אבי עורב, אני יונה

הקובץ "היונה שעל גג" הוא אתגר לקוראי קפקא, ואחת הדרכים להיענות לאתגר הזה היא לחפש את הזיקות הגלויות והסמויות בין המכתב אל האב ובין הפרגמנטים

היונה שעל הגג: מכתב אל האב ועוד כתבים מן העזבון, מאת פרנץ קפקא, תירגמה אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 2007

הספרות של פרנץ קפקא ממאנת להסתיים. היא שבה ומופיעה בתרגומים חדשים, בהוצאות של כתבים מן העזבון ובניסיונות אינסופיים של קריאה ופרשנות. הכרך "היונה שעל גג", פרי תרגומה של אילנה המרמן, מצטרף לאלה. המתרגמת כרכה את המכתב של קפקא אל אביו, שהופיע כבר בעברית אך מוצא כאן תרגום חדש ומעודכן, הוסיפה אליו מבחר של פרגמנטים מן העזבון וחתמה בהדפסת "הבקשה האחרונה של קפקא", הפתק שהותיר למקס ברוד ושנודע כצוואתו.

הקובץ "היונה שעל גג" הוא אתגר לקוראי קפקא, ואחת הדרכים להיענות לאתגר הזה היא לחפש את הזיקות הגלויות והסמויות בין המכתב אל האב ובין הפרגמנטים. על תכונתו של המכתב המקרבת אותו אל הפרגמנטים מן העזבון עומדת המתרגמת היטב: מכתב זה לא הגיע אל מענו. המכתב של קפקא נמסר לאמו ולא הגיע מעולם לאביו. ומאחר שלא הגיע אל האב, אל אותו הרמן קפקא, סוחר סיטונאי מפראג, ולא מצא מענה בשעתו, הוא נעשה מכתב אל כל האבות. כך נחלץ המכתב של קפקא מן המרחב הפרטי, הביוגרפי, המוגבל בזמן ובחלל, ונעשה לטקסט פוליטי, פתוח ומשותף לרבים. דין דומה חל גם על העזבונות הספרותיים: מה שלא התפרסם בחיי הסופר ולא מצא מען בזמנו, אך נערם ונטמן במגירותיו, נעשה לאוצר אינסופי.

והאין זו בעצם תכונתו של הפרגמנט? הטקסט הלא-גמור נקטע ונקרע מעל הקשרי הזמן המקוריים שלו ונהפך לכתב חידה, לטקסט שהוא כמו אותו "שער החוק" הסגור ופתוח ללא שיעור. כך רומז המכתב אל האב על אופק הכתיבה של קפקא: הטקסט שלו עדיין מחפש מענה. הוא נכתב ונשלח אל כל הקוראים לעתיד לבוא. את מכתבו פותח קפקא בווידוי על הפחד. "אני פוחד ממך", הוא כותב לאביו, ומבאר את היחסים ביניהם. אני "אדם חלש, הססן וחסר מנוחה", ואילו אתה "חסון, בריא ובעל תושייה". הבן מגלם את החולשה, את הפחד ואת הנטייה למחלה והאב - את הבריאות והעוצמה. ההבדל בין האב לבנו הוא הבדל פיסי: "עצם הגופניות שלך", כותב קפקא לאביו, "הכריעה אותי". הוא זוכר עדיין את גופו העירום "החזק, הגדול" והגאה של האב ומצייר לעומתו את גופו שלו, "רזה, חלש" ומושפל.

בשיח הגופים של קפקא טמונה תובנה על זהותו המינית שלא הבשילה מעולם. בגופו מתגוררת תודעה של זהות גברית פגומה שלא צלחה לחיי נישואים. שיטות החינוך של אביו, הפדגוגיה השחורה, האלימות הגלויה והסמויה, טכניקות של השפלה וביזוי שנהג בכל ילדיו, הקללות, האיומים והאירוניה, שבאמצעותם פלש אל עולמו של בנו וערער את יסודותיו, ולבסוף יחסו הפטרוני והציני בנוגע לחיי המין של הבן ופרשות האירוסין שלו - כל אלה הפכו את המיניות ל"זוהמה" ואת הרעיון בדבר נישואין ל"מגונה". הטקסט של קפקא מלא בעדויות על פחד ואשמה והפנמה של תסביכי סירוס. ואמנם, המכתב מתאר מצבים אדיפליים מופרזים ומצייר זהויות מיניות אירוניות, וכמעט מביא את המיתוס הפסיכואנליטי להפרכה.

המכתב של קפקא אינו רק וידוי אישי על מה שבינו ובין אביו, אלא גם מחקר בדבר הצורות היסודיות של האלימות ומבנה התשוקה. המכתב אל האב יכול להיקרא לכן גם כמסה על הריבונות או כתרגיל בביקורת הזהות המינית. דיוקנאות כפופים של הגבריות ממלאים את רשימותיו האחרות בקובץ. פנטסיה על חבורה של "גברים אלימים" העומדת לפרוץ אל חדרו של המספר ("בדירתי יש דלת"), הזיה על חיילים הבאים אליו ומוליכים אותו אל קצין המודיע כי "הצבא שולט על הכל" ("באו שני חיילים"), רשימה על אנשי צבא העוברים בין הבתים ואוספים במלקות גברים מפוחדים המשתמטים מן השירות ("גיוסי חיילים לצבא"), סיפורו של אלוף-משנה המושל בעיר מעבר לשלטון החוק ומשטה בנתיניו השפלים ("העיירה שלנו"), או האנקדוטה על הגנרל הזקן ושפוף הקומה שנפל מן השמים ואיבד את חייליו ("עובדי האדמה מצאו") - אלה מעידים על רוחה הרעה של התקופה: מלחמת העולם הראשונה וקריסת המונרכיה ההבסבורגית.

קפקא טווה אלגוריות אוניוורסליות על אלימות ומצבי דיכוי, זהויות מושפלות ותשוקות מזוכיסטיות. הצירופים הללו שבים כידוע ברבות מיצירותיו, מן הסיפור המוקדם "תיאור של מאבק", דרך הסיפורים "גזר דין" ו"הגלגול" ועד הרומאן הבלתי גמור "המשפט". הרשימות הספרותיות של קפקא נותנות פרשנות פוליטית לקונפליקטים הביתיים. הן מעתיקות את עיוותי התשוקה ואת דיוקנותיה המושפלים של הזהות המינית אל הטריטוריות של שאלת החוק ושיח הריבונות. המתחים היסודיים של חיי המשפחה, הפערים בין אב לבנו, משתקפים ברשימות אלה במרחבים אורבניים מופשטים, בעיירות חסרות שם ובמלחמות נטולות זמן, ומתגלגלים בהרהורים קוסמיים לביקורת האלימות. כזה הוא לדוגמה מעגל החנק באחד הפרגמנטים ("הייתי חסר מגן"): האלימות מסומנת תחילה במרחב אינטימי, דמות אחת חונקת את רעותה סביב השולחן. אך תנועת החנק הולכת, מתפשטת ומגיעה עד למסלולי הכוכבים וגרמי השמים, ולבסוף "הכל מרגישים את הלפיתה בגרון".

הדיוקן היהודי של קפקא, הדיוקן העצמי שהוא מצייר במכתבו לאביו, כמו ברבות מרשימות היומן שלו, טבוע בתיאורו של אותו גוף כפוף, חלוש ומבויש, המוכה בפחדים ורגשי אשמה. "איזה מין יהדות קיבלתי ממך!" מלין קפקא לאביו על גורלה של אותה ירושה תרבותית שעוררה בו בילדותו רגשי אשם, ובנעוריו ניכור ושעמום, ובבגרותו התגלגלה לתודעה של מחסור וגעגוע. יהדותו החלשה של האב, יחסו הגס למסורת, זלזולו במנהגים, וסלידתו הגמורה מן העיסוק של קפקא ביהדות, הביאו אותו לבסוף לראות בכתבים היהודיים חומר בלתי קריא ומעורר גועל. השיח של האב על היהדות, כמו השיח על המיניות, טבוע בדימויי גועל וזוהמה.

אך את מה שמייחס כאן קפקא לאביו אפשר למצוא גם ברשימותיו שלו. זו הנטייה לראות את היסוד המזוהם של התשוקה המקוננת בגופו כאילו היה ירושה יהודית. כך, באחד ממכתביו למלינה הוא משווה את התשוקה, אותו "יצר מבחיל ומכאיב קלות", עם "היהודי הנצחי, הנע ונד ללא תכלית בעולם מזוהם". התשוקה היא מטבעה חסרת סיפוק, וכמו היהודי הנודד היא אינה מוצאת מנוחה ונחלה על הארץ. גם ברשימותיו על להקת השחקנים היהודיים שנאספה בפראג בשנים 1911-1912 אנו מוצאים צירופים דומים בדבר התשוקה המזוהמת המתגוררת כביכול בגוף היהודי. הקריאה בקפקא דורשת היכרות היסטורית, כגון שחזור תיאוריות אנטישמיות של מיניות שנפוצו באירופה סביב 1900 ודיון בחיבורים כמו "מין ואופי" של אוטו ויינינגר, המצייר באחד מפרקיו את דיוקנה הפסיכו-פתולוגי של היהדות כאילו היתה מקור לזהות גברית מנוונת ולמיניות שפלה. בכל הרבדים של כתיבתו ניכרות אצל קפקא הפנמה והתמודדות עם הסטריאוטיפים האנטישמיים של המיניות. אך כתיבתו של קפקא נמצאת גם מעבר להיסטורי, ומסמנת נתיבים נואשים של הסתלקות מן המרחב ומן הזמן. גם בקובץ זה מעידות הרשימות על תשוקת הנסיעה של המספר, אפילו אם היא מסתיימת בתעייה בשבילי יער ("שוב ושוב אני תועה"), בדהירה חסרת תוחלת ("להסתלק, להסתלק") או מתכנסת בהזיה על כרכרת מסע השבה מן האופק ("אם אתה רץ הלאה והלאה").

את גלגוליה של שאלת התשוקה והיהדות אנו מוצאים גם ברשימה המספרת על "בית הכנסת שלנו". בבית תפילה זה מתגוררת חיה בעלת פרווה, פחדנית מאוד ושתקנית, השוהה במקום מסתור. בשעות התפילה היא יוצאת מן המחבוא אל עזרת הנשים. בקרב הנשים היא מעוררת אימה ואצל הגברים שעמום, שכן אלה כבר התרגלו לקיומה מזה דורות. החיה המוזרה, הגוף הזר המתגורר בבית התפילה ונעשה בשר מבשרו ודבק במסורת ונעשה לבסוף למעין פרספקטיווה של הקדושה, היא דוגמה נוספת לכתבי החידה של קפקא. גם כאן, כמו ברבים מסיפורי החיות שלו, הוא משרטט את דיוקנו של גוף חבוי, מפוחד ושתקני הנכלא במרחב. את הסיפור הזה צריך לקרוא אפוא במקביל ל"גלגול" ולסיפור "יצור כלאיים" ובסמוך לתיאורו של אודרדק המובא ב"דאגתו של אב הבית". אלה הם גופים היברידיים שאינם ניתנים לייצוג, מסות מעוותות ודוחות, דיוקנות אירוניים של המסורת. שאלת הגוף היהודי אינה מתבטאת רק במשחקים אסתטיים ובכתבי חידה, אלא היא יורשת משהו מעולם התפילה.

דוגמה מרהיבה לכתיבה של קפקא אפשר למצוא בכותרת: "היונה שעל הגג". המתרגמת מעירה על אותה מימרה גרמנית בדבר היונה שעל הגג, הנזכרת במכתב אל האב וחוזרת בגירסה חדשה באחד הפרגמנטים. כוחה של היונה שעל הגג לסמן את הקול המינורי של קפקא, את החירות ואת התקווה הספרותית טמון גם בעובדה שהיא פורחת מתוך המרחב של שם האב. שכן, קפקא, או "קבקא" בצ'כית, הוא כינוי לציפור שחורה ממשפחת העורבים. קפקא הוא שם של ציפור ובציור של ציפור ממין זה בחר אביו של הסופר בתור סמל בית העסק שלו. כאשר קפקא כותב כי אביו הוא "קפקא אמיתי", ואילו הבן הוא רק "צאצא של משפחת לוי עם משקע קפקאי מסוים", הוא כותב בעצם על העורב והיונה. התוכן האלגורי הטעון בצירוף זה מאז פרשת נח מהדהד אולי גם במקרה של קפקא. אולם היונה של קפקא אינה רק היפוכו של העורב, אלא דווקא אחד מגלגוליו. הגוף המינורי שוחר השלום יוצא ושב ונבלע בשם השחור של האב. על כך מלמד למשל הפרגמנט המוכר של קפקא על "הצייד גרכוס" שגיבורו הוא ספן, פטרון המלחים, השט כבר 1,500 שנה בין ארצות העולם ואינו מוצא מנוחה. באיטלקית מורה השם גרכוס על מין של ציפור שחורה. כמו באגדה על היהודי הנודד גם לציפור של קפקא אין נחלה בעולם הזה. הכתיבה שלו היא כמו אותה נסיעה חסרת תכלית בעולם מזוהם. לרגעים היא מוצאת מנוחה וקוראים, כמו כאן, בקובץ זה המחזיק בקפקא שעה ארוכה בעברית.



קברם של פרנץ, הרמן ויוליה קפקא בבית הקברות היהודי החדש של פראג


למעלה מימין: פרנץ קפקא. משמאל: הרמן קפקא. למטה: הזמנה לבר מצווה של פרנץ קפקא, 18.6.1896

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