טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ניסוי אהבה

תירגם מגרמנית חנן אלשטיין

תגובות

בשנת 1943 נראתה הקרנת הרנטגן האמצעי הזול ביותר ליישומו של עיקור המוני במחנות. היה ספק על משך ההשפעה האפקטיווי של העקרות שהושגה בדרך זו. הפגשנו בניסוי אסיר אחד ממין זכר עם אסיר אחד ממין נקבה. החדר שהועד לצורך זה היה גדול יותר מרוב התאים האחרים. נפרשו בו שטיחים שהובאו מהנהלת המחנה. היתה תקווה שהאסירים יסייעו להצלחת הניסוי שבוצע בתא שלהם, הערוך לחגיגת ליל כלולות. התקווה הזאת לא התממשה.

האם הם ידעו על העיקור שבוצע?

לא היתה אפשרות לדעת את זה. שני האסירים התיישבו בפינות שונות של החדר המרוצף עץ ומכוסה שטיחים. מבעד לצוהר ששימש לתצפית מבחוץ על מה שקורה בתוך החדר, לא היתה אפשרות לדעת אם דיברו זה עם זה מאז תחילת המפגש. בכל מקרה הם לא ניהלו שיחות. הפסיוויות הזאת היתה מאוד לא נעימה, במיוחד מכיוון שאורחים רמי דרג באו לצפות בניסוי. כדי להאיץ את מהלך הניסוי, הרופא האחראי ומנהל הניסוי הורה לקחת משני האסירים את הבגדים שלהם.

האם הנסיינים התביישו?

אי-אפשר לומר שהנסיינים התביישו. ביסודו של דבר, גם בלי הלבוש הם נשארו באותו מצב שהיו בו לפני כן, ונראה שהם ישנים. מנהל הניסוי אמר: בואו נעורר אותם קצת. הובאו תקליטים. מבעד לצוהר היה אפשר לראות שבתחילה הגיבו שני האסירים למוסיקה. אבל אחרי זמן קצר הם שקעו שוב באדישות. חשוב מאוד היה בשביל הניסוי שהנסיינים יתחילו סוף סוף את הניסוי, משום שרק כך היה אפשר לקבוע בוודאות, אם יש לעיקור שבוצע בדיסקרטיות השפעה מיידית בלבד או שהשפעתו על המטופלים נמשכת גם זמן רב יותר. הצוותים שהשתתפו בביצוע הניסוי המתינו במסדרונות הטירה, במרחק כמה מטרים לפני דלת התא. ביסודו של דבר הם שמרו על השקט. הם קיבלו הוראה להימנע מדיבורים מיותרים ובמידת הצורך לדבר רק בלחש. משקיף הופקד לצפות בהשתלשלות האירועים שבתוך החדר. המטרה היתה להשפיע בכך על האסירים להאמין שעכשיו הם נמצאים לבד.

למרות זאת לא התעורר בתוך התא שום מתח אירוטי. האחראים נטו לחשוב שאולי היה צריך לבחור חדר קטן יותר. הנסיינים עצמם נבחרו בקפידה. לפי התיקים, שני הנסיינים היו מועדים בהכרח לגלות עניין אירוטי ניכר זה בזה.

איך זה היה ידוע?

י', בתו של יועץ ממשלתי בכיר מבראונשווייג, ילידת 1915, כלומר בת 28 בערך, נשואה לארי, בעלת תעודת בגרות, לימודים לתואר בתולדות האמנות, נחשבה בעיירה הקטנה ג' שבסקסוניה התחתונה לבת לוויה צמודה של הנסיין ממין זכר, פ', יליד 1900, חסר מקצוע. בגלל פ' נטשה י' את בעלה שהיה יכול להציל אותה. היא באה בעקבות המאהב שלה לפראג, ומאוחר יותר - לפאריס. ב-1938 עלה בידי הרשויות לעצור את פ' בשטח הרייך. כמה ימים לאחר מכן הופיעה י' בשטח הרייך בחיפוש אחר פ', וגם היא נעצרה. בבית הכלא, ואחר כך גם במחנה, ניסו השניים פעמים רבות להתקרב זה לזה. מהבחינה הזאת אנחנו מאוכזבים: עכשיו מותר להם סוף סוף, ודווקא עכשיו הם לא רוצים.

