צריך רק לקרוא את הביקורות של ליאת אלקיים ורינת פרימו על ספריה של איניד בלייטון כדי להבין עד כמה עמרי הרצוג בביקורתו על "השביעייה הסודית" פיספס הפעם. נראה שהוא חיבר תזה, יפה ומעניינת לעצמה, ואז התאים לה את הספרים.

הטענה שכל כוח המשיכה בספריה של בלייטון מצוי בהיותם פמפלטים מגויסים, שנועדו להכשיר ילדים להאמין ב"דת התבונה"; ש"המפתח ליעילותה" של הספרות הזאת טמון ב"דמויות נעדרות פנים ואופי", ושהצלחתה נבעה אך ורק מסיפוק מענה לצורך ב"תקפות תיאולוגית הרמטית," לא רק שאינה נכונה עובדתית - היא לא מתקבלת על הדעת.

ילדים לא מתאהבים בפמפלטים חינוכיים. לא בגלל המסר הרציונלי הכרחתי את הילדים בשיכון עממי בחולון לענוד תגיות שעליהן רקמתי ש"ס, שנים רבות לפני שנוסדה מפלגתו של הרב עובדיה. ולא בגלל "היעילות האנליטית" קראתי לחתול שלי טימי על שם טימי של ג'ורג', שאלקיים תיארה כל כך יפה, עשרות שנים אחרי שקראתי את "החמישייה המפורסמת".

לא שהאמונה ביכולת התבונה לפתור בעיות אינה קיימת בספרים, היא קיימת כפי שאמונות אחרות בתקופות שונות חודרות אל הספרות. אבל היא לא יכולה להסביר לבדה את כוח המשיכה של הספרות הזאת. או של ספרות בכלל.

התאהבנו בספרים בגלל שהתאהבנו בילדים, ואי אפשר להתאהב בילדים ללא אופי. כיום אני לא זוכרת שום תעלומה ושום פתרון מהספרים הללו. אבל מעולם לא שכחתי את טימי ואת קפצן, את הלימונדה והביסקוויטים שאכלו חברי השביעייה, את עיניה הכחולות כים של ג'ורג'.

נכון שספריה של בלייטון הם לא פסגת ספרות הילדים מבחינת העומק הפסיכולוגי ובכלל. אבל עובדה שנשאנו אותם בלבנו עד היום. זה לא היה קורה אם הם היו רק פמפלטים חינוכיים מגויסים.

אורנה רינת
תל אביב