טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"לקנות את לנין וסיפורים אחרים": הגירה למכירה

נדמה שאין לוהט יותר בספרות האמריקאית כיום מאשר סיפורי הגירה, אבל ייתכן ודווקא האהדה הזאת מעיבה על איכות הכתיבה

תגובות

לקנות את לנין וסיפורים אחרים
מירוסלב פנקוב. תירגמה מאנגלית: סמדר מילוא.
הוצאת עם עובד, 271 עמ’, 88 שקלים

בכנס ספרותי שנערך לפני כמה שנים באוניברסיטת תל אביב, טען הסופר האמריקאי־רוסי־יהודי גארי שטיינגרט ‏(מחבר “אבסורדיסטן”, “המדריך לרוסי המתחיל”‏) כי בארצות הברית כמעט שלא טורחים לתרגם ספרות זרה, שכן שוק הספרים מוצף בסיפורי הגירה ו”מולדת ישנה”, שמספקים את המו”לים האמריקאים מבחינה רב־תרבותית.

נדמה שאין לוהט יותר בספרות האמריקאית כיום מאשר סיפורי הגירה. הודו, רוסיה, סין, דרום אמריקה, אפריקה - מכל מקום שלא יהיה; סיפורים של דור ראשון, שני ושלישי - והיד עדיין נטויה. זה התחיל לפני כ–20 שנים ברומנים גדולים ‏(כמו המבשר הגדול, “חוג שמחת־המזל” של אמי טאן‏), ומקנן בימינו בקבצי סיפורים קצרים. חלקם משובחים, חלקם בינוניים, אבל רובם ככולם מגיעים לרשימות רבי המכר וזוכים לעשרות תרגומים ‏(שתי דוגמאות אקראיות מהשנים האחרונות: “קרקע לא מוכרת” המצוין של ג’ומפה להירי ההודית-אמריקאית ו”נטשה” המלבב של דיוויד בזמוזגיס הלטבי־קנדי‏).

כזה הוא גם “לקנות את לנין”, מאת הסופר הבולגרי־אמריקאי מירוסלב פנקוב. הסיפור הראשון ‏(ששמו הוא כשם הקובץ‏) מתאר בחור בולגרי צעיר, בן דמותו של הסופר, שמחליט להגר לארצות הברית בניגוד מוחלט לתפישותיו הקומוניסטיות של סבו. הבדידות שעוטפת אותו יותר ויותר לאחר ההגירה גורמת לו להתקרב אל סבו רגשית ואידיאולוגית, בעיקר דרך שיחות טלפון בינלאומיות, ובסופו של דבר לבצע את המחווה הגרוטסקית שמעניקה לסיפור את השמו.

הסיפור שלאחריו מתאר קשיש בולגרי השוהה עם אשתו מוכת השבץ בבית אבות, כשהוא מגלה קובץ מכתבים שכתב לה אהוב כלשהו לפני 60 שנים. למרות בליית הגוף ובגידת היצרים, מתמלא הגיבור קנאה באותו אהוב עתיק שלא קיים עוד, ונדמה שהוא דווקא שואב חיות מהרגשות השליליים העזים והפתאומיים שמפעמים בו.

בהמשך ישנו סיפור על אהבה בין בני דודים בצל החלוקה השרירותית של כפר בולגרי בין בולגריה לסרביה; סיפור על נערה ענייה פוחזת ויחסיה המפוקפקים עם שני זרים אנגלים אמידים; ביקור מלא מתיחות בסופיה של בולגרי־אמריקאי ואשתו היפנית־אמריקאית; יום בחייהם של שני עבריינים בולגרים צעירים, בשפה רוויית סלנג מקומי ובצל השינויים הפוליטיים של סוף שנות ה–90; סיפור באווירה סוריאליסטית, על בתו של בונה חמתות חלילים, הנאלצת להתמודד עם העוינות כלפי מוסלמים בכפר קטן ונידח בבולגריה; ולבסוף, סופשבוע בחייו של מהגר בולגרי כושל, המשובץ בקטעי אגדה בולגרית עתיקה.
הסיפורים של פנקוב יפים למדי, ואין ספק שהוא מיומן בכתיבה. אבל אולי זה המקור לאי הנוחות הקלה שתקפה אותי במהלך הקריאה: המיומנות. כמעט נדמה שפנקוב הפנים היטב איזשהו מדריך גנרי לכתיבת קובץ סיפורי הגירה “נכונים”, והשתמש במחולל שפה “נכונה” לכל סיפור. מלבד בסיפור הראשון, שהוא היחיד שיש לו כוח חיות, שהוא מלא תנופה, עוקצני ונמרץ, וסוחף את הקורא לתוך המציאות הבולגרית מחד, ומציאות המהגר הצעיר מאידך, חסרה בסיפוריו של פנקוב מקוריות אמיתית. כך למשל הקטע מהסיפור האחרון, “דוושירמה”, סיפור שאינו לחלוטין משולל חן, אך שיש בו איזשהו טעם רע בסך הכל: “הבעל החדש של אשתי מופיע בפתח הדלת, שמן עד כדי גיחוך. הוא נועל סנדלי אצבע, אמריקניים, עם רצועה אחת בין אצבעות רגליו הרטובות התפוחות, ולובש מכנסיים קצרים ארוכים שמטפטפים מים על הפרקט. טלפון סלולרי צמוד לחגורה שלו. הוא בלי חולצה, ושערות החזה שלו, והשערות שעל רגליו, חלקות ודבוקות לגופו, שכבה נוטפת אחת על גבי האחרת. לידו כלב שמן מאוד, כמוהו, ורטוב כמוהו, שאת הגזע שלו אני אף פעם לא מצליח לזכור.

‘אחי!’ הוא צועק באנגלית. ‘מה קורה! אתה מאחר. אנחנו מחכים הרבה זמן’.
‘טראפיק’, אני אומר.
‘לא, אחי. אנגלית. אנחנו מדברים אנגלית פה’.
‘טראפיק’, אני חוזר ואומר. ‘זאת מילה בינלאומית’”.

הקטע הזה אינו גרוע במובהק, רק מעורר תחושה שקראנו אותו כבר כמה פעמים במקומות אחרים. אולי זה זמן ההווה האופנתי כל כך בימינו, אם יש בו צורך ואם לאו, אולי הקלישאה של היריב - הבעל החדש, המהגר לשעבר שהתבסס והסתאב ועתה הוא קריקטורה מוחלטת של כל מה שרע במערב, מפוטם, מרוכז בעצמו ומטומטם.
ואולי האשמה היא בכלל בשיטפון ‏(דבר מבורך לכשעצמו‏) של קבצי סיפורי ההגירה האמריקאיים.

התחושה היא שישנה תבנית שמו”לים אוהבים: קצת אותנטיות מארץ המולדת, משובצת במוטיבים מהאגדות או מהעבר העתיק; קצת סיפורי משטר ישן מתובלים באירוניה חריפה ובנוסטלגיה קלה; ושכבה עבה של סיפורי המולדת החדשה, ספוגים היטב בקשיי ההגירה ובפער הדורות.

אין ספק שהגלובליזציה והיתוך התרבויות שהעולם עובר בעשרות השנים האחרונות משפיעים על הספרות, וטוב שכך, רק חבל קצת שמהר מאוד מתרחשת איזו סטנדרטיזציה של האופן שבו הנושא המרתק הזה מטופל. וייתכן ככלות הכל שזוהי התוצאה, לטוב ולרע, של כור ההיתוך האמריקאי.


East of the West
Miroslav Penkov



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות