי הזר בפאריס, אלא מעצם קביעתם - המופרכת או שמא הנכונה - של חבריו הצרפתים שחשדו, לרוב בצדק, שארצות הברית הקפיטליסטית-אימפריאליסטית עומדת מאחורי כל מעשה תועבה אנטי חברי ובלתי מוסרי בעולם. ברגע שהשמועה עשתה לה כנפיים היא החלה להתקיים בזכות עצמה, וכל מה שנותר למאתיוס לעשות היה ללכוד אותה ברוב כישרון במכונת הכתיבה שלו ולהגישה לנו לא כעוד רומן מתח וריגול בנאלי, אלא כתרגיל ספרותי מקורי, הממחיש עד כמה דק ושברירי, ולמעשה חסר משמעות, הוא הקו המבדיל, אם הוא אכן קיים, בין מציאות מוחשית למציאות בדויה.

My Life in CIA: a chronicle of 1973 \ Harry Mathews

הארי מאתיוס. עדיף להיחשב אדיוט מאשר שותף לדבר עבירה