עכשיו זה כתוב אילנה ברנשטיין. הוצאת בבל, 168 עמ', 88 שקלים

זה ספר אופטימי שיש לו סוף טוב. העובדה שהסוף הזה הוא מעשה של רצח מושלם יוצרת את הבעיה האידיאולוגית הטמונה בו, והיא גם סוד המשיכה שלו. הספר נפתח בסוף העלילה. כבר בפסקה הראשונה מתארת הגיבורה את תחושותיה ברגעים הראשונים של השארית המאושרת של חייה כאלמנה, לאחר שהצליחה סוף סוף לרצוח את בעלה.

על אף שהסוף ידוע מראש וידועות גם זהות הרוצחת וזהות הנרצח - אם כי לא ניתן שם לאיש מהם, משל היו כל זוג שהנוירוזה וההתעמרות קושרות אותו - הספר הזה נקרא כספר מתח ועל ההישג הזה ראויה הסופרת אילנה ברנשטיין לשבח. המתח בקריאה נוצר מהצורך לפענח את המניע לרצח.

כפי שמתברר כבר בראשית הספר, הרצח נועד לסייע לגיבורה להשתחרר ממערכת היחסים המשפילה והכובלת אותה אל בעלה העריץ. אבל על השאלה מהו המניע הנפשי שגורם לגיבורה לבחור ברצח ולא, למשל, בפנייה למשטרה, למוקדי סיוע או סתם בעזיבת הבית וגירושים, לא ניתנת בסופו של דבר תשובה.

הגיבורה של ברנשטיין היא אשה חסרת שם, כמעט חסרת זהות. אי אפשר לדעת איך היא נראית, פרטים מועטים וקלושים נמסרים על תולדותיה והמשפחה הלא-חמה במיוחד, אבל ודאי לא מתעללת (מוזכר גם טיול לחו"ל שהוריה שלחו אותה אליו כשהיתה בת 16), שממנה הגיעה אל נישואיה לגבר מבוגר ממנה, מורה אהוב על תלמידיו, ממשפחה טובה: "דוד שלו היה מנכ"ל משרד הבריאות. ואמא שלו, אז עוד כולנו חשבנו שהיא מלאך עם כל מה שעבר עליה", וחתיך עד כדי כך ש"כשהכרנו היו לא מעט אנשים שהרימו גבה ושאלו אותי, איך זה שתפסתי לי גבר נאה כל כך. אף אחד לא שאל איך זה שהוא תפס לו אשה צעירה כל כך". היא דווקא הרגישה אצלו "משהו מוזר", אבל בחרה להתעלם. נדרשו לה כמה שנים כדי להודות לפני עצמה שהתחתנה עם בן אדם חולה, שבתחילה הביך אותה בתשוקות המיניות שלו, אבל היא נעתרה להן משום ש"לא ידעתי מה לחשוב. לא הבנתי לאן כל זה יכול להגיע. לא יכולתי לתאר לעצמי שיום יבוא ואני אזחל על ארבע בכל הבית ואתחנן שהוא יזיין אותי. כי זה מה שאני אוהבת. תותחים בתוך התחת. כי זה מה שאני רוצה. כי אני זונה וזה מה שזונות אוהבות".

הספר רצוף תיאורים מיניים-פורנוגרפיים מהסוג שבמהותו הוא גם מושך, אבל בעיקר מעורר בחילה. ואולי הבחילה שחשה הקוראת היא הסיבה האפשרית היחידה לבחירתה של הגיבורה באפשרות הרצח, כי לפעמים - ולא כמו שכתב אוסקר ויילד - רוצחים גם את מי ששונאים. והגיבורה של הספר שונאת את בעלה על שהפך אותה לחסרת זהות, ל"רכוש שלו", כפי שהיא אומרת.

את שיתוף הפעולה שלה עם מימוש הפנטסיות הסוטות שלו הצליח הבעל להשיג על ידי כך שהפעיל על הגיבורה טרור כלכלי. על אף ששניהם שייכים למעמד הבינוני ושניהם משכילים ולא (כצפוי על פי הראייה הסטריאוטיפית של מקרי ההתעללות) אנשים חסרי השכלה או דלי אמצעים, חווה האשה מציאות של עוני ותלות כלכלית מוחלטת בבעלה. משכורתה מועברת ישירות לבעלה המקצה לה סכומים קטנים והולכים לניהול משק הבית ולטיפול בשני הילדים. כל סכום כסף לקניית אוכל או חוגים לילדים מותנה על ידי הבעל בכך שתיכנע לצרכיו בכל רגע ובכל מקום, אפילו בידיעת הילדים המסתגרים בחדריהם ושומעים רדיו בקולי קולות.

טוב עשתה ברנשטיין בכך שהעדיפה את ההתמודדות עם אלימות נפשית וכלכלית על פני האפשרות של אלימות פיסית, שלקוראים קל יותר להבין. כי על אף שהגיבורה מציינת שהגיבורה שלה עצמה היא כרמלה בוחבוט, שהרגה את בעלה לאחר 24 שנים של אלימות פיסית נוראה, דווקא מצבה של גיבורת הספר מסובך יותר - הפצעים שמשאירה התנהגותו של בעלה כלפיה אינם נראים לעין: "צלקות נפשיות אי אפשר להציג בבית המשפט, גם לא לשכנים. לפעמים רציתי שהוא ירביץ לי... אנשים רוצים הוכחות".

טרור כלכלי הוא עדיין נחלתן של נשים בכל העולם, לא רק במקומות שבהם מחויבות נשים ללבוש רעלה, אלא גם בחברה המערבית ואפילו בחוגים היותר מבוססים כלכלית. טרור כלכלי הוא תוצאה אפשרית מוקצנת במציאות חברתית שבה עדיין הגברים הם השולטים במקורות המימון, ובמערכות נישואים מסורתיות שבהן הגבר הוא המפרנס. מהבחינה הזאת מספק ספרה של ברנשטיין בסיס לדיון פמיניסטי, גם אם הגיבורה שלו מבטאת פה ושם הסתייגות מ"כל הפמיניסטיות האלה".

ביום הולדתה ה-50 מצליחה בסופו של דבר הגיבורה של ברנשטיין, חלשה וחסרת שליטה על חייה ככל שהיא, לבצע את הרצח המושלם. היא בוחרת לעשות זאת בעת סוף שבוע ברומא, שאליו הזמין אותה בעלה לרגל יום הולדתה (למעשה הוא כפה עליה לנסוע).

אבל שאלה אחת נותרת בלתי פתורה לאחר קריאת הספר - והיא שאלת מיליון הדולר של מערכות היחסים הגרועות כולן - מדוע אנשים מתמידים בקשר שגורם להם, כמו לגיבורה, להרגיש חסרי ערך או מושפלים? מדוע לא יכולה הגיבורה, שיש לה יכולת לפרנס את עצמה ואת משפחתה, פשוט לקום וללכת? גם הגיבורה מעלה באיזשהו מקום את השאלה מדוע שיתפה פעולה כל השנים, וזאת התשובה שלה: "אחרי שהתחתנו חשבתי שאני לא טובה מספיק בשבילו. פחדתי שהוא יעזוב אותי. אחר כך פחדתי שלא תהיה לי משפחה. אחר כך, כשכבר היתה לי משפחה, פחדתי שהיא תתפרק... כל המחשבה השתבשה לי. כל סרטי הפורנו שראיתי אתו במשך החיים דפקו לי את המוח. בלי ששמנו לב הפכנו לסרטים שראינו. לא רק בעלי הושפע מהם, גם אני. למדתי את התפקיד שאני צריכה למלא. שיתפתי פעולה. נחלשתי. התביישתי. נכנעתי. לא יודעת. מה זה משנה".

אבל זה משנה, משום שבהיעדר הבנה אמיתית למניעים הנפשיים שעליהם מושתת שיתוף הפעולה, כשאין שום ניסיון לפענח את הכוחות התת-קרקעיים המרושעים ההופכים את הגבר למתעלל ואת האשה לקורבן, ואת הדבק המחבר את שניהם, נותרים לאחר קריאת הספר בעיקר רישומיהם של תיאורי המין הבוטים. וגם הם, כמו הרוצחת והנרצח, כמעט הופכים לסרטים שראו שניהם ביחד.