* איזו דמות ספרותית השאירה עלייך את הרושם החזק ביותר?

אנה קארנינה המשיכה ללוות אותי שנים רבות. בנערותי היא עוררה בי בעיקר תחושה של רחמים והזדהות עם גורלה המר. עם השנים גיליתי בה כוחות נפש חזקים והעזה לנסות לשבור מוסכמות חברתיות ולחפש את אושרה. במעשיה אני רואה את הניצנים הראשונים של המאבק לשוויון בין המינים.

* עם איזה סופר או סופרת היית יוצאת לבלות ערב בבית קפה?

או. הנרי; מאז שקראתיו לראשונה אני מוצאת בו את הכותב המושלם: עין בוחנת וכתיבה קצרה, ממוקדת ותמציתית שאינה שופכת מלים מיותרות. הייתי שואלת אותו מהו סוד כישרון ההתבוננות והכתיבה שקנקנה מצומצם אך היא מכילה עולם ומלואו.

* כיצד מגיעים אלייך כתבי היד של היומנים והזיכרונות הרואים אור בהוצאת "יד ושם"?

בשנים האחרונות עלה מספרם של ניצולי השואה המבקשים לספר, בניגוד לשתיקה בעבר. הם שולחים אלינו קרוב למאה כתבי-יד בשנה, ומתוכם אנו בוחרים להוציא לאור בין 15 ל-20. ליתר אנו מציעים סכום כסף מתוך קרן מיוחדת שהקמנו כדי לעזור לניצולים במימון הוצאתם לאור של הזיכרונות.

* העבודה על איזה חיבור ריגשה אותך במיוחד ומדוע?

כולם מרגשים, משום שמגלים בהם את כוחות הנפש הטמונים באדם. אחד הבולטים הוא "בלב בערה השלהבת", יומנה של פלה שפס, צעירה אינטלקטואלית שנכלאה במחנה עבודה למשך חמש שנים, ושם החלה לכתוב על גבי פיסות נייר שקיבצה, חושפת בכישרון רב עולם פנימי עשיר. היא שרדה את צעדת המוות, שומרת מכל משמר על יומנה. היא זכתה לחוות את רגע השחרור, אבל נפטרה למחרת.

* מהו הסיפור המרתק ביותר שקראת בספרי הזיכרונות?

לאחרונה הוצאנו לאור את הספר "במנהרה", פרשת חייה הקצרים של מריון סמואל, מאת גץ עלי. זהו מחקר/ביוגרפיה, שבו החל המחבר כשבידו קצה חוט בלבד: שמה של ילדה, אחת מתוך מאות אלפי ילדים שנרצחו בשואה, והוא מחזיר לה את פניה ומגיש לנו את זהותה. בסגנון כתיבה תיעודי נחשף סיפורה של הילדה שחזתה את גורלה וגורלם של מיליונים באומרה: "אנשים עוברים במנהרה בהר ובדרך יש בור גדול וכולם ייפלו לתוכו ולא יהיו עוד".

* ממי היית מבקשת לקרוא את ספרי הזיכרונות?

בזמן האחרון אני משתעשעת ברעיון שחשוב לתרגם לערבית את החלק הארי של ספרי הזיכרונות, כדי לעשותם נגישים לשכנינו. היום, כשברור שבאמצעות סיפורו של היחיד אפשר להמחיש ולהעמיק את סיפור השואה, מי יודע?

* מי את מצטערת שלא יוכל לקרוא את הספרים האלה?

ברמה האישית, הורי זיכרונם לברכה. אמי, שאיבדה את כל משפחתה ולא התאוששה מכך לעולם, ואבי, שקרא את מעט הפרסומים שראו אור בזמנו ביידיש, והיה גוזר ושומר קטעי עיתונות שעסקו בנושא וחוזר וקורא בהם. לו היו בחיים, הם היו גאים מאוד שבתם עוסקת בהנצחת זכר השואה. ברמה הכללית, הייתי רוצה ששרידי השואה שאינם כבר איתנו, וששתקו, מכיוון שלא רצו להקשיב להם, יידעו שכיום סיפורם הוא חלק מההוויה הישראלית.

* לו היית כותבת אוטוביוגרפיה בעצמך, באיזה משפט היא היתה נפתחת?

"חלום חיי התגשם. אני כותבת, חוקרת, עורכת ספרים ומוציאה אותם לאור, כפי שחלמתי".