קלואי פינה - Rutters, דוד הקטן, רישום / וידיאו, גלריה אלון שגב, תל-אביב

החלל העצום של גלריה אלון שגב חולק לשליש ולשני שלישים בידיה של קלואי פינה, אחת ההבטחות הגדולות של האמנות האמריקאית, שהציגה בין השאר בביאנלה של "ויטני מיוזיאום" ב-2004. פינה יוצרת אך ורק בווידיאו וברישום, ולכאורה אין קשר ביניהם. בשליש הראשון של הגלריה, המואר בלבן, תלויים רישומיה, שהם חוויה רגשית וויזואלית בפני עצמה. אלה הם רישומים קטנים על נייר פרגמנט מסדרת "Rutters"; במבט ראשון הם נדמים למופשטים של קווים מסתלסלים כחוטי תפירה פרומים. רק במבט נוסף מתחילים להתגלות פרטים פיגורטיוויים: רגל, יד, ראש, שד, שנשזרים לתמונות משגלים. אגון שילה חוזר בעיצומו של המשבר באמנות של תחילת המאה ה-21. אלה אותם גופים סגפניים שלו, אחוזי דיבוק של תאווה, חיים ומוות, דמויות בשר ודם שהן כבר שלדים וגולגלות. כך הם יוצרים את הזיווג הנצחי, העז, של מין ומוות.

כף יד גברית חובקת ישות נשית אמורפית, וכפות הידיים הן כפות ידיו של שילה. המוות אוחז בגוף החי, הנשי, בעודו גוחן לנשק את פיטמותיה. ראש גבר, שסדקי הגולגולת כבר חרוצים בו, מתכופף לנגוס בשדיה המלאים של האשה השוכבת מופקרת לו, וידיו הפולשניות בוחשות בגופה. בחלק מהרישומים הגוף כבר פורק והותך לרקמה אחרת, שכף רגל או צלע מתחדדות מתוכה. איכותו הגרפית של הרישום משובחת ורגישה. בקו כמעט אחיד פינה בוראת תמונות מלאות חיות, שכמו משייטות בחלל הנתון ללא שוליים או גבולות. במעט מהרישומים פשה המופשט, ונותר רק גיבוב של יופי לא מקובע. אשה עירומה פושטת את רגליה ורוכבת על גחונו של סוס מהופך, כמין לילית המגיחה משאול תחתיות.

עוד גבר לופת אשה מאחור וגוחן לנשק את צווארה כערפד, אבל גפיה כבר הומסו, כמו היו משעווה. מנקודת הנשיקה-הנשיכה משתחררת אנרגיה שלילית, העוברת ברישום כחוטי חשמל מקוצרים. ברישום אחר, אשה עירומה מפלרטטת עם עז, גופיהם מסתבכים זה בזה וידיה שהיו כבר לזרועות שלד מלטפות את אוזניו. תאווה עזה כמוות וגוף נטמע בגוף באנטומיית האשה-הגבר-החיה, היוצרים ברגע השיא אנטומיה חדשה של זיווג בין עדן לשאול. ברישום נוסף נראה גבר בדמות בכחוס, שיפי המוות מכרסם בפניו. אולי יש שם הד רחוק לאודילון רדון, שבלל את האורגיה האנושית והטבעית עם הנוף.

בקיר המפריד נפרץ פתח צר וגבוה כנקיק ודרכו עוברים אל החלל השני העצום שנותר אפל לחלוטין. רק בקצהו, על הקיר שהושחר, מוקרן הווידיאו "דוד הקטן". ילד שרירי ועירום שרק תחתוני כותנה לבנים לגופו מתנהל בחלל לילי, כמו בחוץ, רוקד ריקוד מוזר, מפתה ומפחיד. הוא מצולם מלמטה, להעצים את אלמנט ההרתעה, מתנועע כמקי סכינאי קטן, מכה באגרופיו ביריב דמיוני. זה דוד מעוות הנאבק בגולית לא נראה; הילד שיהיה לבריון. בפעלול פשוט מואטת מהירות הווידיאו וקולו הופך עמוק ודוחה, כקולו של גבר מחליא: "אני אמחץ אותך... בוא! בוא! אני אהרוג אותך! אל תתעסק אתי!" הווידיאו של פינה עוטף אותך בסיוט; הילד הוא מושא הסטייה והסטייה עצמה. העולם קלאסי (הרישום והפיסול הקלאסי) הולך ומושחת, הולך ונרקב.

