הסופר הצרפתי מישל וולבק ידוע בהבעת עמדות שערורייתיות ובהפרת הסטטוס קוו; בכתיבתו הכריזמטית הוא שוחט פרות קדושות ולועג לתרבות השפע המערבית בחריפות ובלהט. אולם העמדות שהוא מפגין בכתיבתו לא הפכו אותו לסופר מחתרת או שוליים; אדרבה: הן מתקבלות באנחות הערצה מלב הקונסנסוס של הממסד הספרותי. וולבק השכיל למצב את עצמו כיקיר הממסד וכמבקרו החריף בו-זמנית; הוא יודע לא מעט על הפסיכולוגיה של תקשורת ההמונים ועל המניפולציות שמפעילות אותה - אלה תמיד נושאי כתיבתו - ובאמצעות הידע הזה הוא מאפשר לבורגנות הצרפתית להזדעזע בתענוג מחצי הארס שהוא יורה בה. הסיבה לכך היא שכתיבתו נטועה במקורות האינטלקטואליים והרגשיים של קהלו, ועמדותיו - חצופות ככל שיהיו - משקפות את תפישת העולם הבורגנית ופועלות מתוך המרחב המגונן של התא הזוגי והחרדה מפני התפרקותו.

ספרו האחרון, "אפשרות של אי", מעמיד במרכזו את דמותו של קומיקאי בשם דניאל, שנהפך לכוכב משום שהוא נוהג לנעוץ "מבט חד ונוקב במציאות העכשווית". בחסות ההומור מביע דניאל שאט נפש מכל תקינות פוליטית: הוא בז לאלימות הישראלית, לפנאטיות המוסלמית ולזללנות האמריקאית; הוא לועג לנשים, לצעירים ולמהגרי עבודה. הוא שוטה הכפר, שמרשה לעצמו לומר את מה שהאחרים מנועים מלומר בשל הרגישויות הליברליות שלהם. אולם וולבק עצמו נהפך לכוכב ספרותי מאותן סיבות בדיוק: "ההוצאה להורג של המוסר", הוא כותב, "נהפכה לסוג של טקס הקרבה קבוע, שאושש את הערכים המרכזיים של הקבוצה". הערצת השערורייתיות היא טקס פולחן תרבותי, שבמסגרתו מתענגים הקוראים על זבח הרגישויות שלהם על מנת לשוב ולאשר את הלגיטימציה שלהם לאחר הקריאה.

"אפשרות של אי" עוסק בפולחן הנעורים, וקשה שלא להיענות לתמונת הראי שהוא מציב מול עולם שסוגד לנעורים. גיבור הרומאן הוא גבר מזדקן, שמעיד על עצמו ש"במשך כל חיי, רק הזין שלי עניין אותי, עכשיו הזין שלי מת, ואני הלכתי ודעכתי בעקבותיו". ההתרחקות מהנעורים, כלומר איבוד הרלוונטיות המינית, גורמת לגיבור להביט בעיניים מפוכחות על חברת השפע שמעצימה ללא הרף את התשוקות המיניות, ובמקביל עושה את אפשרות מימושן בלתי אפשריות. "הגוף הגשמי של הצעירים, הנכס הנחשק היחיד שהעולם הצליח אי פעם לייצר, היה שמור באופן בלעדי לשימושם של הצעירים, וגורלם של הזקנים נחרץ לעבוד ולסבול", הוא כותב. התרבות האנושית הציבה בראש הפירמידה את הגוף הצעיר, הטורף והמיני, וחייבה את אלו שכפופים לו בתחבולות תמרון שונות כדי להשיגו ולהשתוות לו. אחת מהן היא האהבה, שהיא "סוג של בדיה, שהחלשים המציאו כדי לעורר רגשי אשם בחזקים, כדי לשים גבולות לחופש שלהם ולאכזריות הטבעית שלהם".

בעולם שהמיר את המין בתשוקה, את המגע הממשי בטכנולוגיה ואת חרדת המוות באלימות, מצטרף דניאל לכת שמבקשת לשמר את הנעורים הנצחיים ואת ההבטחה המינית הגלומה בהם באמצעות טכנולוגיית שיעתוק גופני. סיפורו של דניאל משולב בסיפוריו של גלגוליו העתידיים, המכונים ניאו-אנשים, אלפיים שנים מאוחר יותר. הגרסאות המאוחרות של דניאל קוראות ביומניו העתיקים, כשהן חיות בעולם שאין בו מוות, אלא רק שדרוג והמשכיות. עולמן העתידני הוא עולם מוגבל וסטרילי, עולם נטול חרדות, שונויות או מגע, והוא שיקוף של האוטיזם החברתי של הצעירים שיכולים להשיג הכל - ואינם משיגים דבר.

