רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"היודעים אתם מה זאת מוות?"

הספר "מראה סדוקה" מגולל את סיפורו האמיתי של מיכאל הרשקוביץ, מפקד טנק במלחמת יום הכיפורים, שהשתתף בקרבות החילוץ בחווה הסינית ולקה בהלם קרב. קריאתו עוררה באורי דרומי מחשבות על האפשרות לתעד את זוועות המלחמה

תגובות

מראה סדוקה: מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבטו של לוחם הלום-קרב מהחווה הסינית מיכאל אחי-עמוס. הוצאת ע. נרקיס, 159 עמ', 69 שקלים

מספר הלוקים בהלם קרב או בתסמונת פוסט-טראומטית גדול מכפי שמקובל לחשוב. ממחקר גדול שעשה ב-2004 ד"ר דן דולפין, הרופא הראשי של אגף השיקום במשרד הביטחון, עולה כי המשרד מטפל בכ-7,000 בני אדם בעלי פגיעה פוסט-טראומטית; 40% מתוכם הם נפגעי מלחמת יום הכיפורים.

עשרות שנים עברו מאז כינו לוחמי תש"ח את הסובלים מהלם קרב "דגים" - קיצור לכינוי הגנאי "דגנרטים"; במדינה שבה המלחמה היא עבר, הווה ועתיד, קיימת כבר פתיחות רבה יותר לתופעה. תרומה נכבדה לכך העלתה פרופ' עמיה ליבליך בספרה "חיילי בדיל על חוף ירושלים" (הוצאת שוקן, 1988), שבו גילתה, מתוך שיחותיה עם חיילי מילואים, נשים, חברות ואלמנות-מלחמה, כי "החיים בצל המלחמה הם כעין חיים עם מחלה כרונית".

מיכאל הרשקוביץ, או בשמו הספרותי מיכאל אחי-עמוס, שהיה מפקד טנק במלחמת יום הכיפורים, השתתף בקרבות החילוץ בחווה הסינית ולקה בהלם קרב - מגולל כאן את סיפורו. אלא שהקוראים, המצפים ללמוד מהספר על הלם הקרב של המחבר, מתבלבלים. הספר אמנם נפתח במסע שעורכים ותיקי "החווה הסינית" בתחילת 2006 בחזרה אל שדה הקרב העקוב מדם, אך מתברר כי המחבר יוצא למסע עם שאיפה יוקדת בלבו: לתקן את הסילוף ההיסטורי שעל פיו, לדבריו, יצחק מרדכי, מפקד גדוד הצנחנים 890, ניכס לו ולצנחנים את כל התהילה, והותיר בצל את הגדוד שלו - גדוד 100 המשוריין בפיקודו של אהוד ברק - ואת הכוחות האחרים, שחירפו נפשם כדי להציל את הצנחנים שנקלעו למצוקה.

בהמשך מספר אחי-עמוס באריכות על מה שעבר עליו מאז שהיה נער במלחמת ששת הימים, מתמצת את קורותיו במלחמת יום הכיפורים, ומסיים בקיצור נמרץ עוד יותר בתיאור תלאותיו מול הביורוקרטיה של משרד הביטחון, בבואו להוכיח כי אכן לקה בהלם קרב. אבל לא רק משרד הביטחון, גם הקורא בספר מעוניין לדעת מה קרה שם באוקטובר הארור של 1973, שפצע לעד את נפשו של המחבר. וכאן נכונה לו אכזבה.

"הגענו לטסה בצהרי היום ומה שראינו שם הכניס אותנו להלם עמוק", כותב אחי-עמוס. הקורא נדרך ומתכונן לרע מכל: פצועים המורדים מהמסוק ומוחשים על אלונקות ספוגות מדם אל חדר הניתוח בבית חולים שדה? שרידיה המפויחים של שיירה שנפגעה מתקיפה אווירית מצרית? לא ולא. מה שהכניס את המחבר ל"הלם עמוק" הוא ש"לא נשאר זכר לבסיס המסודר והמטופח שזכרנו משירותנו בסדיר".

בקיצור, אי סדר, תזזית, מהומה - כל מה שמאפיין מלחמה. "נחרדנו לגלות", הוא ממשיך, "כי בעלי הפלאפלים לא התמצאו, בלשון המעטה, במתרחש בשדות הקרב בכלל ובשדה הקרב הסמוך ביותר, החווה הסינית, בפרט". שוב, שימוש ב"נחרדנו" לתיאור ערפל הקרב של 1973; והרי היו שם, מן הסתם, דברים מחרידים הרבה יותר.

