טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לשעתק את נשמתו של מקום כדיבוק

עבודותיה של תורג’מן נדמות לתעתיקי תפנימים ערטילאיים וספציפים כאחד: של מוזליאום נוצרי או קבר של צדיק יהודי, שהיה קבר שיח’ בגלגולו הקודם

תגובות

ליהי תורג'מן – ''פרדה לבנה'', רוטשילד 69, תל־אביב

בתערוכתה הקודמת, ''מראה מקום'', בגלריה ג'ולי מ., לכדה ליהי תורג'מן את רוח הרפאים של פינות אורבניות שונות והמירה את האקראי והסתמי שבהן לאווירה, לסביבה נפשית, שיכלה לשמש כרקע לסיפורי אימה פסיכולוגיים נוסח אדגר אלן פו עכשווי. בתערוכה הנוכחית, ''פרדה לבנה'', תורג'מן ממשיכה בתהליך זה של לכידת נשמתו של מקום “חסר אישיות ייחודית” והטמעתו באחר “חסר אישיות” גם הוא – תוך כדי הפשטה והשטחה של המקום, שיקרין עתה איזו קדושה דתית.

עבודותיה של תורג’מן נדמות לתעתיקי תפנימים ערטילאיים וספציפים כאחד: של מוזליאום נוצרי או קבר של צדיק יהודי, שהיה קבר שיח’ בגלגולו הקודם. היא משעתקת בגרפיט, בפחם, בנוזלים הנדמים להפרשותיו של גוף אורגני את קירותיו של מבנה בית הספר העזוב שחדריו משמשים לה כסטודיו עד להריסתו, אל יריעות עצומות של בדי־ציור גולמיים, חשופים, שהצמידה לכל גובה ורוחב הקירות, העתיקה את המתארים ההנדסים של החדרים בגרפיט, ואל התבנית ההנדסית הזו של צורות גיאומטריות, העבירה את הצורות האמורפיות, הכתמיות, האורגניות, של כתמי הרטיבות והטחב, של פגעי ההזנחה, של מהמורות הזמן, של הסדקים והשקעים.

פרדה לבנה ליהי תורג'מן
תצלום : עוזי צור

יש כאן כעין תיעוד ההולך עם מתארי התבנית אך גם נגדה. והוא הופך את הגשמי והשגרתי לדבר רוחני העטוף הילת מסתורין חמקמקה של קדושה מסוימת. כל זה מתרחש בחלל תצוגה מודרניסטי לגדות שדרות רוטשילד בתל־אביב, ששימש בעבר לתצוגת אמנות ומכוניות יוקרה כאחת. כלומר יש ניגוד בין חלל התצוגה לאמנות המוצגת בו, אך גם התאמה מופתית ביניהם. יפה עד מאוד השיח המפתיע שבין הטקסטורה של רצפת הבטון החשופה, וקיר הבטון החשוף והצר שבמרכז החלל, לבין הטקסטורה והחומריות המשעותקות של עבודות האמנות של תורג'מן - הטקסטורה הגולמית החדשה של הבטון העכשווי, ה”הייטקי”, של הגלריה, הנושק ונטמע בבטון הנגוע של הבניין שאותו מתעדת האמנית.

בשני הטריפטיכונים, ''קבר שיח’'' ו''שדים'', עושה תורג’מן מין מעשה של הוצאת־דיבוק או גירוש־שדים אמנותי ואסתטי להפליא. הטריפטיכון האחד נפרש על פני קיר שלם והאחר עוטף את הפינה הנגדית. בשניהם מובנית אשליה של עומק אדריכלי, אך בעוד האחד כמו נאטם בתוך עצמו כקטקומבה, באחר נפתחים פתחים גיאומטריים אל החוץ, אל ריקנות הבד הגולמי, כאפשרות של הימלטות או היפתחות אל השכינה השוכנת באין. וכל זה תוך כדי הצגת העושר האין סופי של נגעים וכתמים, הנראים כמפה גיאוגרפית של יבשות עלומות, שסוסי פרא חולפים ביניהן, וקווי האורך והרוחב של מתארי הקירות וחלוקתם הפנימית משמשים להן כגריד קואורדינטות של מפות עתיקות, מוגדלות עד מאוד.

הניגוד שבין חסר־הצורה לצורה ובין הכתמיות לקו בולט במיוחד בטריפטיכון ''שדים'', שיש בו פתחים (דלתות, חלונות, פתחי מזגנים...) המשליכים את צורתם ההנדסית אל הקירות של הגלריה ונראים ככוכים קמרוניים בגודל טבעי שכמו ספגו אל לוחות השיש המצפים את קירותיהם את חלב הנרות ועשנם שהדליקו בהם דורות של מתפללים; שדבקות תפילותיהם כמו הותכה אף היא לשמן משחה שנספג גם הוא בלשד השיש. ואתה חודר אל אליהם באותו מפגש שבין רצפת הבטון הממשית לתעתיקי הקירות והפתחים.

ב''שדים'', כתמי הקירות נהפכו בחלקן לשדונים שהשתחררו מבקבוק כלשהו והם חורגים מאשליית הקירות אל אשליית הרצפה.

רפאים מסוג אחר מצויים בעבודה השלישית שבתערוכה – ''לוח'' - שהיא במידת מה יוצאת דופן. שוליה הם עדיין תעתיק של קיר אך במרכזו נפרש, כאספקלריה אפלה ובוהקת כאחת, לוח־כיתה שכמו נותר באחת מכיתותיו של אותו בית ספר נטוש, הנראה כשריד של שמורת רפאים שמעבירים בו שיעורים לילדי רפאים, ועליו רשמה האמנית הערות לשיעורים שלא מהעולם הזה – ויש בהן משהו משפתה הדידקטית־פואטית של תמר גטר. השרבוטים על הלוח הם מעין תיעוד חידתי של דימויים המתחילים לקבל צורה מסוימת, או מתחילים לאבד אותה, כגון לב נחסר, ראש סוס, אי הנופך לאדם כנגד לבנה הנהפכת לצדודית ראש או להפך, לוח צבעים שצבעיו נמחקו.

ובמרכז הנוסחה המשוואתית הצורנית הזאת המאגדת את המרכיבים השונים למין גביש חופשי ויפהפה – משורטטת צללית אדם המשמש כלוח־מטרה לירי. טבורו משמש כמרכז המטרה ומרכז העבודה הפנורמית כולה. בקרקעיתה מונח תרשים של היד הרושמת, היוצרת, גדומה וחסרת ישע. ומעל המשוואה מימין מגיח ראשה של ילדה, בכובע ליצן מחודד, המנסה להפיח חיים בנשמת פיה במתארי הדימויים שרשמה מורת הרפאים לילדי הרפאים.

 

דייוויד אייזקס, ‘’מפה אילמת’’, גלריה יאיר, תל־אביב

למרות השוני הגדול בין עבודותיה הכמו־מונומנטאליות של ליהי תורג'מן לעבודותיו הקטנות, האינטימיות, של דייוויד אייזקס המוצגות בתערוכתו ''מפה אילמת'' בגלריה יאיר בתל־אביב – יש משהו משותף ברוח הדברים; באותו ניסיון לשעתק ולהחיות איזה קיום ראשוני היולי מבעד לשפתו האישית האמנותית העכשווית של כל אחד מהם.

אייזקס כמו חוזר בחלק מעבודותיו אל ציורי מערות פרהיסטוריים שהופשטו ממובנם הפיגורטיבי אך הם משמרים משהו מהיופי והאנרגיה הראשוניים. בעבודות אחרות, אייזקס כמו לוכד בשרף של עצים שנקרש לענבר צורות חיים קדמוניות שהופשטו ברוח שפתו הייחודית של פאול קלה. אחרים נדמים לאבני מרצפות ברחובות איליה קפיטולינה שחיילי לגיון רומאיים חרטו בקשיותם משחקים שונים זה על זה כדי להקל על שעמומם המתמשך בפרובינציה הרחוקה. אחרים נדמים למאובנים שצורתם ההזויה והממשית הוטבעה בסלעים שהיו פעם בקרקעית ימים שהתאדו מהעולם.

בעבודה היוצאת דופן משאר היצירות, והיא אולי היפה מכולן, אייזקס מצייר בצבעים שקופים כמעט על דמוי בד פשתן, מין שרידי קדושים ימי־ביניימיים, אניגמטיים, סתומים, שרידים של קדושה ופולחן שמובנם אבד, אך בשקיפותם הצבעונית על לובן הבד הסמיך, הבשרי, מוקפים הילה נזילה כהפרשות גוף, הם מפתים ויפים עד בלי די.

עבודותיו של אייזקס מטמיעות בתוכן את המתח שבין אובייקט לציור; יש בהן מן הדו־ממדי המתחפר בבשרו, במתח שבין הקו השרוט־הפוצע לבין הקו והכתם המצוירים, המלווים ומשלימים זה את זה.

הטכניקה מעורבת מחריטה על ניירות שעשה בעצמו, או על בדים (מטליות רצפה) מוקשים שכוסו בשכבות צבע. ברוב יצירותיו של אייזקס יש איזו פגיעות של צלקות מחלימות המרוממת אותן קמעא מהמינורי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות