אפשר היה לצפות כי התגובות ל"חרוזי החיים והמוות", ספרו החדש של עמוס עוז, יהיו מסתייגות. מה הוא היה צריך את זה, יאמרו דווקא אוהביו, הלוא התהילה כבר בידיו: כל כך הרבה יופי היה ב"סיפור על אהבה וחושך", שמהדורות ממנו הודפסו בכל השפות, וכל כך הרבה אהבה, פרסים ושבחים, הושפעו על מחברו, אז לשם מה הוא חופר עכשיו באיזמל מחודד בתוך הפצע המביך של תהליך היצירה? אבל השאלה אינה מה הוא צריך, אלא מה אנחנו, הקוראים, מסוגלים לקלוט מן היצירה הקצרה והדחוסה הזאת, ומדוע קשה לנו להישיר את עינינו אל מבטה הלגלגני.

זהו ספר שנקרא בשלושה רבדים: האחד, של מי שעוסק בכתיבה ובספרות; השני, של מי שמתבונן באלה מהצד; ואילו השלישי פורש רשת שקופה, אירונית וערמומית-מרירה, על כלל יצירתו של עוז ועל הספרות כולה. קשה להעלות על הדעת עוד סופר שסיפק כך בעצמו מפתח משוכלל ובוטה עד כדי כך ליצירתו, ואולי גם לחייו. האומץ ההרסני הזה - המתעקש, כילד סרבן וזועף, לבעוט בדלי שמילא לתפארת במו-ידיו, ומגלה גם לעיניים העצומות בכוח את הסדק הפוגם בו בעומקו - קשה לעיכול, אך הוא-הוא ההופך את עוז למה שהוא.

*

"חרוזי החיים והמוות" מגולל לכאורה את תולדותיו של ערב אחד בחיי אדם ללא שם, "המחבר". העין הצוחקת של המספר, שאינו חוסך מגיבורו שום טיפשות, רהב, נחיתות או השפלה, שמצחיק לעתים עד דמעות ולעתים עד דחייה, היא גם העין המחניקה את הכאב המר והנואש של האדם הכותב. "המחבר" מציע התבוננות בסופרים כפי שמאוד לא נעים להם לראות את עצמם: מרוכזים בעצמם עד זוועה, מרוחקים מהחיים ומרגשות זולתם, ובה-בעת בעלי רגישות מופרזת, אובססיבית, המבקשת לינוק בלהט כל פיסת חיים, כציפור מורעבת.

זהו תיאור אכזרי של תהליך שבמהלכו נשאבים חיי הזולת לתודעת ה"מחבר", בעל כורחו ובעל כורחם, וכבר בעת ההישאבות הם אינם מכירים את פני עצמם; מי יודע מה בהם אמת ומה בדיה. גם כשייבראו מחדש בספר, וגם אם תהדהד בהם רוח עצמם, אפילו ה"מחבר" כבר לא יוכל להבחין מתי בדיוק שתה את דמם לרוויה, ומתי ואיך פלט אותם מחדש, במזרקת זהב מרהיבה.

היעדר הגבולות בין "המחבר" לבין העולם, שהוא חי ממנו, מגיע כאן לאבסורד ממש. די ל"מחבר" להעביר את עיניו העייפות על גופה של מלצרית בבית קפה, ומיד מוביל אותו קו תחתוניה הא-סימטרי, המושך, לערבב את סיפורה המומצא עם תשוקתו הרגעית אליה, ולרקוח חלקים מתשוקה זו לחומרי פנטזיה במפגשו עם קריינית ביישנית. סצינת הסקס הבלתי ממומש עם הנערה הנלהבת היא שיאו של הלעג העצמי: הסקס אמנם משלהב ומענג, אך בעצמו זקוק להשראה אירוטית ש"המחבר" ממציא, וגם זה כבר לא עוזר.

עייף מאוד, "המחבר". יודע יותר מדי על בני אדם ועל ספרות, ויותר מזה על עצמו. לכאורה משתמש בכל האנשים החולפים מול עיניו, ולמעשה משתמש בעצמו עד כדי סיכון ממש: הדמיון קודח, לא יכול לעצור בעד השתוללות המלים והתמונות גם כשהוא רוצה לנוח כבר, להניח לעצמו ולחייו להיות מה שהם. אבל מהם, בעצם, בלי כל המשומש והמומצא? רגע הוא לובש את עורו של נוכל סרסורי העוזב לאנחות מלכת-מים תמימה, רגע הוא בתוך ראשה של הנערה העזובה עצמה, ואז הוא נסחף לתוך עסקן שמן שבריאותו בגדה בו, והוא מוטל בבית החולים וקלון גופו הנרקב גלוי לעין כל. ולבסוף הוא המחבר עצמו, עלוב וחדל אישים, "חכם בלילה" נערץ ומוחנף ומבוהל.

גם אם ב"סיפור על אהבה וחושך" היו רגעים לא מתוקים ולא נעימים, אלה שצפו בתודעה הציבורית היו עשויים מנוסטלגיה, ומי שכך העדיף את עוז, ודאי יתאכזב מהנובלה החדשה. אבל עוז היה מאז ומעולם סרבן, ומאז ומעולם התקשו מבקריו לעכל את נטייתו הערמומית-מרה לגרד פצעים עד זוב גועל, ולחשוף את הפינות הנסתרות והדוחות ביותר בתודעה.

"המחבר", כמו הדמויות הגרוטסקיות האחרות המפזזות בספר כמריונטות מעוררות פלצות וחמלה (ובראשן המשורר הפתטי, סמל מגוחך לעולם שנכחד, הנופח בשיבה רעה את נשמתו השכוחה), אינו שונה מהגיבור המנוכר של "לדעת אשה" או מהגיבור הפרנואידי ב"קופסה שחורה" או משתי הדודות והשכנה המטורפת ב"מיכאל שלי" - את כולן מכירים הקוראים מהשכונה, אך מעולם לא שמו לב עד כמה מחרידות, מבהילות ודוחות הן, וכמה אנושיות. כי רק הסונאר של ה"מחבר" יכול לקלוט את הצלילים הדקים ביותר שלהן ולהגישם, בלי רחמים, גם לשוחרי היופי הנשגב.

וזה מה שמציע עכשיו עוז ב"חרוזי החיים והמוות": את הצליל המדויק והאכזרי שרובנו מעדיפים להכחיש. אל תקנאו ב"מחבר"; מי שהסונאר שלו מכוון לצלילים הנסתרים מהלך בעולם הזה כשכולו עיניים ואוזניים. בעל כורחו הוא מעמיד פני ממזר פיקח, חייכני ונורמלי, אך נשמתו זועקת: מעודף הרעש התמידי המתדפק על דפנותיה, מרגישות היתר שלו עצמו, ההופכת את כל אלה לברכה ולגיהינום.

לץ עייף, ה"מחבר". עינו האחת צוחקת והשנייה שותתת דם. הקהל מבקש יופי, עוד יופי, רוצה את כל להטוטי הקרקס, אבל הלץ, כמו להכעיס, מראה את ישבנו המכוער והמביך, השנוא עליו, ולא הקור ולא הבוז ימנעו בעדו, כי אחרת לא יוכל ממילא.