פרולוג

בוסטון, מסצ׳וסטס, ארצות הברית, לפני חמישים ושלוש שנה

אדוארד מילטון התיישב בכורסתו החדשה, הגדולה והנוחה, בחדר האורחים בביתו המרווח שבשכונת בק ביי. הוא לבש מכנסי גברדין אפורים וחולצת כפתורים לבנה שכיסתה את גופו הבריא. את מקטורנו פשט לקראת מנוחת הצהריים. שתי כתפיות גומי מעוטרות בדמותו של פו הדוב נחו ברפיון לצד ירכיו. הוא הניח את רגליו על ההדום, נשען לאחור והמתין שהתקליט יחל לנגן את האלגרו של תחילת הקונצ׳רטו השלישי בפה מז׳ור, המכונה ״סתיו״, מתוך ״ארבע העונות״ של המלחין הנערץ עליו ויוולדי.

טריילר לספר "המהפכה הרביעית"

הוא אהב את הסתיו הצבעוני המרהיב שהעניקה בוסטון מדי שנה לתושביה לכן החליט להקדיש מנת סתיו גדושה לאוזניו, לאחר שעיניו שבעו ממנת הסתיו הראויה להן. התקליט החל לנגן ומילטון התמוגג לשמע הצלילים שטיילו בעליצות כובשת בסלון ביתו, טיפסו על הכורסה שישב בה ורקדו משל היה זה ביתם שלהם. היה נדמה לו שהם משוחחים ביניהם, עד שאט אט נשמעו נוגים יותר והתכנסו אל חיקו החמים כאילו נפרדו מהקיץ וקיבלו את פני החורף הקר. צלילי הכינור ושאר כלי הקשת עטפו אותו ברוך והוא עצם את עיניו והתמכר להם, אך לא לזמן רב. בדיוק כשהתעוררו שוב כלי הקשת באלגרו של הפרק השלישי, כמו שער ניצחון מוזיקלי, העירו צלצול טלפון חד אשר גירש את הצלילים המלטפים ופיזר אותם בחלל החדר, פגועים מההפרעה הבלתי צפויה.

בני משפחתו, עובדיו ולמעשה כל מכריו, ידעו כי בשעה זו של היום אין להפריעו, תהיה הסיבה אשר תהיה. הוא הבהיר זאת בנחרצות שאינה משתמעת לשתי פנים והפעיל לשם כך את שפע הקסם האישי וכוח השכנוע שלו, שהיה להם חלק בלתי מבוטל בהשגת מעמדו המכובד. כעת הרים מילטון את השפופרת ונתן שניות אחדות של חסד לאדם מעברו האחר של הקו, אך במקום ההתנצלות הצפויה אמר קול עמוק, ״מר מילטון, מצאנו אותו!״

חלפו כמה שניות עד שהבין במה מדובר. ״היכן?״ שאל בהתלהבות.

״ישראל. שם נולד הילד וגדל,״ ענה הקול.

״דווקא במקום המסוכסך הזה בחר להיוולד?! מקצוען אמיתי,״ אמר בסיפוק. ״בן כמה הוא?״

״בעוד שבעה ימים, בעשרים ואחת בדצמבר, ימלאו לו שבע שנים.״

״מעולה, מצאנו אותו בזמן,״ התלהב מילטון. ״אתם בטוחים שהוא האדם הנכון?״

״בדקנו את כל שלושת הסימנים, אנחנו בטוחים שזה הוא.״

״יפה מאוד, עבודה טובה. תנחו את ההורים לגבי ההמשך ותפעילו את כל האמצעים הדרושים על מנת לשכנע אותם, תעלו את כולם למטוס ותגיעו אלי. אם תהיה התנגדות או בעיה שלא תוכלו להתמודד איתה בעצמכם, צרו איתי קשר מידי. אני מצפה לראות אותם כאן בתוך עשרים וארבע שעות.״ הוא עמד לנתק אך נזכר ברגע האחרון לשאול, ״מה שמו?״

״דניאל,״ ענה הקול. ״דניאל לב.״

״דניאל לב...״ גלגל מילטון את השם על לשונו כאילו רצה לחוש את טעמו.

״יפה, יפה. אני סומך עליך ג׳ורג׳, תביא אותו אלי,״ אמר וניתק.

התרגשות אפפה את אדוארד מילטון והוא פנה להכין את פגישתו עם היורש שזה עתה אותר בריא ושלם בקצהו האחר של העולם.

1

העיר ניויורק, ארצות הברית

שיירת השרד של נשיא איראן דהרה מזרחה ברחוב חמישים ותשע במנהטן ולפתע נעצרה ללא התראה, כמו נחש שחור שקפא למראה עצם נושם בתנועה. הדבר הפתיע את העוברים והשבים שגדשו את מדרכותיה של מנהטן. גם בסוף השבוע הזה התפתו רבים להאמין לשמש השקרנית ובילו מחוץ לביתם במקום בין שמיכות הפוך המלטפות. סוף השבוע שכל כך ציפו לו חלף כהרף עין וכבר החל שבוע חדש, אך הפעם נוספו לרחובותיו העמוסים ממילא של הרובע הניויורקי שיירות שרד שהיו בדרכן לבניין האומות המאוחדות. ועידת האו״ם השנתית נדחתה כבר כמה פעמים עקב שיפוצים בכמה אגפים מרכזיים בבניין האו״ם. מחמת תכנון לקוי או עצלות בירוקרטית, מצאו עצמן האומות ללא משכן ראוי לוועידה עד שלבסוף הוחלפה החברה המשפצת וסאגת השיפוץ הגיעה אל קצה לשביעות רצון כולם. כעת עשו דרכן שיירות המנהיגים לישיבה הראשונה שתפתח את השבוע.

בניגוד לברקים ולרעמים, תחילה משמיעות שיירות השרד רעש אדיר ורק לאחר מכן מופיעות, אבל לעולם אינן עוצרות לפני הגיען ליעדן המבוצר. סוכני השירות החשאי של ארצות הברית לצד סוכני הפסדראן, משמרות המהפכה האיראניים, מיהרו לצאת ממכוניותיהם והקיפו את השיירה, לא מודעים לדרמה שהתחוללה בתוך הקאדילק לימוזין השחורה. הנשיא האיראני דרש דונאט בציפוי שוקולד וסוכריות צבעוניות, ואילו המאבטחים ״חסרי הלב״ התעקשו כי זהו סיכון מיותר. על מנת שלא יגיעו ללא החלטה אל היעד הסופי נטול הדונאט, עצרה השיירה. ״עכשיו עלינו לקבל החלטה אמיצה,״ אמר המאובטח בחיוך מנצח למאבטחיו המשופמים.

