באחד הערבים, בקוראי באותה מהתלה מופלאה שעניינה חשיבותם של הספרים ונביבותם, היא המסה “על הספרים” למישל דה מונטיין, טרד את מנוחתי מסר שנשלח, כך מסתבר, לתיבות הדואר האלקטרוני של פייטני ישראל כולם, ובו הזמנה להצטרף למה שכונה במסר זה “מִפקד המשוררים ושוחרי השירה”.

יוזמה תמוהה זאת, “הפרויקט הגדול מסוגו עד כה”, שמאחוריה ניצב ארגון ושמו “משוררים לימין ישראל”, מוטב לה אולי שתסביר את מטרותיה בלשונה שלה:
“מיפקד המשוררים ושוחרי השירה הוא פרויקט, שמטרתו קיבוץ משוררי ישראל ושוחרי השירה ואיסוף מידע על אודותם, קודם כל למען התיעוד והמיפוי וכן למטרות פרקטיות כגון פעולות משותפות בזירה הציבורית. למרבה הצער, מעט מאוד ידוע על האנשים שכותבים היום שירה - מספרם, פיזורם בארץ, דעותיהם. אף מוסד לא עשה מאמץ לאסוף מידע כזה - אשר לטעמנו הנו חשוב ביותר, ואין סטטיסטיקות בנושא. בעזרת המיפקד, אנו מקווים לקבל תמונה על אודות משוררי ישראל דהיום, ואולי אפילו לתקן כמה תדמיות שגויות. בשאלון, מתבקשים המשוררים להשיב על פרטים אישיים ועל שאלות של זהות אישית, וכן על שאלות של זהות משוררית וזהות פוליטית”.

בשאלון האמור נכללו תהיות הקשורות במקום מגורים ‏(תשובה לשאלות אלה תימצא במגוון האפשרויות הרחב העומד לרשות המשיב; אפשר לבחור במחוז החפץ הקונקרטי “ישראל, מחוז יהודה ושומרון - כולל מעלה אדומים ואריאל”, או במחוז החפץ האוטופי “ארץ אחרת בחו”ל”‏), בזהות אתנית ‏(“האם אתה - יהודי ממוצא מזרחי? נוצרי שאינו ערבי? יהודי ממוצא אשכנזי, כולל מי שעלה מברית המועצות לפני 1989?”‏), במספר ה”התאגדויות הגדולות” שהמשורר המסוים חבר או לא חבר בהן ‏(כגון “אגודת הסופרים”, “משיב הרוח” או “גרילה תרבות”‏), שאלה שניסוחה המופתי הוא כדלקמן: “איזה משורר עברי אתה הכי מעריך?” ‏(אפשר לבחור באפשרות אחת בלבד‏), וכמובן - שאלות הקשורות בהגדרת דעותיו הפוליטיות והכלכליות של המשיב.

לשאלון נוסף, “הסבר על המִפקד”, ובו נגלה נתון מעניין: “להערכתנו, לאור הנתונים שנאספו עד כה, קיימים במדינת ישראל בסביבות 2,500 משוררים פעילים”.
מבין כל פריטי המידע שנמנו עד כה, מצאתי את הפרט האחרון כנתון המבהיל ביותר. 2,500 משוררים פעילים - לא פחות, ואולי יותר. דומה שנתון זה עצמו מעורר שאלות אחדות, ומן הראוי לתת עליהן את הדעת.

ראשית, מהו “משורר פעיל”? גם אם נניח שהתשובה לשאלה “מיהו משורר” ברורה לנו - מה יעיד על “פעילותו” של משורר? האם התכוונו עורכי המפקד לביטויים גלויים של אקטיביזם, דוגמת הדחף הטבעי להצטרף כספיחים להפגנות חברתיות, לחרוז לתוך מגפונים, ולשורר בזכות הכיבוש או בגנותו? ושמא התכוונו מצביאי השירה הציוניים למבעים אקטיביים כפשוטם - החל בכתיבה נמרצת של שירים, וכלה בשליטה מלאה בסוגרים?

שנית, תהייה זו על “פעילותו” של המשורר היהודי ממוצא מזרחי - או הנוצרי שאינו ערבי, או היהודי ממוצא אשכנזי שעלה מברית המועצות לפני 1989 - שאולי אמורה להעיד בחשבון אחרון על איכות תוצריו, מצטרפת למדד הכמותי, כלומר למספר המשוררים הפעילים. הבה נניח שכל משורר פעיל מצליח לדכא את יצרו הגרפומני לכדי כתיבתו של שיר אחד בחודש. לפי חישוב זה, נכתבים במדינת ישראל 30,000 שירים בשנה, העשויים לאכלס 468 ספרי שירה ‏(לא נכללו במניין זה: שירוני המהפכה, מבעים אינטרנטיים ספונטניים וספריהם של משוררים פוריים במיוחד.

חישוב מפלצתי זה החזירני באחת אל המסה המונטיינית “על הספרים”, ואל שתיים מקביעותיו.

וזו קביעתו האחת של מונטיין: “אל ישעה איש לחומר עצמו אלא רק לצורה שאני מלביש לו”. לכאורה, הן משוררי הימין האקטיביסטי, המבקשים להקים להם מאגר שריח של בולשביזם מתוק נודף ממנו, הן משוררי השמאל האקטיביסטי, הדורשים מכל ה”פעילים” לייצר עמם סיסמאות שירה פלקטיות, ממלאים אחר אותה מצווה מונטיינית של התמסרות ל”צורה” ולא ל”חומר עצמו”. אלא שמונטיין, כמובן, מתוחכם בהרבה מן המתפקדים לימין ישראל ולשמאלה. קביעתו זו, , אינה אלא חלק ממשחקו הדיאלקטי עם הקורא, ומטרתה להציב לקורא תמרור ברור בטרם יחל במשחק הקריאה במסה, לאמור: שעשועי המחשבה שלפניך, שכולם עניינים ברומה של “זהות אישית” ו”משוררית” ו”פוליטית”, כל אלה אינם מבקשים להתמסר לקביעת מסמרות ולניצחונות רעועים בוויכוחים רעיוניים או להשפלות קטנות וחשובות, שמקורן במאזן הניצחונות וההפסדים הספרותיים.

כל אלה חשובים, כמובן, כשם שחשוב לדעת שיש בנמצא גוש חוסם של משוררים לימין ישראל - זו, כמדומה, מטרתו הגלויה של מפקד המשוררים, המבקש לנשל מן ה”שמאל” את בעלותו הלכאורית על תחום “חיי הרוח”, ואגב כך להכשיר את הקרקע ליצירתה של ספרות מפלגתית בריאה, שיוצריה חברים כולם ב”התאגדויות גדולות”. ואולם חשובה אף יותר היא המודעות לכך שה”צורה” - כל דיוניו של מונטיין ברעיונות מרעיונות שונים, וכל משחקי ה”מפקדים” מימין ומשמאל - אינה “החומר עצמו”.

ומהו “החומר עצמו”? עובדה זו קשורה בקביעות השנייה של מונטיין שאזכיר כאן: “מן הספרים איני מבקש אלא שיסבו לי הנאה אגב בידור הוגן; ואם אני לומד דבר־מה, רוצה אני שילמדני להכיר את עצמי ויורני להיטיב למות ולהטיב לחיות”. עיקרון זה, הניצב בלב כתיבתו המסאית של מונטיין, ושנוסח במסתו “על התרגול” - “ויורני להיטיב למות ולהיטיב לחיות” - הוא תרופת הנגד לעולם המפקדים והמתפקדים, ל–468 ספרי השירה השנתיים ול–2,500 המשוררים הפעילים, העסוקים באיסוף מידע, בייצורו ובעיבודו.

פירושו, בפשטות, הוא שהספרות, ההיסטוריה, האמנויות - כל אלה הם כלים בידיה של נפש פרטית אחת, המבקשת לשכלל את יכולתה להתמודד עם עובדת מותה, ומתכוננת באמצעות “איסוף מידע” ו”מיפוי מדויק” של תולדות הרעיונות כולן אל הרגע האחד, שיכריע אם הצליחה במשימתה זו.

מדוע בוחר מונטיין לחתום את מסתו “על הספרים” בציטוט מכתבי עצמו - ציטוטי הערות ששרבט בספרים לאחר שקרא בהם? האם מקור עובדה זו בעצלנותו לקרוא בספרים אלה שוב ובהתמסרות לאיזו הנאת קריאה הדוניסטית, “בידור הוגן”, או שמא בתשוקה להקיף הכל, לדעת הכל - כדי להיטיב לחיות ולהיטיב למות? תשובה לשאלה זו היא “החומר עצמו”, וזו, משום מה, אינה מופיעה בין תשובות מפקד המשוררים. וזו עובדה משונה, שהרי אין מטרה פרקטית יותר מן היכולת להיטיב לחיות ולהיטיב למות. דווקא המוות, כמדומה, הוא הפעולה היחידה המשותפת לכל המתפקדים, בכל הזירות הציבוריות.