מימין: יהודה עמיחי. הגרמנית נשארה בקצות אצבעותיו. למעלה: עטיפת הספר The making of Israel's National Poet. משמאל: רישום מאת יהודה עמיחי. רגשי האשמה על רות הקטנה

"ערב אחד ב-1997 הלכתי עם יהודה עמיחי, הידוע במשוררי ישראל, להרצאה באוניברסיטת ניו יורק. ישבנו בשורה האחרונה בקצהו של אולם מלא אדם וחיכינו שהמרצה יפתח בדבריו. לפתע פתאום נגע עמיחי בזרועי ואמר כמעט בלחש: 'האם את רואה את האשה היושבת שלוש שורות לפנינו, ליד המעבר? שמה רות ז'. האם את זוכרת את השיר על זו שברחה לאמריקה? כתבתי אותו עליה'". כך נפתחת המונוגרפיה המרגשת שכתבה נילי שרף-גולד על יהודה עמיחי.

נילי גולד זכרה את השיר "משק כנפי ההיסטוריה" - שיר בוטה ורווי זעם על נטישה: "היו אלה ימים של אהבה גדולה וגורל גדול, / השלטון הזר הטיל עוצר על העיר וסגר / אותנו לייחוד מתוק בחדר, / שמורים על ידי חיילים חמושים היטב. // תמורת חמישה שילינגים החלפתי את שם אבותי / הגלותי לשם עברי גאה ומתאים לשמה. // הזונה ההיא ברחה לאמריקה, נישאה לאיש / ברוקר תבלינים, פלפל, קינמון וקרדמון, / והשאירה אותי עם שמי החדש ועם המלחמה".

כדי להבין את הסיפור המסתתר בשיר הזה, צריך להכיר פרק לא מוכר בביוגרפיה המוקדמת של עמיחי, את סיפור חייו האישיים בין אביב 1946 לאביב 1948, סיפור שעמיחי העלים. אל הסיפור הזה התוודעה חוקרת הספרות נילי גולד שנתיים מאוחר יותר, כשפגשה את האשה שעליה הצביע עמיחי. התמזל מזלה של גולד, שכבר פירסמה בעבר ספר על שירת עמיחי, "לא כברוש" (הוצאת שוקן). אוצר נפל לידיה, צרור של כמאה מכתבים שכתב יהודה עמיחי לאהובתו הראשונה רות ז', שנטשה אותו ואיכזבה אותו כדי כך שמחק מן הביוגרפיה את סיפור אהבתם.

נילי גולד נפגשה עם רות ז' וקיבלה רשות לקרוא במכתבים שכתב לה עמיחי הצעיר - שלושה בשבוע - למן אוגוסט 1947 ועד אפריל 1948. הקריאה במכתבים, השמורים כיום ב"מכון הקשרים" באוניברסיטת בן גוריון בנגב, והחקירה בארכיון שנמסר על ידי משפחת עמיחי לאוניברסיטת ייל, העלו גילויים מפתיעים. בין שאר דברים מרתקים ומעניינים למדה גולד שכבר בינואר 1948 כתב עמיחי שירה מזה שנתיים. כמו כן למדה שרות ז' היא זו שנתנה לו את שם המשפחה העברי שלו, באמרה שעמיחי הוא שם שהולם משורר גדול. על יסוד הגילויים החדשים השתנתה תפישתה הפרשנית של נילי גולד בכל מה שנוגע לשירת עמיחי ודמותו. כתוצאה מכך כתבה את המונוגרפיה המרתקת הזאת על דיוקן המשורר כאיש צעיר, ובחרה לכנות אותה ובצדק "עיצובו של המשורר הלאומי של ישראל".

אשר לרות ז', השניים למדו יחד הוראה בירושלים, התאהבו ואף תיכננו להינשא. אבל רות ז' נסעה לארצות הברית ולאחר שמונה חודשי שהות שם נישאה. יהודה עמיחי, ששינה את שם משפחתו בהשפעת אהובתו, ואשר טיפח תקוות לחיים משותפים עמה גם בתקופה שנעדרה מן הארץ, ספג מכה קשה. השיר מבטא את זעמו באופן ברור. לפי גולד השפיעו יחסיו של יהודה עמיחי עם רות ז' על שירתו והם משנים את הבנת שיריו המקובצים ב"שירים 1948-1962". ממצאיה מצביעים על כך שעמיחי הדחיק את הטראומה הזאת וגם רבים מן האירועים המכריעים בחייו המוקדמים, ובעצם חי כמו חייל קרבי מאחורי רשת הסוואה.