אולף קונמן, גבריאלה קליין - "מרחבי הבית", אוצרת מילנה גיצין-אדירם, גלריית "החדר", תל-אביב

ציוריו של אולף קונמן הם ציורים אוטוביוגרפיים שכמו נוקזו מנוסטלגיה, מרגשות, מקשים במתכוון לאהוב אותם. גם אופן עשייתם תואם לאנמיות הזאת; ציורי שמן על בד, הנדמים לציורי אקוורל מימיים על נייר. אלה הן תמונות מילדות במקום אחר, רחוק וצפוני, פרטניים וחדים אבל גם עמומים וסכמטיים, כזיכרון של האדם הבוגר. ציורי הילדים צוירו מחדש בדיוק ממוזער, משחזרים את האינטימיות של התא המשפחתי. היא נמוגה בשיכחה פה ושם ב"פלאש" (יום ההולדת): מבט אל הקן המשפחתי מבחוץ, אל בית העץ בשלג, אבל לובן השלג נעלם בשוליים הלבנים של הבד. התמונה המשפחתית של האם וילדיה עברה מבעד לפילטרים שעיקרו וקיררו אותה, מלווה בעיוות זעיר. הציור מקרין תחושת אי-נוחות ומועקה. פניה הגרומים המוארכים של האם, ארבעת ילדיה שלצדה אוחזים יד ביד, ושמים ושדה ושביל היו למין קרני אור קריר היוצאות מראש האם אל שולי הבד הגדול, כמו היתה קדושה מסויגת. משהו באור הציור האנמי, בחלקיות הפנים, בניכור שבין הדמויות לרקע, מחזק אותה הזרה של קונמן.

"איזון" מציג שלושה ילדים בבגדי ילדים, גויים, הולכים על ערימה של בולי עץ בחיק יער, שומרים על שיווי משקל. הכל מצויר בצבעים ספורים, מדוללים ובהירים. העצים הם רק ריתמוס עדין של מתארים, והאור הצפוני הקר יוצר התרשמות מדויקת ורגישה. מנגד, "לא מאוזן" הוא ציור יוצא דופן, חורג מכל השאר. פתאום יש השתלחות חופשית, כמו ההווה, טירופו של המקום הזה, אל מחוזות הילדות השפויים והרחוקים של ילדותו, אל הציור האירופי - מפגש אלים בין ההווה והעבר השונים כל כך השוכנים באותה נפש.

ציוריה של גבריאלה קליין יפים מאוד, דקורטיויים ברובם, במובן הטוב של המלה. הם מצוירים ביכולת ציורית מעולה, בפלסטיות גמישה וממשית. בציורי הבדים שלה, כציור בד התחרה השחור שחריריו צוירו על לבן, היא בוראת טופוגרפיה יפה של גריד שחור ואלסטי - דינמיקה קישוטית וגרפית לשמה. ב"מרחבי מיטה" יש דוגמאות טקסטיל וטקסטורות שונות, כנוף הרים בתפנים חדר, וקליין מנטרלת חלקית את הצבעוניות למען המשחק הבסיסי של אור וצל, שחור ולבן. ב"נמר שלג" מוצגים צוקים מקומטים של בד כתום, מואר ומוצלל בהתאם לנפילת האור, מנומר בחברבורות חומות, אדישות לשינויי האור והצל - אפקט ציורי של ניגודים המעצים את הנושא הפלסטי.

הציור היוצא דופן של קליין בתערוכה, כמו אצל קונמן הוא מדגיש את אופיים המסוים של האחרים, חורג מהדקורטיוויות אל כיעור מכוון. זה ציור של ראש מעורפו, שנמעכו עליו חום כהה ובהיר, כתום ונגיעות חולניות של לבן; כל אלה שרטה קליין בשריטות דקיקות, כזרמי חשמל סטטי. הראש הזה - הכעור, הגס, הטעון אנרגיה - יושב על חלקו העליון של גוף לבן, ובין הצחור לשיער הניחה קליין צבע רוז טהור ובוהק - אמצעי ציורי מודע המקפיץ את הנושא המצויר בגסות לא תקנית - יכולת המצאה ועשייה של ציירת אמיתית.

מעבר לכביש, בגלריה רוזנפלד, מוצגות עבודותיו של דניל גרטמן בתערוכה "מבוים". יש בהן מהמתח שבין האיור לציור, בלי לגלוש יותר מדי אל האיורי. זה ציור דרוך, מסוגנן כתמונות תיאטרליות, המשמר משהו מתחושת הגוף הדואב (עד 27.1).