בלהט הוויכוח נפתחה לפתע דלת המכונית, יד חסונה אחזה בזרועו של מזכירו האישי של הנשיא ושלפה אותו מבועת אל מחוץ למכונית. בעל היד השאיר את המזכיר המבולבל בחוץ ונכנס במקומו. חמיד משאללה בחתיאר, ראש שירותי המודיעין האיראניים, הוובק, תפס את מקומו ליד הנשיא ונעץ בו מבט מצפה כאילו היה זה תסריט שתכננו מראש. הנשיא סימן למאבטחיו לצאת וניסה ככל יכולתו לשנות את ארשת פניו מזאת של זאטוט הרוקע ברגליו כדי לקבל דונאט לכזאת ההולמת ראש מדינה שצריך לקבל החלטות. זה מה שדרש ממנו, בדרך כלל, האיש שישב לצדו כעת.

״אני מקווה שזה מספיק חשוב בשביל לעצור כאן ברחובות מנהטן,״ אמר הנשיא לבחתיאר ספק בהלצה ספק בנזיפה.

״אם אומר לך שיהיה לנו בשעות הקרובות חלון הזדמנויות, צר כמו המוח של המזכיר שלך, להוריד את הבעיה הבוערת ביותר שלנו מסדר היום, זה ייראה לך מספיק חשוב?״ ענה בחתיאר ללא הינד עפעף.

בחתיאר היה נמוך קומה וחסון בעל שפם עבות שהחל להלבין זה מכבר. אף שעמד בראש משרד ממשלתי, לא ראה עצמו כפוליטיקאי. פוליטיקאים רק הפריעו לו בעבודתו. אם היה יכול, למרות חזותו הסבאית הידידותית, היה הוא עצמו שופט, פוסק ומוציא לפועל, בדרך כלל את אותו גזר דין שמכבה שרפות באופן זמני – לחיצה על ההדק או על מזרק, משיכה בחבל, הרעלה שתשלח את הקורבן ל"מיתה טבעית" או כל מתודה אחרת המקובלת בעולם ארגוני החושך.

פניו של הנשיא הרצינו באחת. ״תן לי עוד פרטים,״ אמר.

״קיבלנו כרגע הצעה שאיאפשר לסרב לה מהאחרים. אנחנו יכולים להיפטר מפהמביי בלי שנצטרך ללכלך את הידיים. הם יעשו את כל העבודה השחורה ואנחנו נישען לאחור ונראה איך הבעיה שלנו נפטרת מאליה,״ חייך בחתיאר כממתיק סוד.

המולא עלי חוסיין פהמביי מאיספהן אסף סביבו מאמינים רבים אשר נהו אחריו בעיוורון מוחלט. עם זאת, למרות היותו שיעי קיצוני שתמך ללא סייג בשלטון ההלכה האסלאמי, צבר אויבים רבים מקרב אנשי השלטון. בזכות קשריו הענפים השיג פהמביי מידע רב על השחיתות בשלטון המדינה. היו בידיו הוכחות על כספים רבים שהיו אמורים לזרום מבארות הנפט היישר אל אוצר המדינה אך מצאו דרכם אל חשבונות פרטיים בלוקסמבורג ובסינגפור. החשבונות הוחזקו בנאמנות עבור אנשים מרכזיים בשלטון האיראני בעזרתם הנדיבה של ראשי משמרות המהפכה, שכוחם הלך והתעצם בשנים האחרונות, עת תפסו יותר ויותר תפקידים מרכזיים בחברות הנפט האיראניות ובעמדות מפתח מרכזיות במדינה.

לאחרונה הפך פהמביי לסמל בקרב מאות אלפי מאמיניו, שראו בו צאצא ישיר של עלי אבו טאלב, בן דודו וחתנו של הנביא מוחמד. לכן הוא הרגיש בטוח דיו לאיים על אנשים בשלטון, ובהם ראשי משמרות המהפכה האיראניים, כי יחשוף את המידע שבידו אם לא ימצאו לו מקום בין שניםעשר החברים במועצת שומרי החוקה של איראן. חברות במועצה החשובה כל כך במערכת הפוליטית האיראנית תאפשר לו, כך קיווה, להשתתף בחגיגת המזומנים ולהגיע למעמד מכובד אליו שאף עוד מילדותו באחת משכונות העוני של איספהן. לא בכדי הדיר האיום שינה מעיניהם של כמה אנשים מרכזיים בשלטון. הם ידעו כי בשל היותו דמות נערצת עלולה העברתו אל העולם הבא לגרום למהומות קשות בעולם הזה, מהומות שאת סיומן לא ניתן לחזות. גם פהמביי ידע על הסיכון העומד לפניו כל עוד לא נחתמה העסקה, ולכן לא העז לעזוב את המדינה והקיף עצמו באנשי אמונו, אשר אף טעמו את מזונו בטרם הכניס דבר מה לפיו.

״מה עלינו לתת להם בתמורה?״ הסתכל הנשיא מבעד לחלון המכונית הכהה וסקר את הרחוב ההומה, שהוסתר בחלקו על ידי ישבנו של אחד משומריו.

״בתמורה אנחנו צריכים להוריד עבורם פרופסור ישראלי. העניין הוא שהם לחוצים ורוצים שהדבר ייעשה עוד היום. הם כבר ידאגו בהמשך לפהמביי.״

״מה בוער? להרוג אפשר כל יום!״

״אין לי מושג למה הם לחוצים ואתה יודע מה, זה גם ממש לא מעניין אותי. אותי מעניינת התמורה. לא עמדנו באולטימטום של פהמביי והוא יכול לפתוח את הפה בכל רגע.״

״אני לא מאמין שהוא יפרסם משהו עכשיו.״

״אתה מקבל עליך את הסיכון? בבקשה! בכל מקרה האחרים רוצים תשובה עכשיו. אם לא, הם יעבירו את המשימה למישהו אחר.״

״שלא יחלקו לנו הוראות!״ גער הנשיא בבחתיאר בעיניים רושפות. ״אנחנו נחליט מתי, איפה ואיך, כמו שעשינו בכל המבצעים!״ הוסיף, וסינן קללה בפרסית שגייסה את אלוהים לצדו וזנחה את כל שאר האנושות.

על חלון המכונית נשמעו נקישות מזרזות. שיירת הנשיא עיכבה שיירות נשיאותיות נוספות שהיו אמורות לעבור באותו נתיב והאמריקנים היו בטוחים שהוא עשה זאת במטרה להביכם.
״תן לי פרטים,״ ירה הנשיא.

בחתיאר עדכן אותו במהירות. ״המטרה נמצאת כרגע בלונדון. הוא בדרכו לאוניברסיטת אוקספורד להעביר הרצאה לסטודנטים ולמרצים, כך שעלינו לפעול מהר. אפשר לסיים את זה בדקות ספורות שם, בדרכו למלון או במלון עצמו.״

״את מי אתה מתכוון לשלוח למשימה?״ שאל הנשיא.

״לוחמי כוח אלקודס מוצבים בלונדון באורח קבע. הם יכולים לפעול בהתראה של רגע.״

הלחץ מהרחוב הלך וגבר. ואף שנהנו לראות את האמריקנים מזיעים משבירת הכללים הבוטה, שניהם הרגישו שלא ניתן עוד לעכב את השיירה.
״אללה הוא אכבאר ומוחמד רסול אללה, לך תשרת את האומה הפרסית המפוארת ואללה יהיה עמך,״ אמר הנשיא ובחתיאר הנהן ויצא מהמכונית בחיוך שבע רצון.

הדלת נפתחה ופרצוף משופם הציץ פנימה. ״אדוני הנשיא, אנחנו חייבים להתקדם,״ אמר שומר הראש.

״למה אתם מחכים? קדימה, תזיזו את עצמכם!״ ענה הנשיא בכעס.
השיירה המשיכה בנסיעתה והנשיא חייך בציפייה ליום של הנאה צרופה. כוח אלקודס היה כוח עילית מאומן ואכזרי של משמרות המהפכה האיראניים. הוא הרגיש איך הזרוע הזו של הממשל האיראני למבצעים מיוחדים מחוץ לגבולות המדינה הופכת להיות חלק מגופו שלו, והדבר הקנה לו תחושת עוצמה משכרת.

הנשיא האיראני הביט בנוף האנושי הממלא את המדרכות. הוא הולך להתעמר היום, מעל בימת האו״ם, בכל נציגי המערב החלשים והחיוורים ועוד על אדמתו של ״השטן הגדול״, אשר בחולשתו מאפשר גם לאויבו המר ביותר לדרוך ברחובותיה של ניויורק ולהכות בו בלשונו ככל העולה על רוחו. הוא גיחך לעצמו כשחשב שאילו היה המצב הפוך ונשיא ״השטן הגדול״ היה מבקר בטהרן, היה הוא תולה אותו הפוך מרגליו, קושר את ידיו מאחורי גבו ומלקה אותו בשוט לח עד שהיה נופח את נשמתו הכופרת. בזמן שהם מפרקים את עצמם מהאוצר האטומי שבידיהם, האומה האיראנית המפוארת מייצרת פצצות מתוחכמות שימחקו את המקום הארור עד שאפילו האינדיאנים לא ירצו לחזור לחיות בו. אידיוטים. עתיד העולם הוא האסלאם והם ייווכחו בכך עד מהרה, חשב לעצמו. אבל חשוב מכך, בקרוב הוא יקבל את מה שחיכה לו זה זמן רב ולא ידע כי יגיע בקלות רבה כל כך.

 2

אוקספורד, אנגליה

פרופסור דניאל לב היה חוקר ומרצה מהמבוקשים בתחומו בעולם. הוא קנה לעצמו שם עולמי בתחום הפסיכולוגיה והכלכלה, אך היה גם בעל ידע רב בתחומים שונים ומגוונים. אף שעמד לחגוג את יום הולדתו השישים בסוף השבוע, נראה נמרץ, חיוני וצעיר מגילו.

כעת עמד מול בניין תיאטרון שלדוניאן העתיק והיוקרתי במרכזה של אוניברסיטת אוקספורד. אולם התיאטרון נבנה במאה השבעעשרה בהשראת תיאטרון רומי קלאסי, אך שינה את ייעודו ברבות השנים בהתאם לצורכי האוניברסיטה. משמאלו ניצב בניין קלרנדון, אשר בעבר התבצרו בו סטודנטים במחאה על הענקת במה לנשיא מדינת ישראל. הוא הביט בבניין ושוב אישר לעצמו כמה נכונה הייתה החלטתו להישאר מאחורי הקלעים.

דמויות מפוסלות בשיש קידמו את פניו כאשר נכנס בשער הברזל, כפי שקידמו את פניהם של אישים חשובים ושל בוגרים נרגשים אינספור פעמים בשלוש מאות השנים האחרונות. הוא לא ידע מה הם ייצגו או את מי הם ייצגו, ולמען האמת זה גם לא עניין אותו. ההתעסקות בסמלים ובעבר הייתה מיותרת מבחינתו. ״אנשים צריכים להסתכל תמיד קדימה ולוודא שאינם עומדים על פי תהום,״ נהג לומר לתלמידיו.

בפתח האולם קיבלו אותו נשיא האוניברסיטה וכמה בעלי תפקידים בלחיצות ידיים חמות וליוו אותו פנימה דרך דלת העץ הכבדה לקול מחיאות הכפיים של מאות הסטודנטים והמרצים אשר מילאו את הספסלים המדורגים ואת היציע העליון של האולם. האולם, שנבנה כחצי עיגול, היה מרהיב ביופיו; חלונות גדולים מסוגננים נקבעו בכתליו המחופים עץ מבריק, מעקות היציע עוטרו בפיתוחי עץ מרהיבים ועל תקרתו סיפר ציור פרסקו ענקי שהורכב מפסיפס של לוחות סיפור שלם, כאילו ניהלו הדמויות קשרים חיים. הציור עבר שיפוץ מקיף והיה נדמה שהצייר האישי של המלך צ׳ארלס השני הגיע במיוחד לחדש את יצירתו. ארבע נברשות פשוטות יחסית למראה השתלשלו מהתקרה, כנראה מתוך כוונה שלא יאפילו על הציור.

פרופסור לב תפס את מקומו על כיסא כבוד מפואר שניצב בין מושבי הקהל. דיקן הפקולטה למדעי החברה עלה לבמה ופתח את הערב בהקדמה להרצאתו של הפרופסור. הוא הפליג בתשבחות אודותיו, מנה את הישגיו ואת יכולותיו הווירטואוזיות בתחומים מגוונים כל כך ואף ציין את קשריו הענפים בעולם הרחב. לבסוף תהה בקול רם מדוע עדיין לא קיבל פרופסור לב פרס נובל על תגליותיו בחקר האינטראקציה היומית בין הכלכלה לנפש האנושית. הוא קרא מעל הבמה לוועדת הפרס, כאילו ישבו חבריה מולו ואוזנם כרויה לקריאתו, להעניק השנה את פרס נובל בכלכלה לפרופסור המכובד. על רקע מחיאות כפיים נלהבות הזמין הדיקן את דניאל לב אל הבמה.

לא הייתה זו הרצאתו הראשונה של דניאל לב באוניברסיטה היוקרתית, אך אולי הראשונה שהתכוון לומר בה דברים אשר לא פרסם עד כה. הוא התרגש לקראתה עוד כשיצא יום קודם לכן מביתו בשכונת המושבה הגרמנית בירושלים, אך לא ידע לצפות את תגובות הקהל. להפתעת הנוכחים לא עסקה ההרצאה, כמוצהר, ברציונליזם בקבלת החלטות – תחום עיסוקו המרכזי של פרופסור לב בשנים האחרונות ונושא אשר עורר הדים ברחבי העולם.

״בחרתי להציג בפניכם תפיסת עולם שנמנעתי להציגה עד עתה, ואני משוכנע שזהו המקום הראוי ביותר להצגתה – באוניברסיטה שקידמה את ההתפתחות האנושית גם בתקופות קשות בהיסטוריה, כשלא היה ניתן להציג דעות ורעיונות משני מציאות.

כפי שאני רואה זאת, התרחשו בעולם בחמש מאות וחמישים השנים האחרונות שלוש מהפכות אמיתיות ששינו את האופן שבו תפסה האנושות את עצמה. תסלחו לי על כך שאיני מונה כמהפכה הראשונה את העובדה שאנו מדברים כאן, באולם זה, אנגלית ולא לטינית. זו אכן מהפכה, אך לא כזאת ששינתה את פני האנושות.״ שומעיו צחקו באהדה בצפותם להרצאה משעשעת ומעניינת כמו שרק פרופסור לב ידע להעביר.

״המהפכה הראשונה, גבירותי ורבותי, היא המהפכה ההליוצנטרית אשר הוביל לא אחר מאשר ניקולאוס קופרניקוס. אף שהיו לא מעט שגיאות בתיאוריה שלו, קופרניקוס היה פורץ דרך. הוא גילה שכדור הארץ נע במה שחשב שהוא מסלול מעגלי סביב השמש כמו שאר כוכבי הלכת המוכרים באותה עת. ומאחר שהאנושות לא שעתה לאלו שניסו לגלות לה עובדה זו קודם לכן, אפשר לומר שהוא היחיד עד לתקופתו שהצליח להחדיר לתודעה הקולקטיבית את העובדה החשובה שהאנושות אינה מרכז היקום. האנושות, כמובן, התייחסה לכך בחשדנות ולא מיהרה לקבל אל מיטתה כוכבים זרים שחלקו על מרכזיותה –״

״אתה פשיסט,״ קטעה לפתע צעקתו של אחד הסטודנטים באולם את דבריו. ״רוצח צמא דם שמלמד סטודנטים ישראלים שרצחו פלסטינים בלי הבחנה!״ סטודנטית נוספת שלצווארה צעיף כאפייה קמה גם היא וצעקה, ״אתה פרופסור לטבח, תתבייש לך!״

מלמולי מבוכה עלו מהקהל, אחרים נאלמו דום לאור ההתנהגות הבוטה. התנהגות מעין זו הייתה מקובלת בשנים האחרונות בהרצאות שהעבירו פוליטיקאים ישראלים, אך לא בהרצאה שהעביר מי שניצב בלב הקונצנזוס המדעי. איש שהישגיו האקדמיים האפילו על לאומיותו, כמו חברת ענק השולחת זרועות תמנון בכל העולם עד שלא ניתן לזהות אותה עם מדינה כלשהי. אנשי האבטחה המעטים המנומנמים אשר לא ציפו להתפרצות התעוררו באיחור והוציאו את שני הסטודנטים מן האולם הצפוף.

״נראה לי שיש כאן כמה אנשים שהשלימו אולי עם העובדה שכדור הארץ אינו מרכז היקום, אך שכחו שזה כולל גם את הסכסוך הישראליפלסטיני,״ נותר הפרופסור רגוע ושלו והקהל הגיב בצחוק אמפטי מתנצל.

״המהפכה השנייה, אשר התרחשה כשלוש מאות שנה מאוחר יותר,״ המשיך פרופסור לב כאילו לא הופרעה הרצאתו, ״הייתה המהפכה הדרוויניסטית. כמו קופרניקוס לפניו, על אף שלא כל רעיונותיו מקובלים, צ׳ארלס דרווין היה פורץ דרך. את התיאוריה אני בטוח שאין צורך להציג בפניכם, לכן אני מעוניין להתמקד בשורה התחתונה. דרווין גרס לראשונה כי לא זו בלבד שכדור הארץ אינו מרכז היקום, אנו עצמנו, בני האנוש, איננו נזר הבריאה כפי שנהגנו לחשוב. במילים אחרות, לאלוהים יש עיסוקים נוספים מלבדנו –״

״אתם מקשיבים לאיש שמשלם מסים לציונים כדי שיהרגו עוד ילדים פלסטינים!״ נשמעה צעקה וסטודנט אחר קרא ״האם זה רציונלי פרופסור להרוג ילדים חפים מפשע?״ גל נוסף של קריאות גנאי פרץ באולם. המאבטחים התקשו מעט להתגבר על המהומה, אך לבסוף הצליחו לדחוק את המפריעים החוצה תוך הפעלת כוח לא מבוטל.

בזמן שהוצאו הסטודנטים הסוררים מן האולם עלה לבמה דיקן הפקולטה למדעי החברה והתנצל בפני פרופסור לב. המתפרעים אינם שייכים לאוניברסיטה הבטיחו, אלא לארגוני שמאל קיצוניים. ״אבין אם לא תרצה להמשיך בהרצאתך המרתקת, אך אני מפציר בך להמשיך, שכן את התותחים אולי ניתן לעצור אך לא את האקדמיה.״ אמר בתחינה.