גולד מראה שלאחר מלחמת השחרור שיכתב עמיחי את הביוגרפיה שלו, ושינה את טבלת הזמן של הקריירה שלו כמשורר, כשתיאם את תאריך לידתו היצירתית ללידת מדינת ישראל. בראיונות, כמו בשירים על ייעודו השירי, רמז עמיחי שמעולם לא רצה להיות משורר, וכי הקרבות בנגב הם שגרמו לו להתחיל לכתוב פתאום, כדי לנחם את עצמו. את השירים שכתב קודם לכן פירסם מאוחר, כשירים מאוחרים.

התנהגותו מובנת לגמרי. שהרי "החיים הם חזרות לקראת / ההצגה האמיתית. ובחזרות אפשר עוד להכניס / שינויים, למחוק משפט ולהוסיף דיבור, להחליף / שחקנים ובמאים ואולמות עד להצגה האמיתית", כפי שהוא אומר בשיר 11 מן המחזור "אני נביא של מה שהיה" ("פתוח סגור פתוח", שוקן, 1998). כדי לשמור על שפיותו חייב היה להדחיק את הטראומות המוקדמות ולפנות מקום להתמודדות עם טראומות חדשות שגרמה מלחמת השחרור והמלחמות הבאות. כמו רבים מאוד מתושבי ישראל שאף אל מראית עין של נורמליות ורצה למות על מיטתו (ראה: "אני רוצה למות על מיטתי", שירים 1948-1962, עמ' 118).

יהיה זה אולי פשטני לומר שלא היה מסוגל להתמודד עם רגשי האשמה הנוראים שנגרמו לו עקב פרשת רות הנובר, חברת הילדות האהובה עליו, המכונה "רות הקטנה". רות הקטנה היתה בתו של הרב הנובר, רב הקהילה בווירצבורג, שבה נולד וגדל עמיחי בחיקה של משפחה אוהבת ומגוננת. הם למדו יחד באותו בית ספר, ומכיוון שגרו לא הרחק זה מזה, היו נוהגים ללכת שמה ובחזרה יחדיו. בחג חנוכה אחד הוחלט להעלות בבית הספר הצגה. לעמיחי ניתן בה תפקיד שלא היה לרוחו והוא ביקש להחליפו. כתוצאה מכך פרץ ריב בין עמיחי לידידתו הקטנה רות הנובר. היא כעסה מאוד, יצאה את הכיתה, עלתה על אופניה ונסעה הביתה. והימים ימי חורף והכפור כיסה את הארץ; הילדה החליקה ונפלה. כתוצאה מן התאונה נכרתה אחת מרגליה. היא היתה מאושפזת שנה בבית החולים עד שהותקן לה תותב.

אין ספק שעמיחי ראה עצמו אשם במה שקרה. אבל בכך לא תם העניין. כאשר השתקמה רות הנובר והם חזרו ללכת יחדיו לבית הספר, כבר עלו הנאצים לשלטון. יום אחד, בשובם מבית הספר, התנפלו עליהם צעירים חברי תנועת הנוער ההיטלראית, הפילו את שניהם לארץ, ויהודה חזה בהם בועטים ב"רות הקטנה" והוא חסר אונים לעזור לה. זו היתה הטראומה השנייה.

הטראומה השלישית הבלתי נמנעת היתה הידיעה על שילוחה של רות הקטנה למחנה ריכוז נאצי. סיפור מותה של רות הנובר הוא סיפור כואב במיוחד, מאחר שמשפחתה ניצלה והגיעה לאנגליה, אך היא לא יכלה להצטרף אליהם, בשל נכותה, ברחה להולנד ושם נתפסה וגורשה. ההתנסויות האלה לא באו לידי ביטוי ישיר בשירת עמיחי. הוא הסווה אותן, טוענת נילי גולד. עכשיו הן נחשפו בספרה של גולד, המאיר את שירתו באור חדש. הראייה המחודשת שגולד מציעה מעשירה את שירת עמיחי ומעמיקה אותה, באשר מורכבותה נראית פתאום לעין. "הכוונה למשהו אחר", כמו שהוא מצהיר בשיר בשם זה.

רוב החוקרים, טוענת נילי גולד, מתעלמים מן הקונפליקטים הפנימיים ששירת עמיחי רוויה בהם ואינם מצליחים לראות כיצד פועלת שירתו כדי לטשטש את עקבות המקורות הזרים שלו.

גולד מצאה בארכיון של עמיחי קטעים שמראים "שהגרמנית נשארה בקצות אצבעותיו", וכי שירתו היתה חדורה את הטראומה של רדיפת הנאצים גם אחרי שמלאו לו ארבעים. מן המכתבים למדים שהוא הגה שירים בגרמנית ותירגם אותם לעברית ושתל את התרגומים בסביבה המקומית הישראלית. הקטעים והשרבוטים בגרמנית שגילתה חושפים לדבריה את "האמת" הגרמנית שמתחת לחזית העברית, את הנוף האירופי שמתחת לטופוגרפיה ולהיסטוריה הישראליות הבאות לידי ביטוי בשיריו המצוטטים ביותר. ומשום שהיטיב להסוות את העקבות הזרים, נתפשים השירים כישראליים לחלוטין.

חלק מאישיותו של עמיחי, טוענת גולד, היה שרוי בקונפליקט עם ישראליותו. היו בו זהויות שונות שלא התיישבו זו עם זו. הוא היה למשורר ישראלי מופתי, נטוע בארץ, בנופה, בתולדותיה ובלשונה, מתוך שהסתיר היבטים מסוימים של תולדותיו האישיות. הוא גיבש מיתולוגיה אישית שתהלום משורר לאומי. ספרה בא לחשוף את עמיחי האמיתי שמאחורי רשת ההסוואה, ולפרש מחדש את סימני הדרך של העבר שחיים מצועפים בגוף שירתו.

בכותרת ספרה של נילי גולד, "עיצובו של המשורר הלאומי של ישראל", מקופלת הנחת העבודה שלה, האומרת, שעמיחי הוא משורר לאומי, ואף יותר מזה המשורר הלאומי של ישראל. בספרות העברית, מי שכונה לפני עמיחי משורר לאומי הוא עד כמה שידוע לי רק ביאליק, אלא שביאליק הוכתר כמשורר לאומי ולא עוד, ואילו עמיחי מוכתר בכותרת ספרה של גולד כ"המשורר הלאומי של ישראל". האומנם?

האין גילוייה של נילי גולד מעמידים זאת בסימן שאלה יותר מתמיד? התשובה על שאלה זו היא נחרצת וחד-משמעית. לא. לא זו בלבד שהגילויים אינם מעמידים את היותו משורר לאומי של ישראל בסימן שאלה, אלא הם מחזקים זאת ביתר שאת. אין לי כל ספק שעמיחי ראוי לתואר משורר לאומי, ולו בשל שורות כמו: "מי שהתעטף בטלית בנעוריו לא ישכח לעולם", מתוך שיר מספר 19 במחזור "אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד" ("פתוח סגור פתוח"), או השורות משיר מספר 7 מאותו מחזור: "אבינו מלכנו. מה עושה אב / שילדיו יתומים בעודו חי? מה יעשה אב שילדיו מתו והוא יהיה אב שכול לנצח נצחים? יבכה ולא יבכה, לא ישכח ולא יזכור". או שיר מספר 18: "דרכי חיי סבוכות ומסובכות. אני קשר שאי אפשר להתיר... אני הקשר במטפחת. זה הכל ואלה חיי". ואולי כאן, במטאפורה הזאת "אני הקשר במטפחת", דרך העמדה הנפשית שמבוטאת בה, מגדיר עצמו עמיחי, בלי דעת, כמשורר לאומי, ומתחבר לביאליק כמשורר מוכיח, זוכר ומזכיר.

או למשל, השיר המעביר רטט, שיר מספר 11 מתוך המחזור "בחיי, בחיי": "כשאדם מת, אומרים עליו, נאסף אל אבותיו. כל זמן שהוא חי, אבותיו נאספים בו, כל תא ותא בגופו ובנפשו הוא נציג. של אחד מרבבות אבותיו מתחילת כל הדורות" ("פתוח סגור פתוח", עמ' 109).

לדעתי, דווקא ההגדרה העצמית של עמיחי כנציג של כל הדורות, מה שהוא אכן מדגים בשירתו, הופכת אותו באופן טבעי למשורר הלאומי של ישראל.

צאו וראו: דווקא עמיחי, אשר כפי שעולה מספרה של נילי גולד, היה משורר שבעקביו נסרחה השפה הגרמנית כשמלת כלה הנגררת על הארץ, כשהכלה האמיתית היתה העברית, דווקא יהודה עמיחי ששפת אמו היתה השפה הגרמנית וככזאת היתה חלק בלתי נפרד ממנו, כפי שמראה בספרה נילי גולד, שהרי המשיך לחשוב ולכתוב בה גם כשגדל וכבר כבש ללא עוררין את לב העברית, שאותה עוד הכיר כילד, קודם כל מבית הכנסת, וכמובן כילד שלמד עברית בשיעורים מיוחדים לאחר הלימודים הכללים; דווקא עמיחי היה למשורר הלאומי של ישראל. כי דווקא המורכבות הזאת, דווקא האוניוורסליות הזאת, הופכת אותו לנציג כל הדורות, כל הפלגים, כל המשפחות.

בקווים כלליים מאוד וגסים, אפשר לומר שמה שנילי גולד גילתה מתחת למסכה שעטה יהודה עמיחי, הוא משורר גרמני שעוטה מסכה עברית. היא מוכיחה את הדבר הזה באופן משכנע, ואף-על-פי-כן אני חולקת על כך. אכן, הגרמנית שפת אמו נשארה ברקע ולא נעלמה, אבל להרגשתי מה שמסתתר מתחת למסכה שעמיחי עוטה, ומתחת לשפת האם שלו, והוא הדבר שעושה אותו משורר כה גדול, והוא הדבר שעושה אותו למשורר לאומי, הוא סידור התפילה. לפי הבנתי ממשיך עמיחי לכתוב את סידור התפילה היהודי, סידור שהכיר על פה למן ילדותו. בשירתו, מעבר לפסוקיו, מתנגנים פיוטי הסידור, זמירותיו ונעימותיו, ואף שכתב גם גרמנית, ולפעמים כתב את שיריו לפי ממצאיה של נילי גולד קודם כל בגרמנית, ואף שהוא אכן יהודי גרמני, הוא ממשיכם של משוררי ימי הביניים הגדולים, ממשיכם של הפייטנים הקדומים.

אין הוא ממשיכו של ביאליק ובוודאי לא של אלתרמן, ואין הוא דומה לבני דורו. הוא ממשיכם של הפייטנים היהודים האשכנזים והספרדים, שנכנסו לסידור התפילה. הוא ממשיכו של ר' אמנון ממגנצא, מחברו המדומה, האגדי, של "ונתנה תוקף", מצד אחד, ואין אוניוורסלי ממנו, מן הצד השני. החיבור הזה בין המשורר היהודי והמשורר האוניוורסלי הם שמכריעים בהגדרתו דווקא כמשורר לאומי. כשעמיחי כותב את השורה המרטיטה "והגירת הורי לא נרגעה בי" - שורה חודרת חדרי בטן, שמלותיה נבחרו בדייקנות גרמנית, אנחנו שומעים, מאחוריה את מנגינת הפתיחה של הפיוט הקדום "ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום". צריך לקרוא את שתי השורות בקול רם ולשמוע את הקצב שלהן, את המוסיקה שלהן, כדי להבין את הקירבה שביניהן ואיך נחצבו ממקור משותף.

"מכתבי עמיחי לאהובתו אינם מעלים רק את זכר הקריאה בגרמנית שחלקו, כי אם גם טקסטים אחרים מילדותו בווירצבורג", כותבת גולד (עמ' 115), כמו ספרי שירים שנלמדו בכיתות הנמוכות של בית הספר בווירצבורג. ומוסיפה גולד: "אפשר לחשוב על השפה הגרמנית כתת מודע של שירת עמיחי ושרידיה כחתיכות מפוזרות שמתפרצות מבעד למסכה של ההדחקה" (עמ' 116). אמת, אבל אפשר באותה מידה לומר ואולי אף להוכיח ביתר קלות שסידור התפילה הוא התת-מודע של שירת עמיחי ופסוקיו משובצים ברחבי שירתו באופן לגמרי גלוי.

אין לי ויכוח עם נילי גולד. היא כתבה ספר מרגש מאוד, המעשיר ומעמיק את תמונת האישיות של המשורר, מציג אותה כמורכבת פי כמה. זה ספר משכנע, מיוחד במינו, הנתמך באופן חזק במקורות ובשירה, ספר שמציג משורר חדש, מורכב מתמיד, מרתק, ונציג נאמן ומהימן של עמו. הפן החדש של עמיחי שנחשף בספרה של נילי גולד, לא זו בלבד שהוא מעשיר את השירה הנפלאה שלו, אלא מייצג את ישראל כחברה רב-תרבותית, מקובצת מכל קצות תבל, נושאת מסורות רבות ושונות. והישראליות שלו בחיבור עם היהודיות המובהקת שלו, יוצרות מורכבות נדירה שבאה לכלל מיזוג בנציג זה של כל הדורות.