* איזו דמות ספרותית השאירה עליך את הרושם החזק ביותר?

קנדיד של וולטר. אתה קורא את הספר, מת מצחוק וכל הזמן בא לך להחטיף בוקס לטמבל התם הזה ולגרום לו להבין שהעולם זה לא מה שהוא חושב; אבל ההתפכחות שלו בסוף, בבוסתן בטורקיה, שווה הכל, וכמובן שמשפט המחץ, "Il faut cultiver notre jardin", הוא סוד החיים. זו התבונה בהתגלמותה, בעיני.

* איזה סופר או סופרת היית מזמין אליך לארוחת ערב ומה היית מבשל לו?

מותר שניים? אם כן, אז את ז'ן ראסין ונתן אלתרמן. הייתי אומר לשניהם שהם הרוויחו את הארוחה בכבוד בזכות "פדרה", והייתי מגלה להם שהמרצות הרומניות המופלאות שלי מהחוג לספרות צרפתית באוניברסיטה העברית הודו, למרות אדיקותן הפרנקופילית, שהתרגום של אלתרמן עולה אפילו על המקור. הייתי מגיש להם קובנה, לחם תימני שזכה להצלחה רבה אצל שגריר פולין שאכל אותו על שולחני.

* מהי הארוחה הספרותית האהובה עליך ביותר?

תיאורי הארוחות של אמיל זולא, בעיקר ברומן "ז'רבז", זכורים לי כפלא. קראתי אותם כילד בן 10, בעותק מהוה בכריכה רכה שמצאתי זרוק בארגז במרפסת, והגרגרנות הטהורה שבהם קוסמת לי עד היום. הייתי שמח גם לטעום את עוגת הרבדים שאן שרלי חלמה עליה על פני כרכים רבים כל כך, את עוגת הפירות שפרשס רמוצווה מסוכנות הבלשיות מס' 1 אוהבת וכמובן את התפוזים שנטליה גינצבורג אכלה כשגלתה באברוצי.

* מהו המאכל השנוא עליך?

המאכל השנוא עלי בתבל הוא דגים כבושים, ואילו במשפחתי זהו סמל הדרור והניצחון, משום שמיד עם הסרת המצור מירושלים, שלחו קרובים מתל אביב רכב עם נהג שהביא לאמי, אחותה וסבתי הנצורות ארגזים של סרדינים. הן ערכו שולחן גדול לכל השכונה, הגישו לחם וסרדינים וכולם טרפו, חוץ מאמא שלי, כי כפי שהיא סיפרה לי, "אני לא אכלתי. אני בכיתי".

* מהו המשפט שאתה הכי אוהב בספר שלך?

כשדודה פורטונה מספרת על ארוס לשעבר של בתה, היא נזכרת שאמו השוויצה "הבן שלי למ"ד ו"וניק!", ושהיא השיבה לה "אולי, אבל לבתי נחוץ סמ"ך טי"תניק!". אנשים שמאמינים באריסטוקרטיה מכל סוג מצחיקים אותי עד דמעות.

* ממי היית מבקש לקרוא את הספר?

מחמוד אחמדינג'אד.

* מי אתה מצטער שלא יוכל לקרוא את הספר?

סבתא שלי, כמובן. הספר נכתב עליה ואליה.

* לו היית מחבר היום אוטוביוגרפיה, באיזה משפט היא היתה נפתחת?

"'סוף סוף הבנתי מה אתה', אמר החבר שלי ביום נישואינו הי"ט, 'אתה האחרון בשושלת של נשים גדולות!'".