האם הנסיינים לא היו מוכנים לשתף פעולה?

בעיקרו של דבר הם היו צייתנים. ולכן הייתי אומר: מוכנים.

האם תזונת האסירים היתה טובה?

כבר זמן רב לפני תחילת הניסוי סופקה לנסיינים המועמדים תזונה טובה במיוחד. ועכשיו הם כבר היו יומיים באותו חדר, בלי שהיה אפשר לזהות ניסיון כלשהו להתקרבות ביניהם. נתנו להם לשתות חלבוני ביצים. האסירים שתו את החלבונים בתאווה. אוברשארפיהרר הורה להתיז על השניים מים עם צינור השקיה, ולבסוף לקחו אותם בחזרה לחדר עם ריצוף העץ כשהם קופאים מקור, אבל גם הצורך להתחמם לא גרם להם להתקרב זה לזה. האם חששו מההפקרות של המחשבות המשוחררות שראו את עצמם חשופים לה? האם חשבו שמדובר במבחן שנדרשו להוכיח בו את מוסריותם? האם האומללות שבמחנה עמדה ביניהם כמו חומה גבוהה?

האם הם ידעו שבמקרה של התעברות, גופותיהם ינותחו וייחקרו?

לא סביר שהנסיינים ידעו את זה או אפילו שיערו את זה. הנהלת המחנה נתנה להם שוב ושוב הבטחות מעודדות למקרה שיישארו בחיים. נדמה לי שהם לא רצו. לאכזבתם של אוברגרופנפיהרר א' צרבסט, שהגיע במיוחד לצורך הניסוי, ושל חברי הפמליה שלו, הניסוי לא הצליח. כל האמצעים, גם האלימים, לא הביאו לידי תוצאה חיובית של הניסוי. לחצנו אותם זה לזה, שמרנו עליהם צמודים זה אל זה במרחק נגיעה בזמן שהפעלנו חימום הדרגתי, מרחנו אותם באלכוהול ונתנו להם אלכוהול, יין אדום עם ביצה, גם לאכול בשר ולשתות שמפניה, כיוונו את התאורה, ובכל זאת שום דבר מכל זה לא הביא לידי גירוי.

האם באמת נוסה הכל?

אני יכול להבטיח בפה מלא שהכל נוסה. היה בינינו אוברשארפיהרר שהבין משהו בדברים כאלה. הוא ניסה בהדרגה את כל מה שיש לו תמיד השפעה ודאית ובטוחה. הרי אנחנו עצמנו לא יכולנו להיכנס לחדר ולנסות את מזלנו, כי היה זה בגדר חילול הגזע. אף אחד מהאמצעים שנוסו לא הביא לידי גירוי.

האם אנחנו עצמנו היינו מגורים?

בכל מקרה יותר מהשניים שהיו בחדר; זה לכל הפחות נראה כך. מצד שני, היה אסור לנו. בעקבות זה אני לא חושב שהיינו מגורים. אולי מרוגזים, כי העניין לא הלך.

אני רוצה להיות שלך באהבה,

התבואי אלי הלילה?

לא היתה שום אפשרות להניע את הנסיינים לתגובה חד-משמעית, ולכן הניסוי הופסק בלי לקבל תוצאות. מאוחר יותר המשיכו אותו עם אחרים.

מה קרה לנסיינים?

הנסיינים המרדנים נורו למוות.

האם פירוש הדבר הוא, שבדרגה מסוימת של אומללות אי-אפשר להוציא לפועל את האהבה?

קורות חיים בתנאי הכחדה

מאת חנן אלשטיין

אלכסנדר קלוגה, יליד 1932, הוא יוצר פורץ דרך בתחומי הטלוויזיה והקולנוע, סופר מעוטר ותיאורטיקן. הוא אחד המקוריים בין יוצרי הספרות בעולם דובר הגרמנית. בזמן לימודיו באוניברסיטה התיידד קלוגה עם הפילוסוף תיאודור אדורנו, מראשי "אסכולת פרנקפורט", שעודד אותו לעסוק בקולנוע. כבר בסרטו הראשון, "ברוטליות באבן" (1961), עסק קלוגה במישרין בעבר הנאצי, וקרא תגר על האמנזיה הפופוליסטית של הקולנוע הגרמני המסחרי בשנים ההן. בסרטיו גיבש עמדה ביקורתית מתוך שימוש בצורות אסתטיות ניסיוניות כמו, למשל, טכניקת המונטאז' הקולנועי.

את סיפוריו המוקדמים כתב קלוגה בשנות החמישים של המאה שעברה. העיסוק בנושאים ביקורתיים והניסיוניות הצורנית איפיינו גם את יצירתו הספרותית. הוא פיתח צורה של פרוזה אנליטית, שבאים בה לידי ביטוי קיטועים נרטיוויים, ערבוב סוגות ספרותיות ומעברים מתמידים בין נקודות תצפית. הוא כרך בטקסטים שלו בתרכובת הומוגנית אחת מרכיבים ספרותיים עם מרכיבים עיוניים והגותיים, וחומרים בדיוניים עם חומרי גלם אוטוביוגרפיים ותיעודיים, ובהם מסמכים ותצלומים. אחדים מסיפוריו הופיעו בקובץ "סיפורים גרמניים" (בתרגום אילנה המרמן, בעריכתה עם יורגן ניראד, "הקיבוץ המאוחד", 1988).

הסיפור "ניסוי אהבה", ככל הנראה יצירת הפרוזה הידועה ביותר של קלוגה, נכלל ב-1962 בפרסום הראשון של קלוגה בפרוזה, קובץ הסיפורים "קורות חיים". בהקדמה לקובץ נכתב: "הסיפורים הנכללים בכרך זה מציבים מנקודות מבט שונות מאוד את שאלת המסורת. מדובר בקורות חיים, חלקם בדויים, חלקם לא-בדויים; יחד הם יוצרים סיפור עצוב". אכן, הסיפור תבע מדור שלם של גרמנים, שנולדו וגדלו בגרמניה הנאצית, להתמודד התמודדות ישירה עם העבר הקרוב, שרבים מהם ביקשו להתעלם ממנו ודחקו אותו אל מחוץ לתודעתם.

"ניסוי אהבה", כפי שניכר מיד בשמו, הוא אחד הטקסטים הרדיקליים ביותר בספרות השואה. בגרמניה נכתבו על הסיפור פרשנויות מגוונות ורבות, הוא נלמד בבתי ספר, וגם שנים רבות לאחר פרסומו עורר התנגדות עזה ותגובות חריפות, והיו מי שכינו אותו "פורנוגרפי". דומה שלא אבד לו שמץ מעוצמתו במרוצת השנים שחלפו מאז ראה אור. אדרבה, חשיבותו גדולה שבעתיים דווקא היום, בזמן שהעוסקים בשואה ערים לטשטוש הגבולות התמימים והבטוחים בין סיפור לתיעוד, ולבעיות המעשיות והמושגיות של זיכרון השואה בתקופה שמספרם של העדים הולך ומידלדל בה. בישראל הניבה מודעות זו גם השלכות מדאיגות: כמה מהטקסים האלטרנטיוויים לציון יום השואה שהתקיימו בארץ בשנים האחרונות, ובייחוד בתל-אביב, ויתרו כליל על הפונקציה התיעודית של הזיכרון, ככל הנראה בגלל סימן השאלה של היחסיות והסובייקטיוויות, המוצב על כל תביעה להצגת אמת היסטורית או תיעודית. רוב הדוברים בטקסים ההם העדיפו לדבר בעיקר ורק על עצמם, ולהזכיר ולהנציח יותר מכל את עצמם. הם לא דיברו על זיכרונותיהם האותנטיים של מי שחוו על בשרם ובנפשם את השואה, ולא ניסו להרחיב את יריעת הזיכרון הקולקטיווי באמצעות קריאה של טקסטים אישיים שנכתבו בידי קורבנות או ניצולים - לא יומנים, לא זיכרונות, לא קטעי תיעוד, גם לא דברי שירה או פרוזה. דומה שלגבי הדוברים ההם אין זולתי זולת האני, והאני הוא נושא הזיכרון במובן כפול: זה שמחזיק בו וגם האובייקט שלו, גם כלי הזיכרון, הצורה שלו, וגם התוכן שלו.

"ניסוי אהבה" מדגים את האפשרויות הגלומות במלאכת זיכרון ובפעולת הנצחה המתפתחות בצורה אורגנית מתוך מודעות לקשיים של ייצוג השואה. מקור כוחו של הסיפור הוא בראש וראשונה לא בנושאו המחריד, כי אם בדרכי העיבוד הספרותי של הנושא. "ניסוי אהבה" הוא פרוזה דוקומנטרית: מצד אחד מדובר בהמצאת הדמיון, בסיפור המציג בשפה לקונית ומונוטונית פרוטוקול פיקטיווי של שאלון עצמי; מצד אחר הוא מבוסס על חומר תיעודי בנושא הניסויים הרפואיים שנערכו במחנות. העיבוד הספרותי של מציאות היסטורית, עיבוד סובייקטיווי מעצם טבעו, תורם לא רק לחלחולן של העובדות הקשות אל תודעת הקורא, אלא גם להבנת משמעותן בדרך חווייתית.

כמה תחבולות פואטיות מביאות לידי האחדה של נקודת מבטו של הקורא עם נקודת מבטה של דמות המספר שאין לו שם; והמספר הזה אינו עד, צופה או משקיף מהצד, כי אם שותף פעיל לביצוע הניסוי האכזרי שהוא מתאר. תנועת התיאור המתפתח בשאלות ובתשובות בין גוף ראשון רבים לגוף ראשון יחיד כופה עלינו, קוראי הסיפור, להשתתף בלי משים בישותו של הפושע-המספר, וכמעט להתמזג בעמדה ובתפקיד המעוררים בנו אימה ודחייה. בלי שייתנו את לבם לכך, גם הקוראים עלולים במהלך הקריאה להתעלם לגמרי משאלות מוסריות, ותחת זאת לגלות בתוכם את הסקרנות האטומה המניעה את המספר. אין למספר רגשות אשם או בושה. יש לו רק עניין קוגניטיווי ומדעי קר: הוא אינו רוצה להבין את המשמעות הרגשית והאנושית של הניסוי, אלא מבקש למצוא את הסיבות הארגוניות והטכניות לכישלונו - הוא מחפש את הכשל המערכתי. אף שאנו, הקוראים, איננו שותפים לנעשה, הצורה הדיאלוגית כביכול של הסיפור - הראיון, השאלון - הופכת אותנו למעורבים כעדים להתרחשות היסטורית.

ב"ניסוי אהבה", הקורבנות אינם מתוארים כיצורי אנוש. אין להם קול. שמותיהם מצטמצמים לציון באותיות אנונימיות. כל מה שידוע עליהם מתווך בלשונו של זה שהאריך חיים, הפושע-המספר, החוזר על תוכן התיקים ששימשו לבחירה באסירים כקורבנות הניסוי. קורות חייהם מתמצים ברישום בתיקים - וזה בסיפור הנכלל, כאמור, בקובץ "קורת חיים". כל מה שנשאר מהם הוא דיווח רשמי, שנועד מלכתחילה למטרה רצחנית. במלים אחרות, הסיפור מעמת אותנו, קוראיו, עם קורות חיים המתעצבים בתנאים של הכחדתם. "ניסוי אהבה" אמנם מוליך אל הקורבנות דרך הרוצח, אך בתוך כך הוא ממחיש את עוצמתה המיוחדת במינה של הספרות, שבכוחה לגלגל שתיקה והשתקה בנוכחות, והעדר - במלאכת זיכרון.



בלו סמיון פיינרו, שתי דמויות ובית, גבס


אלכסנדר קלוגה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות