שירי רחל, שירת רחל, רחל, מאת ראובן קריץ, הוצאת ספרי פורה, 2003

קשה להעלות על הדעת ניגוד גדול יותר מזה שבין שלושת ספרי השירה הצנומים של רחל לספרו עב-הכרס של ראובן קריץ "שירי רחל, שירת רחל, רחל", שראה אור באחרונה והוא, למעשה, גירסה חדשה של ספר קודם, "על שירת רחל" (מהדורה ראשונה: 1969 ומהדורה שנייה ומורחבת: 1987). מול שיריה הקצרים, התמציתיים וזכי הניב של המשוררת ניצב חיבור מונוגרפי עמוס וגדוש, המנסה להיות "ידידותי למשתמש" בסגנונו הבלתי-אקדמי (במופגן), ומשום כך מזכיר במקצת את ספרי "כל מה שרצית לדעת על -", אותו ז'אנר החביב על האמריקאים וגרוריהם התרבותיים.

רחל עצמה חוותה את המתח המכאיב, הבלתי-נמנע כמעט, בין עוצמתן של החוויות האינטימיות מאוד, המולידות את היצירה הלירית האישית, לבין יחסו המרוחק ושווה הנפש של הקורא כלפיה, והיא ביטאה זאת בשיר "ספר שירי", שחובר לאחר צאת ספרה הראשון, "נגלו חביונות לא גיליתי לרע / נחשף החתום בי באש / ואת תוגתו של הלב הכורע / יד כל במנוחה תמשש" (עמ' עג ב"שירת רחל", מהדורת תרצ"ט). ואם "יד כל" כך, על אחת כמה וכמה ידיהם הממששות של מבקרים וחוקרים, שלדידם צריחות הייאוש של נפש פצועה בשעות מצוקתה אינן אלא "מחרוזת שירים מלבבת", שיש לתת בה סימנים על-פי תורת הספרות. אף-על-פי-כן, יש לברך על הופעת ספרו של קריץ בלבושו המחודש.

כפי שאפשר ללמוד משמו של הספר, שלושה חלקים בו. שלא כמו ב"על שירת רחל", קיימת כאן הפרדה בין האינטרפרטציה היחידנית של כל שיר כשהוא לעצמו לבין הראייה הכוללת והמקיפה של השירים כקורפוס שירי שלם, כ"שירת רחל". חלקו הראשון והגדול ביותר של הספר מוקדש איפוא ל"שירי רחל", והשירים מופיעים בו בזה אחר זה כסדרם בספר השירים הקאנוני של המשוררת, שיר-שיר וביאורו, בלוויית הערה פרוזודית.

החלק השני עוסק תחילה ביחסה של הביקורת אל המשוררת ושיריה ובמעמדה כ"גיבורת תרבות" ארצישראלית. לאחר מכן מובא סיווג תימטי של השירים, נדונים כמה מוטיווים חוזרים-ונשנים, שהביקורת התעלמה מהם בדרך כלל, ומוצגות התבניות העיקריות שעל-פיהן בנויים שירי רחל (כגון שירים המושתתים על תקבולת ניגודית, או שירים שבהם תמונת המוצא המוחשית הופכת למושאלת וכיו"ב). כמו-כן דן חלק זה של הספר בהומור (הנדיר) ובאירוניה (השכיחה בשירי המשוררת יותר משרגילים לחשוב), ב"היגיון הקמאי" הפועל ברבים מן השירים (היגיון שכמוהו כהיגיון של החלום), בשירים הרוסיים שחיברה רחל בצעירותה, ובשירי הילדים שלה, וכן בשיטתה של רחל במשקל ובחריזה.

חלקו השלישי של הספר עניינו תולדות חייה של המשוררת, כפי שהן נלמדות מתוך מכתבים שכתבה ושנכתבו אליה ומתוך עדויות שבכתב ושבעל-פה של בני משפחה, חברים ומכרים. חלק זה נכתב בידי אורי קריץ, שהשתתפה גם בכתיבת החלק השני ואף ערכה את הספר והוסיפה לו ביבליוגרפיה ומפתחות (ברכה לעצמה היא מפתח המוטיווים, המאפשר התבוננות תימטית כוללת בשירת רחל).

בפרשנותו לשירים מבקש קריץ להבליט את מורכבותם ולחשוף משמעויות נסתרות, החבויות מאחורי פשטותם, או - אם להשתמש במלה שהוא מעדיף - צלילותם. הדעה המקובלת היתה ששירת רחל, הגלויה והישירה, קשורה בפרשות חייה ונובעת מהן במישרין. משום כך לא הרבו המבקרים לעסוק במלאכת השיר של המשוררת ואף לא ייחסו לה מודעות שירית. לעומת זאת עמדו תולדותיה, בייחוד כפי שעיצבה אותן "אגדת רחל" לאחר מותה, במוקד ההתעניינות של קוראיה ושימשו נקודת מוצא להבנת שיריה. בזיכרונותיה על רחל כתבה ידידתה, חיה רוטברג: "רחל לא רצתה שיקשרו את אישיותה ביצירתה" - משפט שקריץ בחר כמוטו לספרו. והוא אכן מעתיק את מרכז הכובד של הדיון בשירי רחל מאישיותה ומעולמה הרגשי, סבוכים ומרתקים ככל שיהיו, אל השירים עצמם, שאותם הוא קורא כטקסטים שיריים אוטונומיים, הגם שאינו מתעלם מן המידע ההיסטורי והביוגרפי ומשתמש בו להשלמת פירושו של השיר.

ברוב האינטרפרטציות מצליח קריץ, ברגישות של קורא שירה אמיתי, לקלוע אל לב לבו של הטקסט. פרשנותו אינה מקפחת אף מלה ממלות השיר; ובקיאותו הרבה והכרותו עם ספרויות אירופיות מאפשרות לו לגלות את המטען האסוציאטיווי והקונוטאטיווי, שנושאות אתן המלים. יש שהוא מביא שתי אפשרויות של פירוש, או יותר, ומעדיף אחת מהן; ויש שהוא משאיר את הבחירה לקורא. בשירים מסוימים הוא מצביע על כך שאף אחת מן האפשרויות אינה "לגיטימית", שכן השיר מעצם מהותו הוא בלתי פתיר. כך, לדוגמה, השיר "עצבת אחרת" ("שירת רחל" עמ' קלג; קריץ, עמ' 301-300) וכן שירים אחרים, שקריץ מכנה אותם "שירי השאלות ודימויים חסרים". כמעט בכל שיר הוא מגלה "אמירה עקיפה", המסתתרת מאחורי האמירה המפורשת. לעתים נוצרת סתירה בין שתי האמירות; פרט כלשהו, שאינו בולט בקריאה הראשונה, עשוי לצוד את עינו של הקורא ומתוך כך מקבל השיר ממד חדש ומפתיע.

קריץ טוען כי "שירי רחל הובנו עד כה בעיקר מצד אמירתם המפורשת, לא באמירתם העקיפה, כלומר הם הובנו רק חלקית" (עמ' 8). רחל מוצגת כאן כמשוררת מודרניסטית - אמנם, מודרניסטית מתונה מאוד וכפי שקריץ מציין: "לעולם לא בצורה דרסטית - היא מקבלת את הדברים (כלומר, את חידושי המודרניזם) כסיוע, אך ורק בגבולות הטעם הטוב, כל עוד אינם צורמים את מי שהתחנך על השירה הרומנטית" (עמ' 427). השפעת האקמאיזם הרוסי והפוטוריזם האיטלקי על שירתה היא עובדה ידועה וברשימתה "על אות הזמן" היא קובעת נחרצות (קביעה שאפשר, כמובן, לחלוק עליה): "תלישות מקרקע הזמן תגונה כתלישות מקרקע המקום" ("שירת רחל", עמ' רא).

קריץ מסב את תשומת הלב לשירים, שבהם מיישמת רחל אחת מדרישותיו הפואטיות של מרינטי, הפוטוריסט: יצירת משפטים חסרים, ששם הפועל מחליף בהם את הפועל, דבר שמאפשר הימנעות מהטיית הפעלים בזמן ומאיזכורו של ה"אני" בשיר (שכן "חיסולו" של ה"אני" השירי היה בין עקרונותיו של מרינטי). כך הדבר בשיר "צפייה": "לנעוץ באפלה עינים משוועות, / לפרוש אל החלל ידי געגועים" (עמ' יט). בשירים אחרים ניכרת המגמה - המודרניסטית גם היא - להימנע מזיהוי חד-משמעי של המוען והנמען בשיר (למשל, בשיר "מכתב", עמ' קכט). באותה מגמה קשורים גם שירי הדימויים וההשאלות החסרים, שנזכרו לעיל; שירים, ש"יש בהם השאלה אחת, מטפורה מרכזית, אלא שאי-אפשר לפענח אותה מתוך השיר: מדובר בו על משהו, מבלי שייאמר מהו" (עמ' 84). כך בשיר "היא אחרה לבוא" (עמ' יב) אין אנו יודעים אל נכון מיהי שאיחרה - השירה? האהבה? או שמא המיתה?

בשירים שקריץ מכנה "שירי פואנטה", גורם סיום השיר לכך שהקורא יפרש את השיר מחדש, לעתים עד כדי היפוך המשמעות (מן הסתם הוא הולך כאן בעקבות התיאוריה של פרי על "השיר המתהפך" אצל ביאליק). דימוי הנמלה, העומד במרכז השיר "רק על עצמי לספר ידעתי" (עמ' קכד), מתהפך על פיו, כשמגיע הקורא אל הטורים האחרונים: "למה קראתם לי, חופי הפלא / למה כזבתם, אורות רחוקים?" עולמה של הנמלה "צר" ומוגבל, מפני שאינה יודעת דבר על אודות חופי הפלא והאורות הרחוקים, ואילו עולמה של המשוררת צר, דווקא מפני שהיא מודעת היטב לקיומם של מחוזות כיסופיה הבלתי-מושגים. באמירתו העקיפה מצביע איפוא השיר על כך, שהטראגיות של הדוברת בשיר אינה במה שהיא דומה לנמלה, אלא באותו גורל של נמלה, שנכפה עליה, אף שהיא שונה מן הנמלה.

גם בשיר "להקיץ ולדעת" (עמ' פד) רואה קריץ את הטור המסיים - "הה, אלי! להקיץ - להקיץ" - כמפתח להבנה מעמיקה יותר של הדברים. ממנו מתברר כי הקורא טעה לחשוב שהמשוררת אכן הקיצה מחלום ביעותים; למעשה, היא רק מביעה משאלה, שהמציאות הקשה, המסויטת, תגוז כחלום, והאושר החלומי של העבר, של חמדת הנעורים, ייהפך למציאות.

במקרים אחדים מביאה להיטותו המופרזת של קריץ אחר תחכום ואירוניה לפירושים שעשויים אמנם לעורר עניין רב כמדרשי שיר, אך גורעים מן היופי, שהפשט מאציל על הטקסט. רחל רחוקה מהיות משוררת תאבת תחכום, ושיריה לא נועדו לספק לקוראיהם שעשועים אינטלקטואליים, פענוח צפנים ופתרון חידות. ברשימתה הנזכרת, "על אות הזמן", היא כותבת על "פשטות הביטוי", אות הזמן המובהק ביותר בעיניה: "ביטוי פשוט, לאמור: ביטוי פרפוריה הראשונים של האמוציה הלירית, ביטוי מיידי, בטרם הספיקה לכסות על ערייתה במחלצות משי ועדיי זהב; ביטוי הנקי מספרותיות, הנוגע ללב באמיתו האנושית, המשובב נפש ברעננותו" (עמ' רא).

השיר "עץ אגס", למשל, אינו זקוק לפירושו המתחכם של קריץ, שעל פיו, השקפת עולם פסימית חבויה מאחורי האמירה הגלויה של השיר, שעיקרה התפייסות עם העולם בבוא האביב. אין כל ודאות שהפרח האחד, "שכמש בנשיבת הסתיו האכזר", הוא אמנם פרח האושר האמיתי ואילו הזר הענקי, שמגיש האביב אל מול חלונו של דובר השיר, הוא רק תחליף מדומה לאותו פרח. נראה שבמקרה זה השיר מאבד מחנו הפשוט, משמועמסת עליו המשמעות העקיפה המתוחכמת. בשיר אחר, "בלילה בא המבשר" (עמ' כ), מתאמץ קריץ לגלות עוקץ אירוני כדי "להציל" את השיר מן השיגרה. לפי פירושו, העובדה שהמשוררת כותבת שיר על דברי המבשר המקאברי ("אכן, יהא השיר הזה / שירך האחרון!") מוסיפה לשיר ממד אירוני. אלא שגם במקרה זה נדמה שהאירוניה פוגמת בשיר, המזעזע דווקא בפשטותו, בחסכנותו ובאמירה הנוקבת, החד-משמעית שלו.

בנקודה זו מן הראוי להעיר דבר-מה עקרוני לקריץ ולקולגות שלו: לא מפי ה"אסתטיקה" של מונרו בירדסלי אנו חיים; מורכבות איננה בשום פנים ערך אמנותי מוחלט, אלא רק אחת האופציות האסתטיות, העומדות לרשות היוצר. גם שיר בנאלי ושיגרתי עשוי לרוות את צמאונו של הקורא לדבר שירה והוא הדין בשיר ה"אמירתי". קריץ חוזר ומציג את ה"אמירתיות" כאופן נחות של הבעה ספרותית ואפשר לשער כי גם רחל שותפה לרתיעה המודרניסטית מן האמירה השירית הגלויה והחד-ממדית (ועל כך יעידו בראש וראשונה שיריה). ואולם שירים אמירתיים מעולים של משוררי ה"השכלה", או של טשרניחובסקי ושניאור, מלמדים כי גם בעניין זה מדובר בקני מידה יחסיים בלבד של הערכה.

בכמה מן השירים נתלה קריץ בזהות המטושטשת, הבלתי מוגדרת, של נמען השיר או מושאו - עוד קו-אופי מודרניסטי, המתגלה בשירי רחל - ומגיע לפירוש תמוה, שאינו הולם את עולמה הרוחני של המשוררת. בדרך כלל אנו נוטים לזהות את הנמען בשיריה עם דמותו של גבר אהוב. קריץ טוען שבשירים דוגמת "אין בלבי עליך" (עמ' טז), "זמר" (עמ' פג), או "שי" (עמ' קיח) הנמען עשוי להיות אלוהים. בשיר "שכן" (עמ' קל) הוא נתפס למלים: "יש מי בלתי נראה וודאי כאור" ומעלה את האפשרות שמדובר באלוהים - אפשרות מופרכת וחסרת שחר לא פחות מאשר זיהוי הדודה והדוד שב"שיר השירים" עם כנסת ישראל והקב"ה.

אלוהים נזכר אמנם בשירי רחל, וקריץ גם מציין את "הניגודיות בתפישת האל" כאחד המוטיווים האופיינים להם (עמ' 410-409). ברם, רחל מדגישה בעיקר את המהות הדמיורגית של האל - "האל התובע כל בכור" (עמ' קלט), "האל הנזעם" (עמ' קנח) - אולי כתולדה של קריאה אינטנסיווית מדי בתנ"ך, שדיוקן האל העולה מדפיו יש בו כה מעט חסד ורחמים וכה הרבה קנאות ואכזריות. אופייניות לרחל גם ההשלמה עם הגורל וקבלת הדין (כבר בשיר העברי הראשון שפירסמה, "הלך נפש"), אך גם אז מדובר ב"גורל רודה", או באל שיש לסלוח לו את "זדון לבבו". רק בשיר "תנ"כי פתוח בספר איוב" (עמ' קמ) מועלית משאלה, שאינה בת-מימוש, להניח את הראש העייף "בחיקו האבהי" של ה"אל שהכנו". השיר, המתחיל במלים "ואם לא רפאה היד המוחצת" (עמ' קכה), הוא אולי היחיד בין שירי רחל, שדמות האהוב ודמות האל שלובות בו זו בזו, כלומר יש בו מה שקריץ מכנה זהות כפולה, או רב-אנפית, של מושא השיר.

בהקשר זה של דמות האל ראוי להזכיר כי יש לשירת רחל פן דתי - או שמא יש לומר: מטא-דתי - נטייה פנתיאיסטית, שגם קריץ מתייחס אליה, והיא מומחשת באותה "ברית" מופלאה שבין המשוררת לבין הטבע, היקום, עולם החי, השחק ("רעי מאז") והאדמה ("האם"). אותה זיקת נפש עמוקה, המשמשת גם כתריס בפני "אימת האדם הרודה" ("כן, מוטב. והיתה ליקום נשמתי / בה אדם, בה יחיד בל ירדה; / וחיזקתי, קידשתי כקדם בריתי / עם השחק ועם השדה", עמ' יח). על הנאמנות ללא-סייג לאדמה מצהירה המשוררת בשיר "אני מעודי הפכפכת" (עמ' סד) ובנאמנות זו כלולה, כמובן, גם נאמנותה לכנרת, כנרת של מטה וכנרת של מעלה, שבה ממוקדים מיטב זכרונותיה (גם הזיכרונות, כמו האדמה, מזוהים אצלה עם "חיק האם" - כך בשיר "וגם ההד נדם", עמ' כב).

את הקירבה לעולמם של בעלי החיים (המוצג כניגודו של העולם האנושי) אפשר למצוא בשירים "באחד גלגולי" (עמ' צה) ו"חליבת לילה" (עמ' קמז). בזה האחרון מגלה קריץ "נעימה אירונית נסתרת ויסוד פרודי בעימות מוטיב ריאליסטי עם מוטיב רומנטי: פרה מול ירח קר" (עמ' 326). נראה שגם במקרה זה אין האירוניה מוסיפה לשיר דבר אלא רק גורעת ממנו, מה גם שאין לה אחיזה ממשית בטקסט ("הראש הגדול, המקרין" עשוי להזכיר אמנם את הירח וקרניו, אך הדבר רק מעצים את דמות הפרה ומקנה לה הוד פלאי - הווה אומר, היפוכה הגמור של אירוניה).

חשובים ביותר - ואולי חשובים מכל - הם חלקי הספר, העוסקים בפרוזודיה של שירי רחל וביסוד השמיעתי שלהם. בניתוחים אלו, הדורשים מן הקורא ידע טכני, מוסברת - הסבר חלקי בלבד! - יכולתה הנדירה של המשוררת להפוך את המלים ל"מוסיקה". לפלא הוא, כיצד הצליחה עלמה בת רוסיה, שלמדה בילדותה רק כמה מלות תפילה עבריות, להנגין את העברית ה"ספרדית" הנוקשה והקישחת וליצור בה שירה, העונה באורח משכנע כל כך על דרישתו של ורלן: "מוסיקה! מוסיקה לפני הכל!" אין ספק, שידיעת העברית של רחל לא היתה שלמה כמו זו של משוררים אחרים בני זמנה, שחונכו חינוך מסורתי. אך יש לזכור כי גם להם היתה העברית שפת ספר נרכשת ולא שפת אם, ומלבד זה, עובדה היא שאיש מהם לא היה מסוגל להגות את ביטויי השיר, שנבעו מקולמוסה: "לא אח דווה לדווה", "הרגע גדוש וזך", אעולל כגפן שארית הרחש", "יש לכאב חלונות צחים", "עקת המשא של נוחם עקר". גם בתרגומיה מתגלית אותה קשיבות נפלאה למלים (היא נמנית עם המעטים שהצליחו לתרגם לעברית שיר של היינה, מבלי שיישמע כגריסת חצץ!).

לסיכום אפשר לומר כי למרות ההסתייגויות, ספרו של קריץ הוא בבחינת "קריאת חובה" לכל קוראיה של שירת רחל. ואם היה למי מהם פקפוק באשר לערכה הספרותי, מהווה הספר הוכחה נוספת לכך, שרחל, בדומה לבני דורה מרדכי טמקין ודוד פוגל, הצליחה להגחיך את מושג ה"מינוריות" בשירה ולשים ללעג ולקלס כל ניסיון ליצור הייררכיות של "גדולה" ספרותית.

לא נוכל לסיים סיקורת זו ללא נזיפה הנוגעת לצורתו החיצונית של הספר. הכיעור החזותי משותף לספרים רבים, מאז ניחתה על אומנות הדפוס קללת המחשבים. גם מהדורת תרצ"ט של שירי רחל, שממנה ציטטנו, מכוערת ומרושלת להחריד - פרי עמלם הפארטאצ'י של פועלי דפוס "דבר". אך אם אמנם נכון הדבר, שהדפוס הממוחשב מקל על עריכת ספרים, מדוע יש כמעט בכל עמוד מ-561 עמודי הספר שגיאה אחת לפחות?

רחל. "שיריה הובנו עד כה בעיקר מצד אמירתם המפורשת, לא באמירתם העקיפה"