הקהל מחא כפיים ופרופסור לב נעתר בחיוך. ״אני חושב שראוי שהסטודנטים הללו, גם אם אינם מכאן, ידעו שמה שמגדיר את האדם הם לא נכסיו, כספו או מקום הולדתו, אלא יחסו כלפי האחר. ולכך כנראה התכוון דרווין כאשר טען שהמתאים לסביבה הוא ששורד, ולא החזק, כפי שרבים טועים לחשוב.״ שוב עלו מחיאות כפיים מהקהל.

״ברשותכם נחזור לענייננו,״ המשיך ללא שהות, ״למהפכה השלישית אחראי זיגמונד פרויד. פרויד חיבר תיאוריה מורכבת ומעגלית כל כך, עד שמדענים לא יכלו לחקור אותה בכלים שעמדו לרשותם ולכן ויתרו. יכול להיות שאני אפילו מסכים איתם. עם זאת, בשורה התחתונה הביאה התיאוריה שלו למהפכה אמיתית בתפיסה האנושית. פרויד בעצם אמר לנו שלא רק שאיננו מרכז הבריאה, אלא שאנו זהים בדחפים שלנו וביצרים שלנו לכלל האורגניזמים. במילים אחרות: אנו חיות ככל החיות. אמנם קצת יותר מתוחכמות ומבויתות, אך בבסיסנו אנו בעלי אותם דחפים ויצרים חייתיים. אם עד עתה הסכימה האנושות לקבל נשים נוספות למיטתה ולהתעלם מהבגידות של בן זוגה, אחרי פרויד היה עליה להתמודד עם העובדה שבן זוגה רואה בה שווה בין שוות. היא אינה הראשונה או המיוחדת.״

שקט שרר באולם והקהל נראה מהורהר. ״אלו לדעתי שלוש המהפכות החשובות ששינו את פני האנושות מבחינה תפיסתית ואפשרו לה להתפתח בצורה מרשימה בכל המישורים האחרים עד לימינו,״ סיכם דניאל לב. ״ברגע שהאנושות זנחה את רעיון מרכזיותה, נפתחה בפניה האפשרות לחקור את סביבתה ולהתפתח לא רק מהבחינה המדעית אלא גם מהבחינה המוסרית והחברתית. אם נמשיך את האלגוריה הקודמת, מהאישה הנבגדת הפכה האנושות לאישה שיצאה לחיים חדשים והצטערה על כל השנים שבזבזה בחשכת ימי הביניים.״ פרופסור לב עזב את מקומו מאחורי דוכן הנואמים והחל להלך בשתיקה על הבמה בפסיעות אטיות. הוא לבש חליפת מעצבים שחורה מחויטת, שיערו המאפיר סורק בקפידה לאחור ולובן חולצתו וצבע התכלת של עניבתו הדגישו את פניו השזופות הארוכות. שפת גופו השלווה וזקיפות קומתו שיוו לו מראה מעורר כבוד. עיניו הכחולות הבורקות סקרו את הקהל בניסיון ללכוד את מבטו של כל אדם באולם. ״בערב זה,״ אמר, ״אחשוף בפניכם את מה שאני רואה כמהפכה הרביעית. מהפכה אשר תשנה את עתידה של האנושות. וכמו קודמותיה, גם אותה יתקיפו, יגנו ויחרימו, אך לבסוף היא תהפוך לזרם המרכזי.״

מקצה השורה הראשונה באולם, בחלק הקרוב למדרגות המובילות אל היציאה, קם סטודנט והחל לפסוע לכיוון הבמה. המאבטחים הדרוכים המתינו לראות אם אין הוא סטודנט משועמם ההולך להטיל את מימיו. פרופסור לב הביט אל תוך עיניו של הסטודנט המתקדם לעברו וחייך אליו. המאבטחים החלו לנוע לכיוונו, אך זה היה מאוחר מדי. במהירות מפתיעה שלף הסטודנט מכיס מקטורנו אקדח ברטה 92F בקוטר תשעה מילימטרים, קרא ״אללה הוא אכבאר!״ וירה בדניאל לב שלוש יריות.

דניאל התמוטט על הבמה בעוד הקהל ניסה לתפוס מחסה או חיפש את היציאה הקרובה ביותר. המאבטחים הבלתי חמושים זינקו על היורה כשלפתע פרצו אל האולם הסטודנטים המתפרעים. הפעם הם היו מצוידים ברובים וירו באוויר, הכו את הצובאים על הדלתות במקצועיות של לוחמי קומנדו והורו בצעקות לפנות את היציאה. כך הצליחו לפלס דרכם אל היורה, והוא מצדו ניצל את המהומה, הצליח להשתחרר מידי המאבטחים ויחדיו הם נמלטו אל מחוץ לאולם.

רבים מיהרו אל פרופסור לב שהתבוסס בדמו ובכך מנעו זה מזה את היכולת להגיש עזרה. פסיכיאטר שהיה בקהל הצליח לבסוף להגיע אליו וניסה לייצב את מצבו עד שיגיעו צוותי ההצלה. דניאל לב הביט בציור התקרה ונדמה היה לו שהדמויות המשיכו לתקשר ביניהן, כפי שעשו כבר מאות שנים, ולא הניחו לכדורי הרובה לעצור את תנועתן. נקודת אור גדולה יצאה ממרכז הציור וליוותה אותו אל איבוד ההכרה המיוחל, אשר לקח עמו את הכאב והביא את השלווה.

3

ירושלים, ישראל

שרלוט אוניל נסעה במהירות הגבוהה ביותר שאפשרה לה הדרך. רמזורים עייפים למראה עצרו בעדה כל כמה מאות מטרים, עד שהחלה לחשוד כי הבקרים המשועממים בבקרת הרמזורים החליטו לשחק עמה משחקי לילה להעברת המשמרת ביתר הנאה. הרכבת הקלה נעה לשמאלה בשקט מופתי, זוהרת ובוהקת ככלה בדרך לחופתה. ״הרכבת הקלה בירושלים נקראת כך משום שניתן להשיגה בריצה קלה״ נהג דניאל לב להתלוצץ בנסיעותיהם בכבישי העיר.

היא הייתה מסוג הבחורות שהסובבים אותן ניסו תמיד לנחש את רצונותיהן תמורת הזכות לחסות בצל יופיין ולו לשניות ספורות. היא התנשאה לגובה מטר שבעים ותשעה סנטימטרים, שיערה הזהוב נפל ברכות על כתפיה ועיני האזמרגד הירוקות שלה האירו את פניה הבהירות. היא אהבה להתלבש במיטב דגמי אופנת העילית, והערב לבשה חליפת פראדה שחורה שכאילו נתפרה במיוחד עבורה.

היא פנתה משדרות הרצל ימינה לכיוון שכונת עין כרם בלי לדעת מה מצפה לה. אמילי לב ודאי כבר שמעה את החדשות הנוראיות מאוקספורד. שרלוט לא ראתה את אמילי כבר שלוש שנים. אם זה היה תלוי בה הן היו נפגשות בכל יום, אך אמילי הייתה בחורה עקשנית, וכמו סלע איתן שזוכר כל טיפת מים שחלפה על פניו, סירבה לשכוח.

הבשורה שהגיעה מעבר לים הסעירה את רוחה של שרלוט והיא הרגישה שהאדמה רועדת תחת רגליה. דניאל לב היה האדם הקרוב אליה ביותר עלי אדמות. הוא גידל אותה כאילו היה אביה מולידה. רק אתמול נפרדה ממנו בנמל התעופה בןגוריון לפני צאתו אל המסע שאולי לא ישוב ממנו, ולראשונה מאז הייתה נערה בוגרת הוא חיבק אותה. זה היה חיבוק פרדה לא שגרתי, כאילו כתב במו ידיו את תסריט המחר וידע כיצד יסתיים. לפני שהלך הפקיד בידיה כרטיס זיכרון נייד מיוחד למראה. היא ראתה אותו משתמש בו פעמים רבות בשנים האחרונות, אך מעולם לא ייחסה לו משמעות גורלית כל כך. הוא הניח את המכשיר הקטן בכף ידה, סגר את אצבעותיה סביבו כאילו הייתה כספת שלא ניתנת לפתיחה ללא הקוד המתאים ואמר לה, ״תשמרי על המכשיר הזה כעל בבת עינך. אם לא אוכל לתפקד, כאן תמצאי את כל מה שאת צריכה כדי לפעול בעצמך. אם יהיו לך שאלות, כאן תמצאי את התשובות. אני מצפה ממך לפעול כמו שהדרכתי אותך במשך כל השנים.״ הוא נשק למצחה ועזב.  

עיניה החלו לדמוע כשחשבה עליו מדמם על רצפת האולם. היא ניגבה אותן בקצה שרוולה וחזרה להתמקד בכביש התלול שהוביל אל השכונה הציורית. המכונית הגיעה אל פניית עקלתון ימינה והיא המשיכה לרדת אל מרכז השכונה. מבלים של סוף הערב חצו את הכביש בניסיון לזכור היכן החנו את מכוניתם לאחר ששתו ליטר או שניים של בירה. היא פנתה שמאלה לרחוב המעיין והמשיכה אל המסגד הישן, שמתחתיו נבעו המים שנתנו לרחוב את שמו. כלי הרכב טיפס בעלייה התלולה אל תוך סמטה צרה אשר הובילה אל החנייה הצמודה לביתה של אמילי. שרלוט חנתה ונשמה נשימה עמוקה מהאוויר הקריר של הלילה, אך לא הצליחה להפיג את תחושת המתח שכיווצה את שרירי גופה. לראשונה בחייה הרגישה מועקה הנובעת מחוסר שליטה – כאילו חומת ההגנה שהעניק לה דניאל במשך השנים התמוטטה וכעת היא נותרה חשופה ופגיעה.

נביחות כלבים נשמעו מבתים סמוכים כשעלתה במדרגות. היא לא פחדה מכלבים, היא רק לא אהבה אותם. ״כלב נובח אינו נושך״ אמרו לה כולם, אך היא מעולם לא הייתה בטוחה שגם הכלבים יודעים זאת. כאשר פתחה את השער השמיעו פעמוני הרוח קול נעים שנגד לחלוטין את סערת הנפש שהייתה נתונה בה. לשמע הצלילים נפתחה דלת הבית ואמילי מיהרה לאסוף אותה בחיבוק חזק שהפיג באחת את חששותיה מהמפגש. בתוך שניות היא חזרה להיות שרלוט החזקה והשקולה.

אמילי מלמלה בשקט, ״מי היה יכול לעשות דבר כזה לאבא שלי, שרלוט? מי?! אני כזאת מטומטמת, אפילו לא נפרדתי ממנו.״

שרלוט הסיטה את שיערה החלק הזהוב של אמילי מפניה והישירה אליה את מבטה. אף על פי שלא היה ביניהן קשר דם, הן נראו דומות כל כך עד שאנשים טעו לחשוב שמדובר באחיות מלידה. ״יהיה בסדר, את תראי,״ אמרה, ״הוא במחלקת הטראומה של בית החולים ג׳ון רדקליף באוקספורד. הוא אמנם פצוע קשה, אבל מצבו יציב. את מכירה אותו, הוא מעולם לא ויתר בקלות, אני מאמינה שהוא יצא מזה. בואי ניכנס, קר בחוץ.״  

״ידעתי שתבואי. ממש הרגשתי איך את מתקרבת עוד לפני ששמעתי את השער,״ אמרה אמילי בחיוך שקישט את פניה הדומעות ושיווה לה מראה נערי רך.

״לא יכולתי שלא לבוא, ואני מתכוונת להישאר כל עוד תרצי אותי כאן.״

הן נכנסו מחובקות לבית החמים, מבנה ערבי עתיק שניצב בגאון כשומר הגבעה וצפה אל השכונה כולה. מהחלונות המקושתים ששובצו בכותלי הבית בקע אור נוגה, משל ביקש הבית להשתתף בצערן של השתיים. הן סגרו אחריהן את דלת הברזל הכבדה מותירות מאחור את הדמויות בשחור שתצפתו עליהן מבין השיחים.

4

העיר ניויורק, ארצות הברית

ההמולה באולם הצנוע שהוקצה למסיבת העיתונאים של ראש ממשלת ישראל בבניין האו״ם הייתה גדולה. עיתונאים וצלמים מכל העולם הצטופפו זה לצד זה. בתחילה סודרו לרווחתם שלוש שורות של כיסאות, אך עד מהרה הבינו העיתונאים כי הכיסאות תופסים מקום של לפחות כמה עשרות מהקולגות שלהם, ובאקט חברי בלתי אופייני עזרו לכיסאות למצוא את דרכם אל מחוץ לחדר.

ראש הממשלה ופמלייתה נכנסו מדלת אחורית והיא תפסה את מקומה בשולחן שבקדמת האולם לצד שר החוץ שלה. עיניה הירוקות נראו כבויות ופניה החיוורות העידו על סערת הנפש שהייתה נתונה בה. שיערה השחור החלק הודק לאחור בסיכה ייצוגית. החדשות תפסו אותה בעיצומה של ועידת האו״ם השנתית, בטרם הספיקה לנאום את נאומה הראשון שם מאז התמנתה לתפקיד.

כנרת גילמן נבחרה לראשות הממשלה בישראל באופן בלתי צפוי, והבחירה בה הפתיעה אפילו את תומכיה הנלהבים ביותר. אולי גם אותה עצמה. עורכת הדין הצעירה, שטרם מלאו לה ארבעים וחמש שנים, עמדה בראש מפלגה חדשה. מפלגת ״אומץ״, חרתה על דגלה להחזיר את מדינת ישראל אל חופי התרבות המערבית מהם נסחפה לאטה בעשורים האחרונים כמו הייתה אונייה אבודה בלב ים. היא הבטיחה אינספור הבטחות לגבי שינוי סדר העדיפויות במדינה. הבטיחה להביא לפיתוח כלכלי שלא נראה כמותו ולהשתלבות בקהילה הבינלאומית. היא הבטיחה שלטון תקין, נקי מכל רבב, אשר יאפשר להשיג את השלום המיוחל באזור המסוכסך. גולת הכותרת של מצע מפלגתה הייתה המלחמה בכפייה הדתית ובתרבות הטפילות, כפי שכינתה אותה, שרווחה בקרב מגזרים שונים בחברה הישראלית.

בתחילה התייחסו המתמודדים האחרים בשאננות כלפי המפלגה החדשה שקרמה עור וגידים והביעו זלזול כלפיה וכלפי העומדת בראשה. אך ככל שנקפו החודשים ומועד הבחירות התקרב התחילו המתמודדים האחרים להזיע לנוכח ההצלחה בסקרים שזכתה לה מפלגת ״אומץ״. בייאושם ניסו לירות לכל הכיוונים. הם הכפישו את גילמן ואת הסובבים אותה וחשפו פרשיות מין פיקטיביות מעברה כראש אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית. הם אף הגדילו לעשות והביאו עדים מטושטשי פנים שיעידו כי הראיות לכאורה אינן עוד לכאורה. משזה לא הועיל, ניסו לערער על חוקיותה של המפלגה ולבסוף בפגישות חשאיות הציעו לגילמן להתאחד, תוך הבטחה לטובות הנאה מפוקפקות. גילמן מצדה נשארה נאמנה לעצמה ונישאה על גלי האהדה של הציבור, שבמפתיע לא קרסו תחת המניפולציות של יריביה. היא המשיכה בהתמודדותה, מוקפת בנבחרת החלומות שהורכבה מאנשי רוח, כלכלנים, עיתונאים שחצו את הקווים וכמובן גנרלים לשעבר.

ביום הבחירות גרפה ״אומץ״ מחצית מהמושבים בכנסת. התוצאה, שלא היה לה אח ורע בישראל, הפתיעה אפילו את המפלגה הטרייה עצמה, שלא הכינה רשימה לאכלוס כל המקומות שזכתה בהם. לאחר כמה דיונים בבית המשפט העליון, אשר נקרא לקבוע אם תוצאות הבחירות לא היו תוצאה של מלאכת זיוף מתוחכמת, אושרה הבחירה והמפלגה בראשותה של כנרת גילמן הקימה קואליציה יציבה, שלראשונה זה עשרות שנים לא כללה נציגות דתית. אילו הייתה גבר ודאי היו מצמידים לה את הכינוי ״הקוסם״, אך כיוון שהשלימה עם נשיותה ״מלכת הקרח״ כינו אותה אוהדיה וגם יריביה.

שישה חודשים עברו מהבחירות ועד עתה לא הפגינה ראש הממשלה החדשה ביצועים העולים על אלו של קודמיה. רוב הבטחותיה עדיין לא מומשו והיא שמרה על סדר עדיפויות זהה כמעט לזה של הממשלות הקודמות. התקווה בלב הבוחרים הייתה יציבה לפי שעה, אם כי החלו לחשוש שאין חדש תחת השמש.

כעת, מול עיתונאים מכל העולם, פתחה ראש הממשלה את מסיבת העיתונאים באנגלית צחה שרכשה בבתי ספר אמריקניים שבהם למדה במסגרת השליחויות אליהן נשלח אביה מטעם משרד החוץ הישראלי. לזכותה יאמר כי השתדלה, אך כל מה שהצליחה להפיק מפיה היה ערמת קלישאות שכאילו מחקו את הפרש השנים שהפריד בינה לבין ״שועל הערבות״, כך כונה ראש האופוזיציה. היא הביעה שאט נפש מרצח הפרופסור המכובד, דניאל לב. מאחוריה לחש שר החוץ משהו באוזנה והיא תיקנה עצמה בבהלה, ״ברור, ברור אני מתנצלת. ניסיון הרצח, לזה בדיוק התכוונתי.״ היא השתתפה בכאבה של המשפחה בשם מדינת ישראל ואף גייסה את העולם לצדה בטענה שניסיון הרצח כוון אל כל העולם החופשי הנאור. היא הבטיחה, כמקובל, כי מדינת ישראל לא תנוח ולא תשקוט עד אשר תעשה דין עם צמאי הדם השפלים. לסיום איחלה לפרופסור החלמה מהירה והביעה תקווה שבקרוב ישוב לאיתנו.

העיתונאים קיבלו את רשות הדיבור מיועץ התקשורת וראש הממשלה ענתה בלאות על שאלותיהם: לא, היא אינה יכולה להוסיף להם מידע מעבר למה שהם עצמם דיווחו במהדורות החדשות וברשת האינטרנט. לא, היא רק מעדה בלשונה ומצבו של הפרופסור עדיין אנוש, אך יציב. היא אינה מתכוונת לקצר את ביקורה ולתת לטרור לנצח. כן, היא מצפה מיריביה הפוליטיים לגלות אחריות בשעה זו ולא לעסוק בפוליטיקה קטנה. הניסיונות לפרק את מפלגתה לא יצלחו. כן, היא מתכוונת לתת עדיפות עליונה לתהליך השלום, שהוא הפתרון היחיד באזור לטווח הארוך, אך זה לא יבוא על חשבון מיצוי הדין עם הטרוריסטים ורדיפתם באשר הם.

״אין זמן לשאלות נוספות. תודה לכולכם,״ אמר יועץ התקשורת, וידא שקולטים אותו בכל המצלמות וליווה את ראש הממשלה אל היציאה.

מזכיר הממשלה לחש באוזנה של גילמן כי נשיא ארצות הברית נמצא בחדר הסמוך והוא מעוניין לשוחח עמה בארבע עיניים. היא ביקשה בתגובה שיפנה את כולם מהחדר והמתינה בסבלנות, גם כשיועץ התקשורת שלה הראה סימני התנגדות. לאחר שעזבו סידרה את שיערה השחור, מתחה את חצאיתה וקראה לסדר את מקטורנה התואם. כמה הייתה שמחה למראה, חשבה לעצמה.

הדלת נפתחה ולחדר נכנס אנתוני פלמינג, על קומתו הרמה ובלוריתו המלבינה. אף שהכירו עוד מהזמן שהוא היה סנטור אלמוני מצפון קרוליינה והיא הייתה עוזרתו האישית, הרגישה נבוכה לידו מאז נבחר לנשיא, כאילו עצם בחירתו שיגרה אותו למרומי האולימפוס.

״אדוני הנשיא,״ אמרה בחיוך עייף והגישה לו את ידה ללחיצה. הוא מצדו נשק לידה והשיב לה באותו מטבע, ״גברתי ראש הממשלה.״ שניהם הפנו מבטם אל ראש צוות הבית הלבן, אשר לקה לשניות אחדות בתסמונת היועץ התקשורתי של גילמן, אך לבסוף פנה לצאת מן החדר. ברגע שהיו לבד השתחררו שניהם והתחבקו חיבוק של הזדהות. כשהתיישב נדמה היה לנשיא שראה דמעה בקצה עינה, אך מיהר לבטל זאת כטעות אופטית.

״גילמן, מיותר לציין כמה המצב שלנו חרא,״ נאנח פלמינג והעביר את כפות ידיו הגדולות על פניו תוך שהוא נשען קדימה. ״אנחנו כבר יודעים מי עשה את זה?

״״אין לי שמץ של מושג,״ ענתה, ״האנשים שלנו פועלים בשטח ומנסים להשיג מודיעין. ברגע שידעו משהו נעדכן גם אתכם.״

אנתוני פלמינג הביט בה בשקט שניות ספורות. ״אני דווקא חושב שצריך לתת לאמנון הירש לעשות את העבודה, יש לו כל הכלים הדרושים. מובן שנסייע אם יצטרך את עזרתנו. נראה לי נכון יותר שתעבירי הוראה לכוחות שלך לסגת לאחור עד הודעה חדשה.״

״אני לא יודעת... הוא בכל זאת אזרח ישראלי. אני חייבת לגייס את שירות הביטחון הכללי ואת המוסד כדי לבדוק מה קרה.״

״דניאל הוא גם אזרח אמריקני, ובכל זאת אני חושב שאנחנו צריכים לצעוד צעד אחד אחורה.״

״יכול להיות שאתה צודק, אבל אני לא יכולה להשתמש רק באנשים שלנו, אני חייבת לערב את הגורמים הרלוונטיים. הוא בראש ובראשונה אזרח ישראלי שנפגע על רקע לאומני. בכל מקרה, מיד אחרי הפגישה שלנו אעשה כמה טלפונים ואפנה להירש את השטח כמה שרק אוכל.״

״על דבר אחד כולנו מסכימים,״ אמר פלמינג, ״אלו לא היו סתם סטודנטים קיצונים. זה לא היה אירוע ספונטני שהסלים אלא אירוע שתוכנן בידי מקצוענים מזוינים.״

״אני מסכימה.״ גילמן קמה והחלה להסתובב בחדר. ״כך גם הצגתי את הבני זונות לתקשורת.״ היא נראתה מותשת וחסרת אנרגיה. דמות מלכת הקרח החלה להתמוסס ככל שהתקדמה השיחה.

״מה קורה עם שרלוט, יודעים היכן היא?״ שאל הנשיא בדאגה.

״אמנון הירש שלח כוח לאתר אותה בירושלים ולאבטח אותה. אבל אתה יודע, על פי התקנון היא לא יכולה לקבל שום החלטה עד שמצבו של דניאל יתברר באופן סופי.״

״אני יודע, אבל אם מי שניסה להיפטר מדניאל יודע מה הוא עושה, הוא בטח מבין שעשה רק חצי עבודה עד שיטפל גם בשרלוט.״

״אני לא מאמינה שיפגעו בה. היא רחוקה מכל מעמד רשמי כך שקשה מאוד לקשר אותה לעניין ולדעת מהו תפקידה. יכול להיות שזה באמת ניסיון התנקשות על רקע לאומני. בכל זאת, מדובר במרצה ישראלי ידוע. כשהם מעוניינים לנקום, על מה שזה לא יהיה, די מבחינתם שהמטרה היא יהודית, עובדת היותו ישראלי היא רק תופין שהופך את הנקמה למתוקה יותר,״ ענתה בביטחון.

״יש בזה משהו,״ אמר פלמינג וקם בפתאומיות. ״את מתכוונת לעלות לנאום?״

״בוודאי!״ ענתה ללא היסוס ונדמה היה שהיא חוזרת לעצמה.

״לא חשבתי אחרת,״ ענה פלמינג בחיוך רחב שהיה סימן ההיכר שלו. ״חשוב לשמור על קור רוח. תשאירי אותנו בתמונה.״

״נראה לך שזה יעכב את המבצע?״ שאלה גילמן כאשר נגעה ידו של פלמינג בידית הדלת. הוא נעצר ופנה אליה.

״הכול תלוי במצבו של דניאל. אם הוא יתעקש לשוט בנחת בין שמים לארץ, המבצע כנראה יתעכב. אני מקווה שבשעות הקרובות תהיה הכרעה.״

הנשיא יצא והשאיר את ראש הממשלה לבדה בזמן שממש לא רצתה להישאר לבד. היא הקישה מספר במכשיר הסלולרי ולאחר כמה שניות היה ראש המוסד על הקו.

לחצו כאן לרכישה הספר המהפכה הרביעית