תל אביב
24°-18°
- קצרין 23°-13°
- צפת 21°-13°
- טבריה 30°-17°
- חיפה 24°-19°
- אריאל 23°-15°
- ירושלים 22°-14°
- באר שבע 27°-14°
- מצפה רמון 22°-13°
- ים המלח 32°-23°
- אילת 33°-21°
- לדף מזג אויר
17:24
רשאי הפרופ' זנדבנק לצדד בעמדתו של ארכיון הספרות הגרמני במרבאך, התובע לקבל לידיו את עזבונו של מכס ברוד וכתבי היד של פרנץ קפקא שנותרו בו, אבל אין הוא רשאי לתאר את יצירתו של קפקא באופן כה מסולף, שמטעה את הקוראים שאינם בקיאים ביצירתו, כאילו אין בסיפוריו כל מוטיב יהודי.
כבר ב 1917 פירסם מרטין בובר בכתב העת שערך "Der Jude" את סיפוריו של קפקא "תנים וערבים" ו"דו"ח לאקדמיה". בראשון מופיעים היהודים בדמות תנים, בשני מופיע היהודי בדמות קוף שבלחץ שוביו נפטר מאופיו הקופי-היהודי ורוכש "השכלה ממוצעת של אירופאי". לפחות כך הבין את הסיפורים בובר, שהיה בקשר אישי עם קפקא, וכך הבינו אותם גם רבים אחרים. כמובן שרשאי זנדבנק להציע פרשנות שונה לסיפורים אלה, אך הוא אינו רשאי להתעלם מקיומם. סיפורו האחרון הידוע לנו של קפקא הוא "יוזפינה הזמרת או עם העכברים". קשה לתאר סיפור יותר יהודי מסיפור זה, שעושה שימוש סרקסטי בקביעותיו של ריכרד וגנר ביצירתו "היהדות במוסיקה", כי היהודים אינם מוכשרים לשירה. אלה סיפורים שקפקא פירסם בחייו בכתבי עת ואחר כך בספרים - הסיפור "יוזפינה הזמרת" פורסם תחילה בכתב עת וקפקא התקין אותו לפרסום בקובץ "אמן רעב", שעוד הספיק להגיה בטרם מותו.
באותה עת כתב קפקא גם את הסיפור שלא התפרסם בחייו, "בבית הכנסת שלנו", שהפרופסור דן מירון הקדיש לו בשנים האחרונות מחקר מקיף שאף פורסם בהמשכים מעל דפי "הארץ", ותמוהה בעיני התעלמותו המוחלטת של זנדבנק ממחקר זה. עיסוקו המתמיד של קפקא ביהדות ובאנטישמיות ביומניו ובמכתביו קשור קשר הדוק לסיפורים שהשלים והביא לדפוס. כל החיות בסיפורי החיות של קפקא הן סטריאוטיפים אנטישמיים של יהודים: חרק, עכבר, כלב, קוף, או חיה מסתורית קטנה ומכוערת. אפשר לומר בצדק שקפקא מעדיף לעסוק ביהודים באמצעות מטאפורות אלה, האנטישמיות במקורן, שהוא עושה בהן שימוש חתרני וסרקסטי, אבל אי אפשר לומר שאין ביצירת קפקא מוטיבים יהודיים.
פרנץ קפקא עם כלבו. כל חיה בסיפוריו היא סטריאוטיפ אנטישמי.
עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב הכתבות של מוסף ספרים ישירות אליכם
בניגוד לסיפורי החיות-היהודים שקפקא השלים ופירסם בחייו, את הרומנים "הטירה" ו"המשפט", שאותם לבדם מזכיר זנדבנק במאמרו, קפקא לא זכה להשלים, ומקס ברוד התקין
והביא לדפוס לאחר מותו של קפקא. כך תיאר ברוד את עבודתו של קפקא ואת טיפולו שלו בכתבי היד באפילוג לספרו "ייאוש וגאולה ביצירת קפקא" (התרגום שלי): "קפקא כתב תחילה את הרומן ברצף במחברת, אבל אז קרע את הפרקים הבודדים והניח כל פרק במעטפה. כך מראה עמוד משותף יחיד את התחלת הפרק הרביעי ואת סיומו של הפרק השלישי הקודם לו. את מה שקפקא מחק בבירור בעמוד זה של כתב היד, הוא כתב מחדש בתוך המעטפה שכללה את הפרק השלישי, בחלקו בקיצורים, בחלקו בקצרנות המאוד אישית שלו"; ובהמשך:
"במידה שהדפים הושלכו לתוך המעטפות של הפרקים הבודדים בערבוביה, יכולתי להסתמך
בסידור הדפים הבודדים על ההקשר הענייני, ובנוסף לכך על תחושתי כמו גם על הזיכרון, כי קפקא הקריא לי את חלקו הגדול של הרומן".
גם וילי האז, שערך את מכתבי קפקא למילנה, דיבר על "ערימת דפים בלתי מסודרת". אין וכנראה לא תהיה לנו לעולם ידיעה ברורה כיצד נראו כתבי היד המקוריים של קפקא, וגם אין ביטחון גמור אילו מהקריעות והמחיקות נעשו בידי קפקא עצמו ואילו בידי ברוד. בוודאי שאיננו יכולים לדעת כיצד היו נראות יצירות אלה של קפקא לו זכה להשלים אותן ולפרסמן בעצמו באותה עריכה והגהה קפדנית שהקדיש ליצירות הקטנות שהתקין לדפוס בחייו, ויש להיזהר בהסקת מסקנות מהאופן שבו נמצאו ופורסמו על ידי ברוד. גם אין הסבר להיעלמות חומרים בעברית מעזבון קפקא שברוד הזכיר את קיומם בסמוך למותו של קפקא. על פי עדותו של הנס-יואכים שפס, אמר לו ברוד בפגישתם הראשונה שבעזבון קפקא יש יותר עברית מגרמנית. ושפס לא היה ציוני.
הניסיון לשלול ולהעלים את אופיה היהודי של יצירתו של קפקא, ובפרט את יחסו לאנטישמיות הגרמנית, הוא אכן אחת הסכנות שמאיימות על מחקר יצירה זו, אם תגיע לידי ארכיון מרבאך, שאנשיו חוזרים וטוענים כי לפרנץ קפקא ומקס ברוד אין שום קשר למדינת ישראל. די לקרוא את סיכומי האחיות הופה במשפט ואת טענתן שספריו של ברוד לא תורגמו לעברית ולא התפרסמו בישראל כדי להבין את היקף הסילוף והשיכתוב הכרוכים בתביעה זו: מקס ברוד, שספריו "גליליאו הכבול", "ראובני שר היהודים", "דרכו של טיכו בראהה לאלוהים" והביוגרפיה של קפקא, אם להזכיר רק את המפורסמים והנמכרים שביניהם, היו כמעט בכל בית בישראל; יצירותיו המוסיקליות נוגנו בקונצרטים רבים; ועיבודיו הבימתיים עיצבו את דמות התיאטרון בישראל בשלושים שנות חייו כאן - די להזכיר את עיבודי ברוד ל"החייל האמיץ שווייק" ו"הטירה" שסחפו את הקהל הישראלי.
עם זאת, ברוד מתואר בידי האחיות הופה ואנשי מרבאך כמי שאין לו שום קשר למדינת ישראל ותרבותה, בעת שבפועל היה דמות מרכזית בחיי התרבות של מדינת ישראל, ורק השתלטותה של משפחת הופה על עזבונו וקבורתו בכספות לצד מכירת חלקים ממנו בחו"ל לכל המרבה במחיר הביאה להשכחת יצירתו ומפעלו של מקס ברוד בתרבות הישראלית.
ניסיון הסילוף וההשכחה אינם מתמצים כמובן בחלקו של ברוד בתרבות הישראלית, אלא גם
בגורלם של שני הסופרים ובני משפחותיהם בימי השלטון הנאצי: כבר ב-1935 הוכנסו קפקא
וברוד ל"רשימת הסופרים המזיקים והבלתי רצויים לרייך" ויצירתם נדונה לשריפה, והמהדורה הראשונה של כתבי קפקא שהספיק זלמן שוקן להוציא, תחילה בברלין ובהמשך באמצעות זכיין בפראג, נשרפה בידי הנאצים. שלוש אחיותיו של קפקא, שני גיסיו היהודים וחלק מילדיהם נרצחו בשואה, כך גם אהובותיו יולי ווריצק ומילנה יסנסקה, וגם אחיו הצעיר והאהוב של מקס ברוד, אוטו, נרצח באושוויץ עם רעייתו ובתו. ברוד הקדיש לזכר אחיו את ספרו "לפני המבול", שכמו במקרה של "גליליאו הכבול", ביקש שהתרגום העברי יפורסם (בהוצאת עם עובד) לפני המקור הגרמני. כמו באמרתו המצמררת של היינה, הקדימה שריפת הספרים את שריפת האנשים.
ומאחר שבמסגרת מאמצי - בהתנדבות וללא תמורה - לסייע לספרייה הלאומית במשפט הקשה עסקתי רבות בגרסאות השונות לצוואת ברוד, ברצוני להגיב גם על מה שזנדבנק כותב בתום לב גמור, שצוואתו של ברוד היא עניין לעורכי דין. ממש לא. צוואותיו של ברוד הן יצירה במסורת צוואתו של המחזאי הווינאי האהוב יוהאן נסטרוי, שהוריש את הטיפול ברכושו לבת זוגו שילדה לו בן ובת, השחקנית מריה ויילר, שחיה אתו לאחר שרעייתו בנישואים קתוליים ברחה ממנו. צוואת נסטרוי היא חלק מהפולקלור הווינאי שהגרמנים לא זיהו ולא יכלו לזהות את רמיזותיו של ברוד אליה. מקס ברוד ופרנץ קפקא היו, כמו משפחתי שלי, בניה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, שאפשר לומר עליה בפרפראזה על אמרתו הידועה של צ'רצ'יל, שדבר איננו מפריד בינה לבין גרמניה מלבד השפה. החיבור הנפשי-תרבותי בין ברוד לנסטרוי, שדווקא היהודי קרל קראוס פעל רבות להשבת יצירתו אל במותיה של וינה, הוא חיבור אוסטרו-הונגרי מובהק. קריאת הכיוון שברוד מפנה אליה בצוואתו, שהיא יותר צופן ספרותי מאשר צוואה, אינה מובילה מערבה למרבאך, אלא מזרחה לווינה. ודבר זה מעלה את השאלה, גם אם נניח שישראל היא לא בית ראוי לקפקא, מדוע דוקא מרבאך? האם פראג או וינה אינן בית ראוי יותר לקפקא וברוד מעיר כלשהי בגרמניה? והאם לא ראוי יותר מכל להשיב את כתבי היד של קפקא ובני משפחתו שעוד נותרו בעיזבון ליורשיו, צאצאי אחיותיו שניספו בשואה, שגם ברוד הכיר בהם כיורשיו של קפקא, במקום למסור אותם דוקא למשפחת הופה ולגרמנים? ישנם ללא ספק כמה מקומות שקפקא וברוד שייכים אליהם. ארכיון הספרות הגרמנית במרבאך איננו אחד מהם.
ענת פרי היא הסטוריונית
הוספת תגובה
שלום אורח
הארץ מתאים את עצמו אליך. התחבר לאתר כדי להפוך את חוויית הגלישה לאישית יותר. תוכל לעקוב אחר מניות ותגובות גולשים, לשמור כתבות לקריאה מאוחרת יותר או להתעדכן בנעשה בפייסבוק שלך
הצעות מיוחדות
עוד במדור: שירה | עמוס עוז | ספרים חדשים | ספרים אלקטרוניים | ספרים | סיפור קצר | ספרי ילדים | ספרים מומלצים
כל הזכויות שמורות לקבוצת הארץ
