המחנק של איסטנבול

“איסטנבול, זיכרונות ילדות” הוא מתאבן נפלא ומתורגם בחֵן רב, העשוי לפתות את מי שעוד לא הגיע אליו שִמעוֹ של הסופר הטורקי אורהאן פאמוק

“איסטנבול, זיכרונות ילדות” הוא מתאבן נפלא ומתורגם בגמישות ובחֵן רב, העשוי לפתות את מי שעוד לא הגיע אליו שִמעוֹ של הסופר הטורקי אורהאן פאמוק ולהיות כעין כרטיס כניסה אל עולמו. אין זה ספר פוסט־מודרני ומתעתע כמו חלק מהספרים הבדיוניים של פאמוק, כגון “הספר השחור”, הכתוב כחידה בלשית המתרחשת באיסטנבול, או “שמי הוא אדום” הכתוב כרומאן מכתבים היסטורי. ואין זה גם ספר בעל מסר פוליטי, כגון הרומאן “שלג”, המדבר על דיכוי נשים באזורי הכפר של טורקיה. זהו ממואר מפויס, מאת כותב שעורר עליו את חמתו של הממסד בטורקיה ושל האינטלקטואלים שלה כאשר זכה בפרס נובל לספרות לפני שבע שנים, שכן היה נדמה להם שהפרס הוענק לו בשל עמדותיו הפוליטיות הביקורתיות ולא רק בשל כתיבתו.

מאחורי תיאורי ההווי של משפחה מן המעמד הבינוני הגבוה באיסטנבול בשנות השישים והשבעים מספר “איסטנבול” את לידתו של סופר, בסביבה חברתית ותרבותית מחניקה שלא נתנה כל סיכוי לסופר לצמוח ממנה. פאמוק מתאר את המעגלים ההולכים וחונקים: אווירת התוגה וההזנחה של העיר בכללותה, שנראתה בימים ההם כבירה אימפריאלית שחרבה, ולאן שלא נשאת את העיניים ראית חורבות, ואת פאר העבר שנגוז. והיתה אווירת המחנק של בניין הדירות המשפחתי, שכל דירה בה רוהטה באותו טעם אקלקטי, אירופי למראה, עם פסנתרים שאיש לא ניגן בהם ורהיטים מגובבים, שבגינם אסור היה לילדים לזוז מחשש שישברו דבר מה.

דמויות ההורים ויתר בני המשפחה המקיפים את הילד שהיה לימים לסופר אורהאן פאמוק אינם מתוארים בחמימות מיוחדת ואף לא בחיבה אלא כמאחורי מסך כבד של אירוניה. האב, שירש את העסקים המשפחתיים ששיגשגו בעבר, אינו אלא לא־יוצלח מתוסכל, המבלה את רוב זמנו מחוץ לבית בבילוי עם נשים זרות, ומעט הזמן שהוא מקדיש למשפחתו מלווה במריבות עם האם. אך גם את אמו אין פאמוק מתאר בחמלה. הוא מנתח את התנהגותה כהתנהגות נרגנת אופיינית של בת תפנוקים בורגנית. תמונת הסיום של הספר אופיינית במיוחד: אמו מתרה בו שלא יהיה צייר, מפני שלדבריה אין סיכוי לאמן להצליח בחברה קרתנית וחומרנית כמו זו של טורקיה. אך הוא מתעקש ומוכיח לה שטעתה, אך במידה רבה הוא גם שומע בקולה: הוא אינו נהיה צייר אלא סופר מצליח.

איזה מרחק אדיר בין אם נרפֵּית ופסיבית זו לבין דמות האם הענקית של הסופר אליאס קאנֶטי - זוכה אחר בפרס נובל לספרות, יהודי יליד בולגריה - המתוארת בממואר האוטוביוגרפי שלו “הלשון שניצלה” כמי שעוקרת הרים כדי לחלץ את בנה ממחוזות הפרובינציה ולהקנות לו השכלה אירופית. זו כמדומני ההאשמה הסמויה העוברת לכל אורך הממואר שכתב פאמוק: שהוריו היו עסוקים כל־כך בעצמם שלא עלה על דעתם להבחין בניצוצות הגאונות של בנם ולטפח את כשרונותיו. והעיר איסטנבול כולה והחברה הטורקית כולה היו עסוקות כל כך ברחמים עצמיים ובאותם געגועים או כיסופים ריקים אל דברים שהיו ואינם עוד, שכל דבר השייך לקטגוריה של יצירה חדשה נראה להם זר ומוזר ואף מיותר.

“איסטנבול” משובץ בתצלומים. מהם תצלומי משפחה ומהם תצלומים של העיר באפור מעשה ידיהם של צלמים נודעים משנות השישים והשבעים. ברוח הממוארים של הסופר הגרמני זֶבאלד, שרבים חיקוהו בכך, כולל כמה סופרים ישראלים, התצלומים מופיעים בתוך הטקסט ללא הסבר כלשהו. זאת ועוד: ברוח הפוסט־מודרניזם מרבה פאמוק להתייחס כאן לדימויים של איסטנבול בעיני המערב, לאופן הפנורמי שבו צוירה כחסרת מרכז וכגיבוב של פרטים פרטים. הוא מספר על כתבי נוסעים מערביים לאיסטנבול, כגון תיאופיל גוטיֶה או פלובר. זה אינו נושא מקורי במיוחד. עניין המבט המערבי על המזרח כבר נטחן עד דק בכתבי אדוארד סעיד ויורשיו הפוסט קולוניאליים.

אורהן פאמוק במוזיאון התמימות

המסקנה הטרגית של הממואר , שאינה נאמרת בו במפורש, אבל מורגש כיצד היא מתפרצת ממנו, היא שהניסיון להקים רפובליקה טורקית חילונית הידרדר והלך בימי נעוריו של פאמוק. מכל מקום, היה זה, לדעתו של פאמוק, ניסיון סינתיטי לחלוטין, שלא הצליח ליצור תרבות חילונית ראויה לשמה, ואחד הביטויים הישירים של אורח החיים הסינתטי הזה היה המשפחה הסינתיטית שהיתה לו, משפחה מודרנית למראה, שכל כולה היה העמדת פנים.

בהיותי בן־דורו של פאמוק, ומתוך שהכרתי את איסטנבול בשנים המתוארות בממואר שלו, צריך לציין שהעיר שהוא מתאר אינה בהכרח העיר האמיתית כפי שהיתה, אלא תוצר של השלכת רגשותיו ותסכוליו עליה. אלה תסכולים של צעיר שהיה רוצה להיות מערבי אך מרגיש שהוא תקוע בלימבּוֹ שהוא ספק מזרח ספק מערב, מקום חלול שאין בו כדי לספק צימאון אינטלקטואלי. את התסכול המתמשך הזה הפך לימים פאמוק למרכז יצירתו הספרותית.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות