אורי אילן - מסר נוסף בפתקים

הפתקים המיתולוגיים שהשאיר אחריו הלוחם הישראלי אורי אילן, שהתאבד בעת שביו בכלא הסורי ב-1955, נחרצו על דפים מתוך הסיפור "נקמת האבות" של יצחק שמי שעניינו המרכזי הוא נקמה. האם מקרה הוא שהנקמה היא גם המוטיב החוזר הבולט ביותר בפתקיו של אורי אילן? במלאות חמישים שנה להתאבדות ההירואית

דורות של לוחמים ובני-נוער בישראל גדלו על סיפורו של אורי אילן, המתומצת בשתי מלים: "לא בגדתי". עיקרה של הפרשה: חוליה בת חמישה לוחמים, שלושה מן הצנחנים ושני לוחמי גולני, שנשלחה, בליל 9-8 בדצמבר 1954, אל מעבר לקו שביתת-הנשק בין ישראל לבין סוריה, במדרונות רמת-הגולן, למשימה סודית: החלפת סוללות במכשיר האזנה. החוליה לא השלימה את משימתה. תוך זמן קצר הוקפו הלוחמים בכוח סורי עודף, ואגב חילופי היריות הורה מפקד הכוח על כניעתם של החמישה. הם נשבו על ידי הסורים ונכלאו בכלא אל מאזה הסמוך לדמשק.

רק לאחר מסכת עינויים קשה, ופעולות מדיניות וצבאיות של ישראל, שוחררו השבויים מן הכלא הסורי לאחר 475 ימים, ב-29 במארס 1956. אחד מהם הוחזר בארון. זה היה אורי אילן, בן קיבוץ גן-שמואל, לוחם בחטיבת גולני, שהתאבד בכלא הסורי בליל 13 בינואר 1955. במוצאי אותו יום הועברה גופתו לידי נציגי המדינה ולמחרת, ב-14.1.55, נטמן אורי באדמת גן-שמואל.

עוד לפני כן, כאשר נבדקה הגופה, ונחלצו נעליו של אורי, נפל מהן פתק קטן, מקופל. מפקד פיקוד הצפון, האלוף משה צדוק, הבחין בפתק, וממנו הבינו הרופאים ונציגי הצבא כי פתקים נוספים מפוזרים בבגדיו. בבדיקה התגלו עשרה פתקים. במפורסם שבהם היה כתוב "לא בגדתי, התאבדתי", והוא צוטט כבר בעת הלוויה על ידי הרמטכ"ל, משה דיין, שהשמיט את המלה האחרונה - "התאבדתי". חלקים מיתר הפתקים פורסמו מאוחר יותר, ואילו הנוסח של פתק שבו קריאתו של אורי לנקום באנשי האו"ם פורסם רק לאחר שנים מספר.

"את הפתקאות המקוריות נשמור בארכיב הצבא", כתב הרמטכ"ל להורים ב-7 בפברואר 1955, עת העביר להם תצלומים של תשעה מן הפתקים. תצלומים אלה, ובעיקר הפתק "לא בגדתי", שהמלים בו נוקבו על עמוד מתוך הספר "נקמת האבות" מאת יצחק שמי, התפרסמו בציבור, ובמשך השנים התפרסמו גם תצלומיהם של חלק מן הפתקים האחרים.

עתה, במלאות חמישים שנה להתאבדות, נחנך ארכיון אורי אילן באוניברסיטת בר-אילן. הארכיון הושאל לאוניברסיטה על ידי בני משפחת אילן, והוא כולל חומר רב על אורי, על הוריו, שלמה וחברת-הכנסת פייגה אילנית, והן על הסבא-רבא הרב שמעון שקאפ, ראש ישיבת גרודנא וטלז.

עם פתיחת הארכיון התברר כי הפתקים המקוריים לא נמצאו בארכיון צה"ל ורק לאחר התערבותם של עיתונאים ואנשי ציבור הורה שר הביטחון על חיפוש מקיף. בסופו של דבר נמצאו הפתקים האבודים בגנזך אמ"ן.

על העובדה שהפתק "לא בגדתי" נוקב על דף מתוך הסיפור "נקמת האבות" מאת יצחק שמי כתב כבר דן מרגלית בספרו "צנחנים בכלא הסורי". אך האם מקרה הוא שדווקא עמוד זה נתלש מ"נקמת האבות" על ידי אורי אילן בצינוק של כלא אל מאזה ליד דמשק?

הפתק "לא בגדתי" נוקב על עמוד ק"ג של "נקמת האבות" (מהדורת 1928, הוצאת "מצפה" ירושלים). בחוברת "אורי אילן - דברים לזכרו", בהוצאת קיבוץ גן שמואל, מופיע גם הפתק "שלום אורי אילן נקם!". פתק זה נוקב על עמוד מ' ב"נקמת האבות".

פתק נוסף של אורי אילן, "חפשו בבגדים צואתי, אורי", שהוא כנראה הפתק שנמצא ראשון בין אצבעות רגליו, כתוב על עמוד ע"ב מ"נקמת האבות". נוסף על כך, על דף השער הפנימי של הספר, שהגיע עם הפתקים ולא נמנה עם תשעת הפתקים, ישנה חותמת של "ספריית ירושלים במ"ס מסדה", ועל פתק אחר מוטבע המספר הסידורי 0030. אולי מכאן תתברר השאלה כיצד הגיע הספר לידיו של אורי אילן. האם היה אתו כשנפל בשבי, כפי שחשבה בהסתייגות אמו, פייגה אילנית, או שקיבל אותו בכלא, ממפקד הכלא, משליח האו"ם, או מנציג הצלב האדום, כפי שמשוער בעיתוני התקופה ובספר "צנחנים בכלא הסורי"? שמא היה זה רב הקהילה או אדם אחר מקהילת דמשק, שמסר לכלא את הספר (השערתו של מאיר מוזס-מאור, שהיה עם אורי בשבי, בשיחה בביתו, ושל אחרים)? או אולי היה הספר חלק מהשלל שנלקח על ידי הסורים במשמר הירדן עוד במלחמת השחרור?

זה לשון הפתקים שהשאיר אורי אילן:

פתק מס' 1: "נקמה בנציגם בועדת השביתת נשק אורי". הכתוב חרוץ בחמש שורות על חציו התחתון של העמוד שאחרי השער הפנימי של "נקמת האבות". מודפס שם: כל הזכויות שמורות, נדפס בדפוס י. א. ווייס. על חציו העליון של אותו דף, מצדו השני, נכתב פתק מס' 10, להלן.

פתק מס' 2: "חפשו בבגדים צואתי אורי". מנוקב, דפוס, ארבע שורות, על "נקמת האבות" עמ' ע"ב.

פתק מס' 3.1.55":3 צואה הולכים להרוג אותי / תנקמו! תקברו אותי ע"י גבי אורי" מנוקב, שבע שורות, על נייר לבן (בתחילת הספר ובסופו יש שלושה דפים ריקים).

פתק מס' 4: "נקמה! באנשים שהיו עם או"ם ב-/ 15.12 קצין או"ם מכירם". מנוקב, ארבע שורות, על נייר לבן, שעליו מוטבעת חותמת 0030 בסגול.

פתק מס' 5: "אורי אילן". מנוקב, לכאורה על נייר לבן, אם כי קיימת שורה שנייה, מתחת לשורה שבה כתוב "אורי אילן",. בשורה נוספת זו כתובה, בניקובים, המלה "תנקמו". בתצלום הגרוע נראים סימני ניקוב גם בעוד שתיים-שלוש שורות, ובהחלט ייתכן שיש כאן כיתוב נוסף.

פתק מס' 6: "לא בגדתי / התאבדתי". מנוקב, שתי שורות, על "נקמת האבות" עמ' ק"ג.

פתק מס' 7: "תחפשו בבגדים". מנוקב, שתי שורות, לכאורה על נייר לבן.

פתק מס' 8: "שלום / אורי אילן / נקם!" מנוקב, כתב-יד ודפוס, ארבע שורות על "נקמת האבות" עמ' מ'.

פתק מב' 10.1.55" :9 - כבר הרגו את כולם ואני מחכה לדין / איני יודע כלום על היתר / קברו אותי ע"י גבי / נקם / אורי אילן / יש נירות בבגדים". כתוב-חרוץ, כתב-יד ודפוס, תשע שורות, על נייר לבן.

לרשימה זו יש להוסיף עוד פתק, שהתגלה באחרונה, ושנכתב על עמוד השער של הספר ולא הובן כבעל-מסר מאורי:

פתק מס' 10: "אור". כתוב-חרוץ, אך אולי מנוקב, שורה אחת, על חציו העליון של עמוד השער הפנימי של "נקמת האבות". על החציון התחתון של דף זה, מצדו השני, נכתב פתק מס' 1. שם הספר, "נקמת האבות", וכן שתי שורות נוספות: "ספור מחיי הערבים" ו"מאת יצחק שמי", מודפסים בתוך מסגרת, מודפסת אף היא. הכיתוב "אור" רשום מחוץ למסגרת, מעליה, סמוך לראש העמוד. בתחתית הפתק, מתחת לשתי השורות הנוספות, מוטבעת חותמת בצבע סגול-בהיר, ובה כתוב "ספרית ירושלים" ומתחתיה: במ"ס "מסדה".

בקשת הנקמה המופיעה בכמה מהפתקים כוונה לגורמים מוגדרים או כלליים: הנציג הסורי בוועדת שביתת-הנשק, האנשים שהיו עם האו"ם ב-15.12, ובאופן כללי ביותר. מה שמעניין לציין הוא שהפתק שהתגלה לאחרונה, העשירי במספר, כולל אמנם רק את הכיתוב "אור", אך הוא קרוב אל כותרתו של הספר כולו - "נקמת האבות".

נראה שלאורי, שקרא ספרים הרבה והיה מודע למלה הכתובה ולמשמעויותיה, היתה כוונה בבחירת העמודים שעליהם כתב ובמה שכתב. כדי לנתח זאת יש צורך לשוב לתוכן ספרו של שמי, הפותח בעלייה לרגל של חבורת מאמינים בראשות השייח נמר אבו-שווארב משכם אל נבי מוסא. מרכזו רגשי נקמה, רצח ופחד מנקמת דם, והוא מסתיים בנקמת האבות באבו-שווארב במערת המכפלה.

פתק מס' 6, "לא בגדתי, התאבדתי", כתוב, כאמור, על עמוד ק"ג המתאר את בריחתו של הגיבור דרך המדבר, ואת התלאות העוברות עליו. באחד משיאי מצוקותיו, המתואר בעמוד זה, הוא וסוסו תועים במדבר הנגב. הביטויים המופיעים בטקסט של שמי הם "החובה לעמוד לימין הנרדף", "סודו יהיה שמור בלבם כבאר עמוקה, ושגם עוף הפורח לא יוציאו", "וגברו מצוקותיו", "בלי לפגוש איש ובלי למצוא (חתימת דשא ו-) מעיין מים", "עגום ושומם", "הגביר את הטעם המר והתפל שבחיכו, וספג ויבש את מיץ החיים", "דללו כוחותיו מרעב ומצמא", ועוד.

האם בחר אורי אילן עמוד זה שעליו ניקב את המלים "לא בגדתי, התאבדתי" כדי לרמוז למוצאי הפתק מה עבר עליו - עינויים, תלאות, קושי פיסי ונפשי? אין לדעת. ועם זאת, אי אפשר להתעלם מהקשר בין תלאותיו של השייח משכם שבסיפור "נקמת האבות", ובריחתו מיד המבקשים את נפשו, לבין התוכן הגאה והכואב של הפתקים. בצד הימני העליון של עמוד ק"ג מופיעות צמד המלים "ולא להסגירו", ובהקשר של חקירתם של אורי וחבריו, שנועדה לברר מה עשו בסוריה, גם למלים אלו משמעות מיוחדת.

בעמוד מ' של "נקמת האבות", שעליו מנוקב הנוסח "שלום אורי אילן נקם!", מתוארת תחילתו של המסע משכם לירושלים. כאן מתחילה לחדור לסיפור אווירת משבר. אבו-שווארב מסתכל על אוהליו שהשאיר מאחוריו: "צנחו היריעות ארצה אחת אחת ברעדה, ככנפי ציפור שנשברו בעצם פריחתם - ועבר צל על פניו". גם אם עמוד זה נבחר באקראי על ידי אורי, יש משהו שאי אפשר לעבור עליו באדישות במטאפורה של צניחת יריעות האוהל אחת אחת.

אולי גם צריך לציין את הניגוד בין תחילתו של המסע "ברקידה וטפיפה" בעמוד מ' לבין סופו בעמוד ק"ס, כאשר אבו-שווארב "התמוטט ונפל על צידו בחרחור צרוד שהתמלט מפתחי פיו שכוסה קצף". אולי זה מה שגרם לאורי לבחור בעמוד המתאר דווקא את התחלת המסע?

על עמוד ע"ב של "נקמת האבות" מנוקבות המלים "חפשו בבגדים צואתי / אורי". עמוד ע"ב עומד בסימן של ניסיון פשרה שלזמן קצר מצליח, בין השכמים לחברונים. המופתי של ירושלים כופה פשרה על שני הצדדים בשאלת דגליהם: דגלה של איזו קבוצה יהיה ראשון בשיירה ליד דגל ירושלים, ואיזה דגל ייכנס ראשון לנבי מוסא. הפשרה "אינה מפיקה רצון משני הצדדים, ולא משככת חמתם, היא מעליבה ומקניטה".

בבחירתו של עמוד זה ייתכן שאורי רומז לדברים בחקירתו. אולי גם אותו ניסו לשכנע ואחר כך לכפות לפשרה בעניין ה"דגל", ואולי גם הוא ראה בפשרה מעשה מעליב, מקניט, בלתי אפשרי מבחינתו, ובחר במעשה קיצוני כדי שלא יגיע למצב של "להסגיר", שעליו אולי רמז בפתק מס' 6 - "לא בגדתי התאבדתי"?

מוטיב הנקמה מרכזי בספר "נקמת האבות": השכמים רוצים לנקום בחברונים על העלבונות שספגו מהם, וגואלי הדם החברונים רודפים אחר השייח משכם. בסוף "נוקמים" האבות בשייח הרוצח, וייתכן שהספר השפיע על אורי, בתנאים שבהם היה שרוי, כשהספר "נקמת האבות" היה חומר הקריאה היחיד שנמצא אתו, היתה לכך השפעה גדולה.

בפרוטוקול של ישיבת הממשלה מינואר 1955 שאל שר החינוך זלמן ארן את שר הביטחון, פנחס לבון: "אני רוצה לשאול את שר הביטחון כיצד הוא מבין את ההתרכזות בפתקים בדבר הנקמה. בבוא כוח הסורים בוועדת שביתת הנשק, מדוע הוא התרכז במחשבת הנקמה דווקא נגדו". לבון ענה שאינו מבין, וכדי לרסן את הרגשות שהופגנו בלוויה, שכונו בפיו "היסטריה", הורה לגנוז את הפתקים ולהימנע מפרסומם.

לאחר חמישים שנה, למראה הפתקים המקוריים המבקשים "נקמה", בשישה ובעצם בשבעה פתקים, האם נחטא לאמת אם נטען שקריאת הנקמה של אורי אילן חוזקה בצינוק על ידי הספר "נקמת האבות" של יצחק שמי?



אורי אילן. "חפשו בבגדים צואתי - אורי"

הרשמו עכשיו לדיוור הארץ ספרים
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