לעומת זאת, כאשר מתחיל הקרב, ב-14 באוקטובר, ובאמת נדרשות המלים הגדולות והמפחידות, אחי-עמוס משנה את סגנונו: "השתתפנו בחגיגת הצליפה, הכתישה וההרג (...) הקרב נמשך בעצלתיים עד הצהריים, וכשהחליטו המצרים שדי להם במשחק 'אני הברווז ואתה הצייד', עשו אחורה פנה". משחק, חגיגה. בשלב מסוים אף מדמה אחי-עמוס את עצמו לאביר צלבני עטוי שריון, המסתער על אויביו המוסלמים. אלא שבמציאות הוא וצוותו נחלצו מטנק בוער ונסוגו עם הצנחנים המוכים תחת אש; מה שמתקבל בספר הוא תיאור הרבה פחות דרמטי מהמצופה, ולעתים שזור בהלצות.

הקורא הרגיש יכול, אולי, להסיק כי אפילו אחרי שנים רבות, המחבר אינו מסוגל לתאר באופן ישיר את הזוועות שאליהן נחשף, ושלפיכך הוא בוחר להסוות את כאבו בשפת חיילים מתבדחת. זהו, אולי, ביטוי מסוים להלם הקרב. בנדיבותו יוכל הקורא אף להזכיר לעצמו כי בספרות הטובה על המלחמה, תיאור ריאליסטי מדי נעשה לחרב פיפיות. הנה, למשל, אביגדור המאירי: ב"תורת הקסרקטין", אחד מסיפוריו על חוויותיו כחייל יהודי בצבא הקיסר האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה, מסביר הסמל הגס לחייליו מהי המלחמה: "אין פה שום נפש ושום חיים, שום מחשבה ושום רגש, אבל יש פה דבר אחד יחיד ומיוחד, אדוני הנבזים, מוגי הלב העדינים - וזה המוות! המוות! המוות! היודעים אתם מה זאת מוות?". כאן קטעה אותו התפוצצות פגז תותח, והטירונים המבוהלים נפוצו לכל עבר, וכשחזרו מצאו את הסמל גוסס, "ומבטנו יוצאים ומתפתלים בני-מעיו, נחשים כתותים, אדומים-ירוקים-אפורים (...) והוא עודנו חי קצת ומגרונו השטוף דם עודנו הולך וגונח הקול האיום והחמור: 'זהו המוות'" ("סיפורי המלחמה", הוצאת עם עובד, 1970).

כבר ציין חוקר הספרות אבנר הולצמן כי הביקורת על יצירתו הבולטת של המאירי בעקבות המלחמה, "השיגעון הגדול", התמקדה בשאלה שתעסיק שנים אחר כך את מבקרי ספרות השואה: "האם אפשר לכפוף את המציאות הטוטאלית הכפויה והמוגמרת של המלחמה לתבניות ספרותיות, ועם זאת להצליח לשמור על המהימנות האמנותית?"

בעקבות פרסום פרקים מתוך "השיגעון הגדול" ב"הארץ" בשנים 1925-1926 (אז בשם "הפרדוכסון הגדול"), כתב משה בן אליעזר ב"מאזניים": "תמה אני אם יש אפשרות בכלל לאדם העומד במערכת מלחמה לתאר באמנות-ציור את הביעותים שראו עיניו, כשם שאי אפשר לאדם פצוע פצע אנוש להיאנח ולהיאנק בקצב נגינה".

אך למה זה נטיל על אחי-עמוס את כל המעמסה הזאת? הוא לא התכוון לכתוב ספרות מלחמה. הוא סובל מהלם קרב בעקבות חוויותיו מהחווה הסינית - "הפצע אינו מגליד, וכאבו מתעצם", כדבריו. את הספר הזה כתב משום שהיה חייב לכותבו, כדי לפרוק מועקה בת שנים, ואולי גם כדי לסייע לבוגרי מלחמת לבנון השנייה, שלגביהם הוא תוהה: "כמה מהם יישארו צעירים ללא גיל וייאלצו לחוות יום-יום את מלחמתם הנוראה?"

אורי דרומי הוא הוא עורך הפרסומים של המכון הישראלי לדמוקרטיה



תצלום ארכיון: אי-פי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות