1

ביום ההוא, היום השישי בשבוע, אמי הלכה אל המספרה שמתחת לביתה. כדרכה היתה הלקוחה הראשונה של ויקטור הספר. אחר כך צעדה אל האוטובוס, שאמור היה להוביל אותה מכיכר כופר היישוב אל חנויות הבדים של נחלת בנימין.

שנת 1986, החודש האחרון של אותה השנה. השלושה בדצמבר. באתי לבקר את הורי ומצאתי את אבי ואחיו יושבים בסלון והבעתם חמורה. הכורסאות והספה הירוקות הבליטו את פניהם האפרפרות. זה בדיוק היה הגוון, לא חיוורון של מחלה.

"באו שוטרים, אמרו שאמא מתה," הוא הודיע לי בלי הקדמות ובלי ניסיון לרכך את בשורת המוות. איש ישיר היה אבי. ניסוחיו תמיד היו כאלה. עילגים וישירים. בדרך כלל ברומנית, שפתו, לעתים נדירות בעברית.

"למה שוטרים?" שאלתי אותו, "קרתה לה תאונה?"

אבי לא השיב לשאלתי, הוא המשיך לבהות בנקודה כלשהי בחלל החדר. אחיו, ג'יקה, שבארץ קוראים לו גרשון, התערב והסביר לי את ביקורם המפתיע של השוטרים.

"אמא מתה באוטובוס. דום לב, זה מה שהשוטרת אמרה. הנהג הוביל אותה, יחד עם כל הנוסעים, ישר לאיכילוב. הם ניסו להחיות אותה באוטובוס ובמיון כמעט חצי שעה אבל כבר היה מאוחר."

הוא דיבר בשלווה, בנימה של השלמה שהיטיבה גם את הרגשתי. נינוחות מוזרה השתלטה עלי.

"איפה היא עכשיו?" שאלתי.

"באיכילוב," השיב ג'יקה.

"אני נוסע לשם," אמרתי. איש מהם לא הגיב.

"הודעתם לאחיות שלה, הודעתם לסבא?" שאלתי, מנסה לחלץ מהם תגובה.

"הודעתי לסבא לאחיות שלה וגם לבת הדודה, דרי, היא תגיע לקראת הערב," דודי הרגיע אותי.

התחושה שלי היתה מוזרה. האיש שהעניק לי את התשובות לשאלותי הענייניות — המוות לעתים דורש ענייניות — היה דודי, לא אבי.

"אני נוסע לבית החולים, אני רוצה לשמוע מה הם אומרים, לדעת איפה החפצים שלה, התיק, כל הדברים שהיו איתה."

"השוטרים לא הביאו לנו כלום בחזרה," התערב אבי, "אפילו לא את הטבעות שלה."

לא הגבתי. יצאתי מדירת הורי ונסעתי על הקטנוע לבית החולים. קיוויתי שבשובי סבי ובת הדודה דרי כבר ימתינו לי בסלון.

במיון זכרו היטב את המקרה של הנוסעת שחטפה התקף לב בקו 61. לא, פרטי הנהג לא היו בידיהם וגם לא מספר לוחית הזיהוי של האטובוס, שחסם דקות ארוכות את הכניסה למיון. "לשוטרים יש את כל הפרטים, שם הנהג ושם המשפחה, לנו יש רק את שעת הפטירה וסיבת המוות."

הפקידה חייכה אלי במבוכה; גם באוזניה המשפט הזה נשמע טכני מדי. הבטתי סביב. הכול התנהל כסדרו. לא הייתי היחיד שהמתין למידע על יקיריו.

"איפה היא?" שאלתי בקוצר רוח.

הפקידה הצעירה הרצינה והסירה מבטה מציפורניה המשוחות בלק אדום ואמרה: "בחדר המתים. שתי קומות מתחתינו. מינוס שתיים במעלית."

זה היה הרגע שבו הצטערתי שלא אילצתי את אבי להצטרף אלי. המחשבה שארד לשם לבדי, ואזהה את אמי בקור הנורא של החדר ההוא, הרתיעה אותי. היה עלי לשלוח אותו לכאן או לפחות להגיע יחד איתו. למרות המחאות הללו, הפנימיות, ירדתי אל המרתף שאליו כיוונה אותי פקידת חדר המיון. היא הבחינה בכעס שלי. לך תסביר לה שאינו מכוון אליה אלא לבעלה של הנפטרת, שנשאר לשבת בסלון ביתו כשאשתו מוטלת במרתף בית החולים. חייכתי אליה חיוך מאולץ ופניתי אל המעלית.

"אתה לא יכול לרדת לשם לבד," עיכבה אותי הפקידה, "אחד האחים ילווה אותך."

הסתובבתי לעברה. "אין לי אחים," השבתי לה.

היא חייכה. כנראה שהבלבול שלי שיעשע אותה. "התכוונתי לאחד האחים שעובדים בחדר המיון," הבהירה באיטיות כחוששת ששוב לא אבין את דבריה השגרתיים.

חייכתי במבוכה. היה משהו טיפשי וחשוף בווידוי החפוז שלי. האח התקרב. יחד ירדנו לחדר ההוא.

"איך קראו למנוחה?" הוא שאל אותי בנימה יגעה.

"מולי, מולי אלטרס." הוא בדק את מגירות המתים ומצא את המגירה שנשאה את שמה וקרא לי לזהות אותה. התקרבתי, הוא פתח את המגירה, ואז לפתע, בלי שאחליט על כך קודם לכן, עצמתי את עיני ואמרתי: "כן, זו היא." שמעתי את קול סגירת המדף ואז פקחתי את עיני ואמרתי לו, "נעלה למעלה, הייתי כאן מספיק זמן." הוא לא השיב לי, ופנה לעבר המעלית. לא ידעתי אם ראה שנוכח גוויית אמי, עצמתי את עיני.

יצאנו מהמעלית. האח כאילו ניחש את מחשבותי והסביר לי במתינות, "החפצים של המנוחה אצל הפקידה." הלכתי אליה. שקית הניילון שהושיטה לי הכילה את תעודת הזהות שלה, טבעת הנישואים וטבעת יהלום שקנתה לעצמה, לפני עשרים שנה.

"והשמלה שלה, כל שאר הבגדים?"

"תוכל לקבל אותם מאנשי טהרת המת, לפני ההלוויה." הודיתי לה ויצאתי משער בית החולים. בדרכי לקטנוע שלפתי את תעודת הזהות שלה. לא ידעתי את גילה המדויק. היא מעולם לא אמרה לי אותו, תמיד חמקה משאלותי על אודות תאריך לידתה. לאבי ערכה מסיבות יום הולדת גדולות, רבות משתתפים. גם לי, בילדותי ובנעורי, אך לה מעולם לא חגגנו את יום ההולדת. לא פעם תהיתי אם בהתנהגות הזאת היתה טמונה אצילות או רק גנדרנות נשית של מי שמרחיקה מעליה את זקנתה. 1926. כך נכתב בתעודה. בת שישים במותה, מילמלתי, ונסעתי במהירות לבית הורי. ההלוויה עדיין לפני, וגם השבעה.

2
שמחתי לפגוש את דרי ואת סבא בסלון. אבי ואחיו המשיכו לשבת באותן הכורסאות שבהן ראיתי אותם לפני שיצאתי לזהות אותה ולאסוף את חפציה. הם נראו כאילו אינם יודעים כיצד להיחלץ מהן, ותנוחת גופם העידה על תשישות גדולה.

"הבאת את הדברים שלה?" אבא שאל אותי והצביע על השקית שאחזתי בידי.

"כן, את כולם," השבתי והוצאתי ממנה את תעודת הזהות והטבעות שענדה על אצבעותיה. דרי, בת דודתה של אמי, נטלה מיד את תעודת הזהות וחייכה לעצמה. החיוך הפתיע אותי. הוא נעדר לחלוטין מהבית הזה מרגע שנודע לנו על המוות הפתאומי. היא הבחינה במבטי התמה ובתנועת ראש עדינה הזמינה אותי לבוא בעקבותיה. היא הובילה אותי לחדר ילדותי והתיישבה על מיטת נעורי. המעשה הפשוט הזה, שנעשה על ידה בטבעיות, חימם את לבי. קיוויתי, איני יודע מדוע, שתגלה לי סוד על חייהן בבוקרשט כנשים צעירות, עדיין רווקות. דרי פתחה את תעודת הזהות והושיטה אותה לעברי.

"שנת הלידה?" היא שאלה אותי והתאמצה לשמור על הבעה רצינית.

"כבר בדקתי," השבתי, "בבית החולים." "תסתכל טוב על המספר." ההתעקשות שלה החלה להעיק עלי. "1926." אמרתי את המספר הזה באיטיות, שהמחישה את קוצר הרוח שלי.

היא נטלה ממני את התעודה הכחולה שדפיה הצהיבו. הרטיבה את אצבעה ברוק ושיפשפה במרץ את הספרות, שהרכיבו את שנת הלידה של אמי. אחרי פעולתה המוזרה ביקשה ממני לשבת לצדה.

"היא הוסיפה בעט קו קטן מעל האפס. אתה רואה, כדי למחוק אותו די בקצת רוק. 1920. זו שנת הלידה האמיתית שלה."

היא חייכה. גם אני חייכתי. שמחתי על כך שדרי, בתנועה קלה של האצבע, הוסיפה לאמא שלי שש שנות חיים. בת שישים ושש במותה.

"למה היא עשתה את השטות הזאת?" הקשיתי.

"היא שנאה להיות האחות הגדולה," ענתה דרי, "סוזנה ולילי, האחיות שלה, היו צעירות ממנה, והדגישו את זה בכל הזדמנות, בעיקר כשהזקנה כבר התקרבה לאחיות חיימוביץ. מאבא שלך היא גדולה רק בשנה אחת ואפילו ההבדל הקטן הזה הרגיז אותה. זה התיקון שהיא המציאה לזה. אתה יודע, תופרות עושות תיקונים, מאריצ'יקה תיקנה לעצמה את השנים."

חזרנו לסלון. אבי כבר לא ישב בו. הוא היה במטבח. על הכיריים עמדו סירים בגדלים שונים. הם היו מלאים במאכלים, שאמי נהגה לבשל בלילה של יום חמישי ובשעות המוקדמות של בוקר שישי. השעה היתה כמעט שמונה בערב. הרעב החל להציק לאבא וגם לי, למען האמת.

"תחממי לי את האוכל," הוא הורה לדרי. לא היתה שום אדיבות בפנייה הזאת. היתה בה נואשות, היזדקקות ברורה לעזרה הקטנה הזאת. אבי, זכרתי בבהירות גדולה בערב ההוא, מעולם לא בישל לעצמו ארוחה. אפילו ביצה קשה לא היה מסוגל לשלוק לעצמו, והמוות המפתיע של אמא החזיר אותו למצב ילדותי. התקשיתי לכעוס על התביעה לעזרה שהידהדה בקולו. בסירים שהותירה אחריה נחו עלי כרוב ממולאים בשר ואורז, ממליגה, קציצות וגם מרק צ'ורבה.

דרי הכינה לו צלחת גדושה ובה מעט מכל אחד מן המאכלים הללו, וצלחת נוספת למרק. סירבתי לאכול איתו למרות שאבי הצביע על הכיסא הריק שמולו והזמין אותי להשתתף בסעודה. ידעתי בלבי שזו הפעם האחרונה שבה אתענג על המאכלים האלה והעדפתי לעשות זאת לבדי. סבא המשיך לשבת בסלון ולא התערב בכל ההתרחשויות הקטנות שהתנהלו במטבח.

הוא העדיף שאני ודרי נתמודד עם הרגעים האלה. סבי נהג לעזור לאמי לבשל את ארוחות השבת, הכיר כל סיר במטבח ביתנו, ובכל זאת בחר לא להצטרף לסעודה העגמומית של אבי ובוודאי לא לחמם לבנו את הארוחה האחרונה שמולי אלטרס בישלה לנו. הותרנו את אבא לבדו וחזרנו לסלון. דוד ג'יקה הודיע לי שעליו לשוב לביתו בחולון, לבלות את ארוחת השבת עם אשתו ושני בניו וגם סבא התעקש לשוב לחדרו בבית האבות.

רק דרי נענתה להפצרותי ונותרה איתנו. היו אלה שנות אלמנותה הראשונות ובנה יחידה כבר בגר ועזב את הבית. אני ישנתי בסלון, היא בחדר ילדותי, שבו עמדה מכונת התפירה של אמי. החדר הזה, בעיקר אחרי שעזבתי את הבית, היה לחדר עבודתה. קיוויתי, שלדרי יהיה נוח שם, בחברתה של ה"זינגר" הישנה, שזמזומה הקבוע והנעים ליווה את שנותי בבית הורי.

שבת של אפס מעשה, הרהורים וזיכרונות עברה עלינו. במוצאי השבת מיהרתי למשרדי החברה קדישא כדי לדאוג לסידורי ההלוויה. כבר הודעתי לקרובים המעטים את השעה שבה תיערך ההלוויה וערכתי בראשי את נוסח מודעת האבל. אבא המשיך לדבוק באדישותו ונהג בכל ההיבטים הבירוקרטיים של מות רעייתו כאילו יסתדרו מעצמם. לא היה טעם להתייעץ עמו על נוסח המודעה. עברית לא היתה שפתו, וכל מה שאחליט יזכה לאישורו העגמומי. מדי פעם הוא קם לשוטט בין חדרי הבית כאילו ניסה למצוא בהם הסבר להיעדרותה הפתאומית של רעייתו. הוא לא השתתף בריהוט החדרים הללו, לא בחר ולו פריט אחד מרהיטי הסלון, חדר הילדים וחדר השינה כולל המיטה, שעליה ישן שנים רבות. כל שינוי שהיא הכניסה בדירה או קנייה של פריט חדש שימשו לו כעילה לריב שנמשך ימים ארוכים. אבא היה משוכנע, שהשלכתו של סיר שהשחיר או כיסא שרגלו נשברה באמת יכולה לפגוע באיזון הקיומי שלו. כעת ארב לו השינוי הגדול, והידיעה המאיימת הזאת חילחלה לקרבו במהלך השיטוטים העצבניים האלה, מחדר לחדר.

הגעתי למשרדי החברה קדישא בנחלת בנימין בחברתו של אלי, ידידי הטוב. שם, ליד שולחן קטן, המתין לנו, כתלמיד בבית ספר יסודי, איש מזוקן, חולצתו הלבנה דהויה, וביקש לדעת מה נרצה לכתוב במודעת האבל. "בצער רב," פתחתי ואמרתי, "אנו מודיעים על פטירתה בטרם עת של אמי..."

הוא קטע את דברי ושאל בלי גינונים:

"בת כמה היתה המנוחה?"

ידו שאחזה בעט נותרה באוויר מצפה לתשובתי כדי שתוכל להמשיך ולרוץ על פני הטפסים.

"שישים," אמרתי וכשראיתיו מתחיל לרשום את שתי הספרות מיהרתי לתקן את טעותי, שנולדה מהקו הקטן מעל האפס שרק אמש התגלה לי.

"שישים ושש."

"שישים ושש זה לא בטרם עת," הוא קבע בלי להניד עפעף. גל של כעס הציף אותי. אחזתי בצווארון חולצתו וקירבתי את פני אל פניו. אלי, שעמד מהורהר בקרבת דלת הכניסה, מיהר להגיע אלי. האיש המזוקן לא נרתע מפני התנועה האלימה שלי וחזר כמתריס מול שנינו:

"שישים ושש זה לא בטרם עת, בכלל לא," הוא התעקש למרות שידי הידקה את לפיתתה בצווארון חולצתו.

"תעשה מה שהוא אומר לך," הורה לו ידידי, וניסה לסגל לקולו נימה מאיימת ושלווה כאחת, כדרכם של אנשים סמכותיים, הרגילים שממלאים את בקשתם.

"בטרם עת," ידו כתבה לבסוף את המילים ואני השלמתי את יתר הפרטים ואת רשימת האבלים. "בדמי ימיה לא הייתי כותב, גם אם היית מרביץ לי," הוא התריס לעבר גבי המתרחק.

בהלוויית אמי נכחו אחיותיה סוזנה ולילי. שני אחיה, ליאון וניקו, מתו עוד לפניה. חמישה אחים הם היו, שני אחים ושלוש אחיות. כולם חוץ מאמי עלו לארץ בראשית שנות השישים. ראיתי את בני הדודים שלי נקבצים סביב הקבר והיה אפילו אחד מהם, בנה של הדודה לילי, שהופיע במדי חרד. שנים מעטות אחרי תום שירותו הצבאי נישא לאישה גרמנייה, עזב את הארץ ולפעמים היה שב לחיות בישראל לשנה או שנתיים ואז שוב ממריא לאוסטריה או לגרמניה. לא ידעתי על מה היתה פרנסתו, אך היו לו אמונות ונאמנויות מוזרות. הערצה משונה ונלהבת לפוליטיקאים של הימין האירופי הקיצוני וקרבה לאנשי חסידות סאטמר, שאת לבושם המסורתי טרח ללבוש גם בהלוויית אמי. הוא לא היה חוזר בתשובה אלא אדם שנטה לאמץ לעצמו זהויות משתנות, וביום ההוא בחר לעטות את התלבושת החרדית. הופעתו נחרתה בזיכרוני אולי משום שאמי היתה רחוקה מכל אמונה דתית, והאפשרות שבן אחותה יעמוד מעל קברה בלבוש כזה, ודאי היתה מעלה חיוך על פניה.

ביקשתי להיות האדם שיזהה את הנפטרת לפני הקבורה. כבר בבית החולים, כשסירבתי לראות את פניה, החלטתי שכך אנהג. לא ידעתי מה מעולל המוות לפניו של אדם, ואם ניכרת בהן העייפות שהצטברה בגופו במשך חייו ומופיעה כשמביטים בו בפעם האחרונה, לפני הקבורה. הבטתי בה כשעובד חברה קדישא חשף את פניה. היא לא נראתה כמי ששוכבת בתנוחת מחלה. ארשת פניה הקרינה רוגע והשלמה כאילו החידלון לא נכפה עליה.

כשהתקבצנו ליד הבור הפתוח, אבא ניסה לקרוא את הקדיש אך האותיות העבריות והארמיות הפכו בפיו בלתי מובנות לחלוטין. הרב, שראה שהאלמן הטרי מתקשה בקריאה ואינו מבטא בבהירות אפילו מילה ארמית אחת, הושיט לי את דף התפילה, שהיה מחופה בפלסטיק (הימים היו ימי חודש דצמבר וגשם עמד לרדת), ואני קראתי את המילים בהתכוונות בעוד אבי מביט תועה בכל ההתרחשות הזאת, כאילו היתה חלום ביעותים, שעתיד להיקטע כשאסיים לקרוא את הצלילים האלה שלא יכלו לדבר על לבו.

כשנשלם הטקס, לפני שהנוכחים החלו מכסים את גוויית הנפטרת ברגבי אדמה, הנחתי בבור קברה של אמא את ספרי השירה שלי. היא לא קראה בהם מעולם, מעט העברית שהצליחה ללמוד לא איפשרה לה לקרוא בהם. אני התעלמתי מהמחסום הלשוני הזה והמשכתי לדבר אליה, באמצעותם, גם שנים רבות אחרי הסתלקותה. חזרתי וזימנתי בשורות קצרות, בלשון זרה לה, את זכרה.

שבועיים לפני מותה קניתי לה עציץ קטן, שביקשה להציב במרפסת. לימים כתבתי בשיר את המעשה הזה, שאחריתו היתה שונה מכל מה ששיערתי. כעת, כשאני כותב לראשונה בחיי על הלווייתה, השיר הזה דוחק להשתבץ כאן.

הצמח שקניתי לאמי האריך חיים אחריה.

לא אכחיש, היא אהבה אותו,

ועכשו הוא בפנת החדר

אינו חש במה שקרה.

בפעם השניה בחדשים האחרונים אני שואל:

"האם אור השמש המתוק לא יכה עוד בעיניה?"

באי ההלוויה נעו לעבר היציאה של בית העלמין. הקבר שיועד לה היה בקרבת השער וחשבתי בהקלה שיש בכך יתרון שכן בביקורי העתידיים לא אצטרך לכתת רגלי בין הקברים. ראיתי את גבו של אבא, כתפיו רעדו מבכי ושמעתי את קולו הרצוץ. התקרבתי אליו, ניסיתי לשמוע את דבריו מול הקבר הרענן.

הוא חזר והגה חרש ברומנית אותו משפט, בזעם עצור, את המילים הללו, כאילו מטיח את המילים באמי שחמקה מפניו אל עולם אחר: "ועכשיו מי יטפל בי? שיאקום צ'ינה אוסאיבה גריז'ה דה מינה?"

הוא לא חש שנשארתי לידו כשכל שאר הנוכחים פנו לדרכם והקפידו כמקובל לשנות את נתיב הליכתם בדרכם החוצה. התרחקתי ממנו בלי כעס. הבנתי שאלה מילותיו של אדם שיודע, בדרך שאינה ברורה לו לחלוטין, שמחלת הלב, שנטלה ממנו את אשתו, הותירה אותו להיאבק מול זקנתו ללא הגנתה, ללא החיץ המרכך שיצרה בינו לבין התביעות היומיומיות של הפרנסה, האבהות והזקנה הממתינה לו.

כשהתחלתי לפרסם את שירי הייתי חייל בן עשרים ואבא לעג לשורות הקצרות הללו, שאותן לא ידע לקרוא ורק את האותיות של שמי זיהה בדפי העיתונים שבהם התפרסמו השירים. שאלתי אותו, לאחר שהתבדח איתי למראה שירי בעיתון, אבא, תגיד לי במה אתה מומחה? מה אתה יודע טוב יותר מכל אדם אחר? היתה בי סקרנות אמיתית לדעת את התשובה. לא הבנתי היכן טמון כוחו, מה היה הדבר שסייע לו לחיות עשרות שנים בארץ שנותרה בעיניו זרה. הוא ענה לי, לאחר הרהור ארוך, אולי הממושך ביותר בכל שיחותי איתו, "אני מומחה להישרדות." כוונתו לא היתה לאמנויות לחימה אלא לאותה אלכימיה משונה שמאפשרת למהגר למצוא את התשובות לחיים בארץ חדשה, שאת עריה ושפתה אינו מכיר.

אני אטפל בך, אמרתי ביני לביני ולא ידעתי מה משמעותה המדויקת של ההבטחה הזאת. האם דאגתי לו תהיה התחליף לדאגת אמי או שעכשיו, כשנשארנו לבד, אפיל את החיץ הזה שעמד בינינו במשך עשרות שנים.

התקרבתי אליו ונגעתי בכתפו. הוא בכה באמת. "בן שלי, אומלל מי שנשאר חי, לא זה שמת. היא כבר לא מרגישה שום כאב, אבל אני ואתה נתחיל לסבול עכשיו."

"בוא," השבתי לו ברומנית, "כולם מחכים לנו בחוץ, צריך לחזור הביתה."

3

מיד כשחזרנו הביתה החלטתי להדביק מודעות אבל בשכונת מגורינו, ואז לפתע גמלה בי החלטה לא להסתפק בכך אלא לסמן בהן את נתיב מותה, את תחנות המסע הקטוע שעשתה בבוקר ההוא. ידעתי את המקומות, הירהרתי בהם במהלך הימים האחרונים. מודעה ראשונה בכצנלסון 131, מול המספרה של ויקטור. משם המשכתי בקטנוע שלי אל כופר היישוב, ותליתי מודעה בקרבת תחנת אוטובוס 61. המתנתי שיגיע האוטובוס ונסעתי בעקבותיו, וכשהמשיך בדרכו, לכיוון אבן גבירול, פניתי שמאלה אל תחנתה האחרונה, בית החולים איכילוב, וליד המזנון שבכניסה הראשית הדבקתי את המודעה הלפני אחרונה. משם המשכתי לעבר נחלת בנימין, אל חנויות הבדים, שהיו תכלית נסיעתה ביום ההוא. ידעתי משיחותי איתה איזו חנות היתה החביבה עליה מכולן — "שעשוע ובניו" — ומול חלון הראווה שלה, על קיר מכוסה מודעות מאולתרות להשכרת דירות, הדבקתי את חותם האבלות האחרון שהיה בידי.

את רוב ימי השבעה הקדשתי להתבוננות באבי. הבטתי עליו כמי שמתבונן באדם זר אבל ללא הרעננות שיש במפגש עם פנים שלא הכרנו קודם לכן. אין כוונתי שחשתי כאחד האורחים המנחמים, אלא לכך ששבה אלי ההרגשה, שליוותה אותי כבר בגיל ההתבגרות, שדבר, זולת קשר דם, אינו מחבר אותי לאיש שישב מולי. אני דובר את שפתו אך הוא לא טרח מעולם ללמוד את שפת ארץ הולדתי, הספרים שמילאו את ימי נעורי היו בעיניו רק עצמים דוממים הפזורים באיסדר בחדרי.

הקשבתי לדבריו בדממה. הוא צייר את חייו לצד אמי כמין אידיליה שנקטעה. כמה מהנוכחים, ידידים ותיקים וקרובי משפחה, שהכירו את מציאות חייהם של פאול ומאריצ'יקה העידו בתנועות זעירות על חוסר הנחת שדבריו גרמו להם. רקיעה חרישית ברגל, הנהוני הסכמה עצבניים; אחרים קמו ממקומם והלכו למטבח או לשירותים כדי להתרחק מהאיש המספר את הבדיות הללו ואין להתווכח איתו בימי אבלו. נחרתה בזיכרוני הבעת פניו המשתאה של ג'ורג', השכן מדלת מספר חמש, זו שניצבת מול דירת הורי. הוא היה שותפו של אבי במשך שנים, ורכש את הדירה באותה תקופה שהם רכשו את דירתם. ג'ורג' ולואיז רעייתו ידעו מה גדול הפער בין הצעקות שעלו במרוצת השנים מביתם של בני הזוג אלטרס לבין התיאור שהשמיע אבי באוזני המנחמים.

גם הזיכרונות שלי היו שונים. אמי העומדת, בחודשי הקיץ, במטבח המהביל מאדי הבישולים ומהחום הגובר, והוא נחרץ בהתנגדותו להתקנת מזגן למרות שהרופאים, אחרי התקף הלב הראשון שלה, יעצו לו להגן עליה מפני הקיצים המתישים. הוא המשיך להלל ולשבח את המאוורר, הוונטילטור, כפי שקרא לו, והמטיר על ראשינו עדויות מפי מכרים מזדמנים על הסכנות האורבות לנו, בנו ואשתו, מהמזגן המשלח את סילוניו הצוננים לריאותיהם של דיירי הבתים הממוזגים. ידעתי גם על נוהגו לנטוש אותה באמצע הרחוב
לאחר מריבות בשל עניינים פעוטים, למשל כשהיו בדרכם חזרה ממשחק "רמי אבנים" בבתי ידידים, גם אם השעה כבר היתה מאוחרת. אמא היתה משרכת את דרכה חזרה, ולמרות שלא היתה אישה זקנה, היו צעדיה איטיים. משקלה העודף והייאוש הגובר הכבידו על רגליה.

אביו, סבי, ידעתי זאת כבר כנער צעיר, נהג אחרת. אשתו, אמו של אבי, מתה בבוקרשט כשאבי היה בן שמונהעשרה. איש צעיר, גנדרן, שראה אחרי מות אמו את אחיו ואביו כלוויינים שלו העומדים לשרתו משום שהוא הבן הבכור, שעובד בבורסה של בוקרשט. על אמו לא סיפר לי אבי מעולם למרות שחזרתי ושאלתי אותו. לא הבנתי כיצד יש לי, מהצד של אבא, סבא אחד וסבתא חורגת, הגברת רנה, אשתו של סבא.

סבי וסבתי מצד אמי מתו שנים אחדות לפני שנולדתי אך היא סיפרה עליהם ומילאה במילים מאוחרות את ההיעדרות הפיזית שלהם מהבית שלנו בארץ החדשה. הפליאה שלי גדלה עוד יותר כשאמא סיפרה לי על סבי, מצד אבי, לפני שחגגנו את יום הולדתו השבעים וחמישה, כיצד הוא נהג באשתו הראשונה, שמתה עשורים רבים לפני כן.

במשך יותר מעשר שנים, אחרי שסבא הגיע לישראל, הוא נהג לשלוח סכום כסף קבוע לידיד נעוריו, ניקולאי גריגורסקו. האיש היה מבקר בקברה של סבתי מדי שבועיים, מנקה אותו ומניח על האבן הקרה זר פרחים רעננים. לכך נועד סכום הכסף הקטן שסבי שלח אליו והוא הוסיף לו שכר טרחה צנוע. חברו הנאמן הקפיד לשלוח לו תצלום אחת לכמה חודשים, כדי שיראה במו עיניו עד כמה הוא מקפיד בביקוריו ואינו מתרשל במלאכתו. תמונות הקבר הניחו את דעתו של סבא, שבאותם ימים לא ידע אם יזכה לשוב לרומניה ולראות במו עיניו את בית הקברות שבו טמונה רעייתו המנוחה.

אבי לעג למחווה הזאת, שנפסקה רק כשחלה מר גריגורסקו בסוכרת, והתקשה ללכת. הוא חשב שסבא מבזבז לריק את כספו, שאותו הרוויח בעבודה תחת השמש העזה, שמש כמותה לא פגש מעולם בבוקרשט הקרירה. הוא עבד כגנן זוטר בגינות שונות של העירייה מטעם פרויקט של חברת "המשקם", והיה גאה בכך שנמנה עם הגננים ששתלו את ערוגות הפרחים בפארק הלאומי של רמת גן. אני ידעתי, כבר בימי השבעה, שמחווה דומה לזו שבה זכתה סבתי, לעולם לא תהיה נחלתה של אמי.

שניהם, אמי וסבי, היו כחיץ ביני לבין אבי. הם בנו, במאות בקרים משותפים במטבח הקטן של דירתנו, מקום פגישתם הקבוע, את הקיר שהפריד ביני לבינו. הוא היה נוסע לעבודתו, יחד עם עוד סוכנים נוסעים, פעם מכר אנציקלופדיות, לעתים תנורי פיירסייד וברבות השנים גם דודי חשמל לחימום המים במקלחת. הוא חיפש ומצא דווקא את השכונות שאליהן נשלחים המהגרים, בפתח תקווה, הרצליה, חדרה, ואליהן הרחיק בנסיעותיו. הביתה היה חוזר מאוחר בלילה, לקראת חצות, ומוקדם בבוקר היה יוצא שוב אל מסעותיו. כששב מעבודתו כבר ישנתי וכשיצא אליה עדיין לא התעוררתי.

כך נוצרה לה שגרת חיים, שעל פיה הייתי רואה אותו רק בסוף השבוע, בדרך כלל עייף מאוד, ואילו את אמא וסבא פגשתי מדי יום בשובי מהגן ואחר כך מבית הספר היסודי. סבי היה ממלא המקום שלו, חשבתי כך עוד לפני ימי השבעה, אך בימים הארוכים האלה, שבהם אדם מהרהר במה שקרה בחייו עד שהכה המוות בביתו, הבנתי את הדבר לעומקו. הם הרחיקו אותי ממנו והשאלה אם אוכל להתקרב אליו כעת, כשאמי בבור קברה וסבי כבר בן שמונים ושש, תבעה מענה.

ההתבוננות המחמירה שלי במעשיו, אולי אפילו המחמירה מדי, גרמה לי להבחין בדבר מוזר, שרק מאוחר יותר התבררה לי סיבתו. הקרובים, אחיותיה של אמי, הבעלים שלהן, נפרדו ממנו בלבביות רבה, כמעט מוגזמת, כשסיימו את ביקורי התנחומים שלהם. הבנתי שהם נהגו בו כאדם שאותו לא ישובו לפגוש ורצונם שלא יחוש שהנה הוא נפרד מהם כעת, בשבעה, לתמיד. כשהתלונן באוזני, שנה או שנתיים לאחר מות אמי, שאיש מהם אינו מזמין אותו לבקר אצלם או להתארח בביתם בסוף השבוע, ביררתי אצלם את העניין. הם ענו לי, בלי התחמקויות וללא כל מבוכה, כי לדידם מות אמי הביא אף לסילוקו של אבא מחייהם.

לקראת תום ימי האבל הלכתי להזמין מצבה. בידי היתה פתקה ובה ציון מדויק של מיקום קברה ותהיתי היכן מזמינים מצבה כזאת. לפני ואחרי ההלוויה, אנשים זרים, מבאי בית העלמין הקבועים, דחפו לידי את כרטיסי הביקור שלהם. הם היו עושי מצבות מקצועיים, וזו היתה דרכם להציע את שירותיהם, אך אני כעסתי על הלהיטות שלהם והשלכתי את כל הכרטיסים הצבעוניים הללו.

את המצבה שלה הזמנתי בשיפולי גבעתיים, ליד נחלת יצחק, במפעל שהתמחה בשיש למטבחים. חלום היה לאמי: לחדש את פניו של המטבח שבו בילתה, עם סבי, שעות רבות. השיש, שעליו הכינה את ארוחות המשפחה הקטנה שלנו, נסדק בכל מיני מקומות. העשורים שעברו עליו מאז שנכנסנו לבית הזה ניכרו בו, והיא ניסתה לשדל את אבי להחליף את המשטח הסדוק הזה. הוא, כדרכו, מצא דרכים להתנגד למה שכינה ברומנית ה"בזבזנות שלה", והסביר לה, שלוח שיש חדש מביא מזל רע. "משטח שיש חדש, בלי שבר או בקע, זה טוב למצבות, לא לקציצות," חזר והבהיר לה את עמדתו.

בחרתי לה מצבה פשוטה, משיש של מטבחים, כפי שהבטחתי לה בלבי בדרכי אל בית המלאכה ההוא. השתמשתי לצורך כך במעט החסכונות שהיו לי. לא רציתי לערב את אבי, שהמשיך בהתעלמות המדוכדכת שלו מההיבטים המעשיים של מות רעייתו, כאילו שאם אין מעמידים מצבה על קברו של אדם, מתבטלת עובדת מותו.

הופתעתי כשבעל המפעל שאל אותי מה ארצה לכתוב על השיש החדש הזה, אילו מילים אני מבקש לחרות בו לתמיד. הירהרתי לרגע, והכתבתי לו, כמי שבלבו הכין אותן מבעוד מועד. "פה טמונה אמי, מאריצ'יקה אלטרס, היקרה באדם, 1986-1920." בריכוז רב אמרתי את שנת הלידה, כאילו שהתעלול הקטן שעוללה אמא לתעודת הזהות שלה יכול להסתנן גם לכאן. פה חורתים, הרגעתי את עצמי, לא עושים קו קטן וקצת רוטט. האיש, שזוף מאוד ובעל שפם מאפיר, הבטיח לי שאוכל לראות את המלאכה השלמה מתנשאת מעל בור קברה שבוע לפני שימלאו שלושים למותה. "זה חשוב לי מאוד," אמרתי והוספתי, "אני בן יחיד."

הוא חייך אלי והשיב בנימה טובת לב, "זה חשוב גם אם יש לך אחים, תאמין לי."

שבתי הביתה וסיפרתי לאבא היכן הייתי בשעה האחרונה.

"זה עולה הרבה?" שמעתי את קולו הלאה.

"הזמנתי לה דבר פשוט, בוא איתי ותראה."

"לאן? לחנות המצבות?" הוא שאל בבהלה.

"לא, למטבח, פה בבית."

הושטתי לו יד כדי שיקל עליו לקום מהכורסה. הוא הלך אחרי. שנינו עמדנו שם. הצבעתי על השיש שנשחק תחת ידיה בכל שנותיה בחלל הצר הזה.

"בדיוק כזה, אבל חדש," הכרזתי באוזניו.

הוא הבין שהוא נוטל חלק בטקס אבל מהותו לא היתה ברורה לו.

"אני שמח בשבילה," הוא אמר ומיד תיקן את תגובתו, "ותודה לך, שחשבת על זה."

הוא יצא מהמטבח. הגיעה השעה שגם אני אוכל ארוחת פרידה. הוצאתי מהמקרר את הסירים שהכינה טרם לכתה וחיממתי אותם על הכיריים. כל סיר התחמם בלהבה אחרת. אכלתי לשובע, שמחתי שאני מכלה את המאכלים האלה, שאיש לא ישוב ויטעם כמותם.

לרכישת הספר כשנשארנו לבד