הרוח נושבת בעגורנים, מאת לידיה ז'ורז', תירגמה מפורטוגלית מרים טבעון, הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 2007, 436 עמודים

"הרוח נושבת בעגורנים" הוא רומאן פורטוגלי עטור פרסים, שזכה בין השאר בגרמניה בפרס "אלבטרוס" היוקרתי שייסד הסופר גינתר גראס. זה רומאן משפחה רב-עוצמה, שנכתב ביד אמן, רומאן גדול במובן המסורתי של המאה ה-19 או תחילת המאה העשרים (הסופרים הרוסים הגדולים, תומאס הארדי). ובכל זאת, זה רומאן מודרני לגמרי, שמתרחש בעולם המורכב, הרב-תרבותי ורב-הקונפליקטים של זמננו, ומעלה שאלות נוקבות וישירות, שספק אם יש עליהן תשובות חד-משמעיות. בישימון מבול הספרים התפלים, או במקרה הטוב "הנעימים", הנוחת עלינו מבחוץ ללא הרף, יש נחמה בצאתו לאור של ספר כמו זה.

מה שעושה את הספר הזה לרומאן גדול הוא הצירוף הנדיר של שלושה גורמים בעיקר. הראשון: גיבורה בלתי נשכחת, שמעוררת אהבה רבה ושאין כל אפשרות להישאר אדישים לגורלה; השני: סגנון ייחודי, שאפשר לדמותו לצילום אטי של התודעה, זרימה אטית אך רוויית מתח של הדיבור, שלעולם מוסר את העובדות באופן מואר למחצה, לא ברור עד הסוף, אולי כנצפות ממרומי העגורן, דבר שמצעף את סיפור העלילה בענני הבוקר של הקיץ הלוהט של מחוז אלגארבו בדרום פורטוגל, שבו הוא מתרחש. זה סגנון שהופך את מכבר-המלים ליצירה מוסיקלית. ב"נוכח שמיכת החייל", הרומאן הקודם של ז'ורז' בעברית, היתה זו פוגה בסגנון באך, ואילו כאן זו סימפוניה גדולה בסגנון בטהובן. הגורם השלישי: מחאה פוליטית-חברתית חריפה, המעלה ומציגה שאלות מוסריות שמטלטלות את נפש הקורא ואינן מעניקות לו שום נחמה. כי הפשע שבוצע במהלך הרומאן, בצד פשעים אחרים, מוגדרים פחות, מהדהדים פחות, הוא נורא ומוחלט. אין ממנו חזרה, אין לו תיקון ואין עליו מחילה או פיצוי.

"הרוח נושבת בעגורנים" הוא רומאן פוקנרי. אין לי ספק שלידיה ז'ורז' הושפעה מן הרומאנים הגדולים של פוקנר. הגיבורה שלה מילנה היא מעין תשובה נשית על בנג'י, גיבור "השאון והזעם", ומעין מקבילה של לינה, גיבורת הרומאן הנפלא "אור באוגוסט", וחקירת הפשע והרוע שמסתירה המשפחה מעלה על הדעת השפעה של "אבשלום, אבשלום". אבל מדובר בקירבת נפש שהיא השפעה מבורכת. זה רומאן בשל, עצמאי ופורטוגלי במובהק, העוסק באהבה בלתי אפשרית, בנישול, בהתנגשות בין גזעים ובהרס הסביבה.

כמו פוקנר יצרה גם ז'ורז' מקום פיקטיווי, ואלמרש, שבו היא ממקמת את עלילת הרומאן הזה, וכן את "נוכח שמיכת החייל". המקום הזה נמצא באזור מולדתה של ז'ורז', אלגארבו, שעובר שינויים חריפים והופך ממחוז חקלאי נידח לאזור תיירות, ממחוז של רועים ואיכרים למקום של מלונות פאר וחופים שאלפי תיירים אמורים לנהור אליהם. הבנייה האינטנסיווית זורעת הרס בסביבה הטבעית, והקפיטליזם משתלט על החיים של תושבי המקום עם כל ההשפעות המזיקות שלו. ביסוד כל זה תאוות בצע ותאוות כוח בלתי נשלטות וחסרות גבול.

מילנה גיבורת הרומאן היא אשה צעירה, ילדותית, מוגבלת? רפת שכל? אוטיסטית? "מילנה, כשהיתה בת שלוש-עשרה, היתה כמו בת תשע, ובת חמש-עשרה היתה כמו בת עשר, לפעמים בת חמש, לפעמים בת שלוש" (עמ' 373). מוצאה לא ברור, אהבה אסורה? קשר מחוץ לחוק? אבל הרופא שנועצו בו אמר שהיא תוכל להיות אדם אינטליגנטי בדרכה, אדם שחי חיים נורמליים. מילנה היא אדם אותנטי, שאינו יודע לזייף, והיא משמשת מעין אספקלריה, שמציגה את המשתקפים בה כמזויפים, צבועים ופושעים. אותו רופא שבני המשפחה של מילנה מפקפקים במהימנותו עמד על כך "שאם נחשוב, נודה שכולנו קצת ככה. כולנו, בסופו של דבר, קצת כמו מילנה..." (עמ' 372). מילנה מקסימה, בשמלת הילדה שלה, בגרביה הלבנים, בתומתה, ביכולת האהבה הבלתי מוגבלת שלה. הארכיטיפוס שלה הוא מי ש"את חוליינו הוא נשא", כלומר: "עבד אדוני", כי תפקידה להוקיע ולחשוף את פוטנציאל הרוע שטמון בכל אדם.

היא בת למשפחה אמידה ומיוחסת, משפחת ליאנדרו, בעלת בית החרושת לשימורי דגים, שחדל מעבודתו אחרי המהפיכה נגד סלאזאר. בכור האחים ליאנדרו, אביה של מילנה, מסר את מפתחותיו לפועלים כדי שינהלו אותו בעצמם, אך הם לא הצליחו לעשות זאת. את מילנה מגדלת סבתא רג'ינה. התקופה הטובה ביותר בחייה של מילנה היא הנעורים. היא חיה בצד שני בני דודיה ואוהבת אותם, במיוחד את בן הדוד פאולו ז'ואאו, שהבטיח לה באופן חגיגי שהם יישארו יחד לעולמים, אבל הפר את ההבטחה כשנסע ללמוד באוניברסיטה באמריקה. הקשר בין מילנה לבינו נותק. היא מטלפנת אליו כמעט דבר יום ביומו כדי לספר לו מה עובר עליה, אבל היא מדברת אל תא קולי. פאולו ז'ואאו לעולם אינו משיב, לעולם אינו בבית.

הרומאן נפתח במות הסבה. הסבה החולה, הגוססת, מוסעת הביתה מבית החולים באמבולנס. היא נמלטת ממנו, והולכת ברגל מרחק של שני קילומטר לבית החרושת, כדי למות בתחומו. גופתה נמצאה כעבור יומיים אכולת נמלים. איש מילדיה זולת מילנה אינו בוואלמרש. כולם יצאו לחופשות קיץ מפוארות בחוץ לארץ. מילנה צריכה להתמודד לבדה עם מות סבתה שגידלה אותה, עם קבורתה וכל מה שכרוך בכך, טקסים וטפסים. מה שמטריד אותה הוא איך תספר על מה שאירע לדודיה ולדודותיה, כי היא מתקשה לתרגם תחושות ואירועים לשפת המלים. כדי לעשות סדר בראשה ולהבין כיצד נמצאה סבתה המתה בתחום בית החרושת, היא הולכת בעקבותיה. בית החרושת אינו נטוש. מתגוררת בו משפחת מאטה, משפחת מהגרים מקאבו ורדה (מושבה פורטוגלית לשעבר), ששכרה את המקום לצורך מגורים, כמקלט משכונת העוני הסמוכה.

מילנה מוצאת מנוחה, חום ואהבה בחיק המשפחה השחורה. מותה הבודד של האם הזקנה אינו מטריד את בני משפחתה, אלא במובן של "מה יגידו?" וכיצד ניתן להפיק ממותה רווח כלכלי ופוליטי. בזמן שהם מתחבטים בנזקים או ברווח, נרקמת בין מילנה לבין הבכור בבני מאטה, אנטונינו - אלמן, אב לשניים, מפעיל עגורן באתר בנייה - פרשת אהבה סודית. "אהבה נורמלית", כפי שמודגש שוב ושוב. אבל כשנהג המשפחה מגלה לדודה מרגרידה, שהאחיינית של האדון המהנדס ושל ראש העיר יוצאת עם הקפירים: "היא התחברה עם הקפירים... היא אוכלת אתם והיא הולכת לישון אצלם. כולם יודעים. ועוד מעט זה יגיע למקומונים, ואחר כך לעיתונים הארציים", מתחוללת השערורייה הבלתי נמנעת, ונחשפת יכולת הרוע של המשפחה. על הפשע לא נדבר, כדי לא להסגיר את סודות הספר, שמסתיים בחתונה. כביכול, סוף מאושר, אבל כפי שייווכח הקורא לדעת בהגיעו שמה, חונק גרון. בשעה שמתקיימת החתונה בכנסייה, נמחק מעל פני האדמה בית החרושת הישן, בניין שנועד לשימור, ויחד עמו יימחקו העשבים, החולות הזכים, העופות הנודדים ובמקום ייבנו גורדי שחקים.

זה רומאן אנטי פאשיסטי, אנטי גזעני ואנטי קפיטליסטי. כוחו הגדול בבניית דמות נוגעת ללב ובלתי נשכחת, שהפשע שמשפחתה הבורגנית מבצעת נגדה - ההזנחה, האטימות, ההתעלמות, השתיקה ובעצם הרצח - מקומם את הקורא ומעורר בו זעם עיוור, שימשיך לרתוח בו ימים רבים לאחר סיימו את הקריאה. מרים טבעון עשתה בספר הזה, כדרכה, עבודת תרגום יוצאת מן הכלל והיא ראויה לכל שבח.

לידיה ז'ורז'