רדופים צ'אק פלאניוק. תירגם מאנגלית: אורי בלסם. הוצאת זמורה ביתן, 425 עמ', 92 שקלים

צ'אק פלאניוק הוא לא פתית שלג ייחודי ונדיר. צ'אק פלאניוק הוא לא שולחן הין-יאנג שלו מאיקאה. צ'אק פלאניוק הוא סופר מתיימר. מסחרית, אמנותית ואישית. השבוע, עת מלאו עשר שנים לסרט "מועדון קרב" המבוסס על ספרו של פלאניוק, לא ברור מה מאחל לעצמו המחבר. היום, אחרי סדרה של ספרים לא ממש מוצלחים (שאחד מהם "Chock" זכה בימים אלה גם הוא לגירסה קולנועית) שבוודאי ייהפכו לסרטים די גרועים, נותר רק לומר: "אין, אין כמו ?פייט קלאב'".

פלאניוק כתב את הספר שעליו מבוסס הסרט "מועדון קרב" וממש כמו ארווין וולש בשעתו עם "טריינספוטינג" הנפלא שלו, נפל קורבן להצלחת ספרו, הספר שנהפך לסרט שנהפך לאיקון תרבותי, ובצדק. גם פלאניוק וגם וולש לא הצליחו לשחזר את ההצלחה, אותו קריסטל אחד מושלם, מלוטש של דור שלם, אלימות, סמים וייאוש גברי מזוקק.

למרות שהחוק הראשון של מועדון קרב הוא:לא מדברים על מועדון קרב, ויכוח עיקש ומתמשך בין מעריציו הפנאטיים של הסרט מתמקד בסוגיית הסוף: טוב או רע? האופטימיסטים שבינינו יאחזו בעמדה שהסוף הוא טוב ובטענה המוחצת שבראד פיט מת ויש תחושה כשהלנה בונהאם קרטר ואדוארד נורטון מחזיקים ידיים שאדם וחוה חוזרים אל הגן. הפסימיסטים שבינינו, סליחה, הריאליסטים, יטענו שהתשובה הפוכה, אם שמתם לב, גם הבניין שהזוג המאושר נמצא בו עומד להתפוצץ. בשני המקרים זוהי בורות גרידא של חובבי קולנוע שלא טורחים לקרוא ספרים. שכן עובדה לא ידועה כל כך היא ש"מועדון קרב" הסרט, לא נגמר כמו "מועדון קרב" הספר. בכלל. באמת.

פלאניוק, האיש שהביא למאה ה-21 את אחד מדימוייה הבולטים ביותר, שהיה כמעט לנביא חורבן מגדלי התאומים, ניפק סוף עצוב ושמח פי כמה ממה שתוכלו לדמיין. קראו את הספר ותגלו איך הוא סגר את זה, או עיינו בספוילר שמופיע בשורה הבאה: הסיפור ממשיך לאחר פיצוץ המגדלים, עת גיבורינו הכבר לא ממש מפוצל, אך עדיין מעורער, מאושפז אחר כבוד בבית המשוגעים. אבל תרגיעו, הלנה בונהאם קרטר באה לבקר אותו שם.

עכשיו יוצא לאור ספר חדש של פלאניוק והפעם הוא מתרה בכם. שימו לב. אם יש לכם קיבה רכה אל תקראו. דוגמה עדינה יחסית: "בקצה אצבעותיו הוא מנתק את השעווה מהנר. הוא מגלגל ומחליק אותה בין כפות ידיו. ארוך וחלק ודק. מסטול וחרמן הוא מחליק אותה פנימה, עמוק יותר ויותר לתוך חריץ ההשתנה של הזקפה שלו. חתיכה לא קצרה של השעווה מבצבצת מהקצה, והוא מתחיל לעבוד". כן, יכול להיות שפלאניוק אומר - קוראים יקרים, אני לא שם עליכם.

הספר בנוי משני חלקים. הראשון, מין סיפור כללי שכולו ביקורת וקינה על תרבות הריאליטי הנפשעת ומלא בקניבליזם, סחי ורפש. בהתחלה זה דווקא נשמע מבטיח אפילו ארס פואטי. קבוצה של כ-20 איש שמוביל מר וורטון יוצאת לסדנת כתיבה של שלושה חודשים בבידוד מוחלט, בכדי ליצור את היצירה המושלמת. אבל מהרגע שהם מגיעים לבניין המעופש שבו הם עתידים לשהות לתדהמתם, הם רק רוצים לצאת. הכל משתבש, הם הורגים וטובחים זה בזה, נועלים את עצמם בתקווה לתהילת עולם, מתעדים את טיפשותם ומגעילים את הקוראים. לא פלא שאחת המשתתפות נוגסת מבשר שנצלה מישבנה שלה. אבל, ותודה לאל שיש אחד כזה, הם גם מספרים זה לזה סיפורים קצרים. הסיפורים הקצרים הם החלק היחידי הראוי לקריאה בספר. במקרה הטוב הם מזכירים את סטיוון קינג עם קצת סטיות. במקרה הממש טוב, הם משעשעים. ונראה שפלאניוק או לפחות העורך שלו הבינו את זה, ולכן ישנו מפתח עניינים לסיפורים שמאפשר לדלג על השעמומון של העלילה המרכזית. הסיפורים הקצרים מגוונים: מאנשי זאב אינדיאנים, לאשה שחושבת שהיא רואה את העבר ובעצם משתגעת, ילד שנראה כמו זקן שמשכנע עקרות בית משעממות לשכב אתו ואז סוחט אותן כספית, סטיות מיניות הכרוכות בהפרשות ופי הטבעת, ואפילו סוג של התייחסות ל"מועדון קרב" בסיפור שנקרא "נזק מוחי" ובו שני גברים עושים הרבה כסף מלחטוף מכות כשהם מחופשים, כמה לא מפתיע, לנשים. מעניין שגברים ישמחו להרביץ זה לזה חינם, אבל בשביל להרביץ למשהו שנראה כמו אשה - הם כבר ישמחו לשלם.

העמדה המוסרית של צ'אק פלאניוק מקופלת דווקא בסיפור הרחב. וכמה חבל, כמה מעציב, שמוסריות וסופרים אמריקאים שעשו הרבה כסף לא בהכרח הולכים יחד. לטובת הקוראים, וכדי שתוכלו להתמקד בסיפורים הקצרים והמשעשעים ולא לקרוא את סיפור המעטפת המביך, אספק לכם תקציר של עמדתו המוסרית. בשורה התחתונה. אם הבנתי נכון, מה שפלאניוק אומר זה בערך ככה:

1. הסבל היקומי והקיומי גורם לאנשים ליצור.

2. אנשים, תחיו כי אין מחר.

3. אף אחד הוא לא קורבן, אף אחד הוא לא רשע, לכל אחד יש הסיפור שלו.

4. אוי, אוי, אוי, מה שאנשים מוכנים לעשות כדי להיות מפורסמים.

5. איזה כיף לי, אני יכול לכתוב כל מה שבא לי.

מפחיד? מחריד? אנושי? לא באמת. אבל בהחלט אמריקה. אם אתם רוצים לפחד באמת ולקרוא ספרות גדולה, יפה שעוסקת באמת במוסר, לא בהכרח זה המומלץ, הרצוי, המנחם כי אם האמיתי, הכאוטי, מהפך הקרביים, רכשו לכם עותק של "בדם קר" של טרומן קפוטה. לילות רבים נטולי שינה מובטחים לכם, בחיקו המקפיא והעוטף.

אדוארד נורטון ובראד פיט ב'מועדון קרב'. קוראים להם טיילר דרדן