"אפשרות של אי" הוא רומאן משעשע ומבריק, שמעמיד לדין - וגם מעניש - את החומרנות המינית האכזרית ואת חברת השפע שבחרה בה כעיקרון מארגן. וולבק תוקף את האיוולת של מנגנונים חברתיים כמו אהבה או תא משפחתי, לועג לאמונה בחיי נצח ומתריס נגד הסולידריות החברתית, משום שכל אלו מגבילות את הטבע הגופני שחותר להנאה מינית. אולם התוקפנות החריפה והכריזמטית שלו, שיש בה פוטנציאל ניהיליסטי מהפכני, מאפשרת לו בסופו של דבר לשוב ולהתבונן במושאי התקפתו בכמיהה, ולאשר את עליונותם בעיני קהל קוראיו. הרומאן אמנם מכיל חומרים סאטיריים רדיקליים, אולם אין בו מהפכנות: בסופו של דבר, הוא משקף את החרדה המינית של הגבר האירופאי הבורגני הלבן, ושיקוף כזה - מטלטל ככל שיהיה - מאפשר לוולבק להיות שנוי במחלוקת ושמרני, אינטלקטואלי ומבדר, דוקר ומלטף; הוא מאפשר לו להיות כוכב ספרותי.

אם וולבק חרד מטורפנותם של הצעירים הנהנתניים, מוטב לו שימהר לעקור מערבות אירלנד, ששם הוא מתגורר, אל מדינת ישראל. מעיון בספר ההדרכה הסימפטי "כשהילדים יוצאים מהבית" נדמה שבכל זאת קיימת אפשרות של אי, שבו הצעירים אינם מסוגלים - ואפילו אינם מעוניינים - לבחור בחיי התענגות חסרי אחריות. אדרבה, הם נותרים תלויים בהוריהם עד שהם הופכים בעצמם למבוגרים רבי עמל וצרות. "לכל אדם יש כמיהה להרגיש צעיר", כותבת חלי ברק, פסיכולוגית חינוכית; "לכן לא קל להורים רבים עם התבגרות ילדיהם, והם רוצים כבר לראות את ילדיהם הבוגרים מסודרים". בניגוד לעולם הנוצץ והמהנה שמתאר וולבק בעבור הצעירים, בישראל הם נותרים כפופים להוריהם, נותרים שנים ארוכות בבית ההורים (ברק מצטטת נתון מפתיע, שעל פיו 75 אחוז מהצעירים עדיין גרים בבית ההורים שלוש שנים וחצי לאחר השחרור מהצבא), ומסתמכים עליהם כלכלית ורגשית.

הספר של ברק מלווה בעצות את מסלול החיים של הצעירים בישראל, המשולל לחלוטין כל מידה של חופש ושחרור כפי שמתאר אותם וולבק. את השנים הפוריות ביותר מבחינת אפשרויות ההתנסות החברתית והמינית חוסם הצבא, ולאחר מכן מוכתב מסלול החניכה של הצעיר מראש, בדרכו להיות בוגר אחראי: הטיול אחרי הצבא, שממשיך את המסורת הדכאנית של החברותא הצבאית, תחילת הלימודים או רכישת המקצוע, ולבסוף יצירת התא המשפחתי החדש. המסלול הזה נאכף על פי רוב בקפידה גרוטסקית: גם לאחר גיל שלושים ממשיכים הורים רבים לשלוח קופסאות מלאות במזון, להשקיע ברכישת נכס לילדיהם ולהתערב בחיי האהבה שלהם - כלומר, להבטיח באמצעות תנאי החוב המתמיד שהם יוצרים את עצירת הזמן. באמצעות העליונות הכלכלית שלהם, "ההורים מנסים להאריך את שהות ילדיהם בבית, מפתים אותם בתנאי מחיה נוחים ובפינוקים", כותבת ברק, וממליצה לצעירים: "קבלו את זכות ההורים להעמיד בפניכם דרישות... הקשיבו לדרישות ההורים, תנו להם כבוד ונסו לציית במידת האפשר". הצעירים, כותבת ברק, אינם בוגרים מבחינת התפקידים שהם מוכנים ומסוגלים לקבל עליהם; והם יתבגרו רק לאחר שימצאו עבודה מסודרת וזוגיות יציבה.

בעולמו של וולבק, "ההורים יישארו עד הסוף עבדים של דור ההמשך שלהם; תקופת האושר אכן הסתיימה בעבורם", ואם אשתמש במטאפורת המאבק הבין-דורי, בישראל הצליחו ההורים להביס את הבנים. בתרבות שמקדשת את הטוטם הבורגני של "להיות מסודר בחיים", הצעירים אינם טורפים מיניים המסורים להנאותיהם; הם מעוצבים בדמותם של מבוגרים קטנים, אוחזים באותן עמדות ומונעים באותן חרדות. "הנעורים הם תקופת האושר היחידה", כותב וולבק; "הצעירים שניהלו חיי בטלה נטולי דאגות יכלו לשחק, לרקוד, לאהוב, להתענג בכל דרך אפשרית. הכל ניתן להם, הכל היה מותר". הנה הפנטסיה של וולבק מתכווצת לממדיה המקומיים בחסות האם היהודייה, ונחתמת במלותיה של ברק: "ההורים מאושרים, כי הביאו את ילדיהם לחופה וקידושין, ומלאכתם הסתיימה בהצלחה. מעתה הילד נשוי ואחראי לחייו".

אומרים נעורים יש בעולם, ואם זה טיבם, באמת שאין סיבה לצאת מהבית.

אפשרות של אי, מאת מישל וולבק, תירגמה מצרפתית לנה אטינגר, הוצאת בבל, 381 עמודים

כשהילדים יוצאים מהבית, מאת חלי ברק, הוצאת יסוד, 322 עמודים

מישל וולבק. מזעזע בתענוג