1

השופטים בבית משפט השלום שנאו את תורנות המעצרים. הם שנאו את האולם הדחוס, חסר השקט, שבו נערכו הדיונים, אבל בעיקר סלדו מן הצורך להחליט בלחץ זמנים בלתי נסבל, אם לעצור אדם ולשלול ממנו את חירותו.

דווקא עמית, שופט בן שלושים ושבע, דק גזרה, שעיניו השחורות בוהקות כמו שׂער ראשו המלא, אהב את התורנויות הללו, ונענה בשמחה לכל פנייה של נשיאת בית המשפט להחליף שופט בתורנות מעצרים. היה זה בוקר עמוס במיוחד כאשר החוקרים הביאו את אמסלם להארכת מעצר. שני אנשי משטרה לבושים בג'ינס ונעולים בנעלי ספורט, חולצותיהם מחוץ למכנסיהם, חיכו באולם שעתיים עד שהגיע תורם, ורק אז העלו את אמסלם מן המרתף הענק שמתחת לבניין בית המשפט, שם מצויים חדרי המעצרים.

כשאמסלם נגרר אל תוך האולם לעבר ספסל הנאשמים נשמע שקשוק האזיקים, בעיקר אלה שעל רגליו, ורק כשהתיישב לקראת הדיון במעצרו פתח השוטר שליווהו את שני המנעולים ושיחרר אותו מן האזיקים. ציון לוי, עורך דינו, קם מן הספסל הראשון באולם, המאוכלס בצפיפות סנגורים שהמתינו לתורם, וצעד לעבר מקומו ליד שולחן הפרקליטים. האולם היה מלא עד אפס מקום בבני משפחות העצורים, אשר חלקם נדחקו לתוכו רק לאחר שהצליחו לשכנע בקולניות את השוטר האומלל שעמד בפתח וניסה לווסת את התנועה החד־סטרית פנימה. אלה שנכנסו ניסו לתקשר עם קרובם העצור, משלחים לעברו קריאות ולחישות מקוטעות, נעזרים בתנועות ידיים ובהעוויות פנים. השוטר הממונה על הסדר היסה אותם, ולעתים גם השופט הכה באגרופו על שולחנו, כשהרעש ואי־השקט הפכו בלתי נסבלים לטעמו.

הסנגורים, אשר המתינו בקוצר רוח לתורם, ישבו בשורה הראשונה על הספסל הספרטני והנוקשה. הם יצאו מדי פעם מן האולם, ושוב חזרו אליו, והוסיפו בכך לאווירה התזזיתית ששררה במקום.

"דוד אמסלם," קרא השופט, ומאה שמונים וחמישה סנטימטרים של גוף אתלטי שחום הזדקפו. יפה תואר היה אמסלם בן השלושים ושש והדבר בלט גם עתה, למרות עייפותו הרבה, זיפי זקנו בן היומיים ושערו הסתור. שקט מוחלט שרר באולם כשנפתחה הדלת, וראש צוות החקירה, רב־פקד יפתח רגב, נכנס לאולם. הוא קד קידה קלה, ומשך אליו את תשומת לבו של הקהל כולו. בצעדים מהירים הצטרף לשני פקודיו, שדקות ספורות קודם לכן הודיעוהו כי הדיון עומד להתחיל. החלטתו של יפתח להופיע בעצמו בפני בית המשפט העידה על החשיבות המיוחדת שהמשטרה ייחסה לפרשה.

"אני מייצג את החשוד," אמר עורך הדין ציון לוי בקומו, והושיט לשופט טופס של ייפוי כוח.

"כבודו, אנחנו מבקשים חמישה־עשר יום," אמר יפתח, מתנשף עדיין מן הדרך, בעוד השופט מעיין בבקשה שהוגשה לו זה עתה על ידי אנשי המשטרה. אחד החוקרים הניח על שולחנו של השופט את חומר החקירה שנאגד בקלסר מלא מסמכים, אשר עורך דינו של החשוד אינו רשאי לעיין בהם. לאחר שהשופט יעיין בתיק, הוא ינהל עם ראש הצח"מ דו־שיח סודי על אודות פרטי החקירה באמצעות פתקים שיחליפו ביניהם.

"יש לנו ראיות ומידע סודי, כי החשוד היה מעורב בעסקת יבוא של סמים מסוכנים בכמות גדולה. החקירה בעיצומה, ואנחנו זקוקים למלוא התקופה של חמישה־עשר יום," אמר רב־פקד יפתח רגב.

"האם החשוד בעל עבר פלילי?" שאל השופט, בעודו מדפדף בין עמודי הקלסר המונח בפניו.

"החשוד בעל עבר פלילי עשיר, כולל עברות סחר בסמים, ואני מגיש לכבוד בית המשפט את גיליון ההרשעות שלו." יפתח דיבר בקול נמוך, מונוטוני אך תקיף, ובאומרו זאת מסר לשופט גיליון מחשב ארוך, המגולל את תולדות הרשעותיו ומאסריו של אמסלם מאז היותו בן ארבע־עשרה.

ציון לוי קם ואמר: "כבודו, ראוי שחברי יציין כבר עתה בפני בית המשפט, כי זה כבר שנה שהחשוד נמצא בתוכנית שיקום."

יפתח חייך בלגלוג מופגן ואמר, "אל דאגה, אביא בפני בית המשפט את כל המידע הדרוש."

"אדוני ימתין בסבלנות," אמר השופט, "כשיגיע תורו לשאול שאלות, הוא יוכל להציג את העובדות הנחוצות לו."

"תודה," אמר ציון לוי, וכשהתיישב במקומו ראו עמיתיו את ברכיו המקפצות בעצבנות.

השופט הודיע כי הוא יוצא ללשכתו כדי לעיין בחומר שהוגש לו על ידי המשטרה, ובינתיים רחש האולם כמרקחה והיתה תנועה בלתי פוסקת של יוצאים ונכנסים, מלווה בוויכוחים עם השוטר המופקד על שמירת הסדר. עד שהשופט יחזור, איפשרו החוקרים לסנגור להסתודד עם לקוחו בתוך פרוזדור צר מאוד, המפריד בין גרם המדרגות שממנו עולים העצורים מן המרתף לבין דלת כניסת העצורים לאולם.

לאחר כעשר דקות חזר השופט למושבו בצעד נמרץ, אך האולם המשיך לגעוש. נדרשו כמה צעקות "שקט!" מאיימות של השוטר הסדרן, עד שהרוחות נרגעו והשופט פנה לסנגור.

"אדוני יכול לחקור את נציג המשטרה," אמר.

ציון לוי בן הארבעים התבלט בין סנגורי הצווארון הכחול ופקד את אולם המעצרים חדשות לבקרים. הוא אהב את הגלימה השחורה עד כדי כך, שאפילו בדיוני בית משפט השלום נשׂאהּ על גופו הדק, למרות שהכללים מחייבים זאת רק במחוזי ובעליון. עוד בהיותו ילד אהב תלבושות מיוחדות ותחפושות, ומרגע שהחל ללמוד משפטים, נהג לחבוש בקביעות כובע יווני שכיסה את שערו הדליל ושיווה לו מראה של אמן. חבוש בכובעו ועוטה גלימה, שהיתה לסמלו המסחרי, הסתובב ציון גם בהפסקות במסדרונות היכל המשפט ובמזנון, מתעלם מלגלוגם של כמה מחבריו. גם כשהסתייגו מהתיאטרליות שאפיינה אותו בבית המשפט, לא התרגש. "מצפצף עליהם, חבורה של צבועים ומרובעים," אמר לעצמו עורך הדין לוי.

"אתה יודע, אדוני, שהחשוד נמצא כבר שנה בתוכנית שיקום?" שאל ציון, מפנה את מבטו אל אמסלם. יפתח מיהר לענות בחיוך, בעומדו על דוכן העדים, גוו כפוף ומרפקיו שעונים על הדוכן: "אני יודע שכאשר החשוד השתחרר ממאסרו הקודם, הוא היה אמור להתחיל בתוכנית שיקום אשר נקבעה על ידי ועדת השחרורים בפיקוח הרשות לשיקום האסיר, אבל תמונת המצב שבידינו לא בדיוק נראית כחלק מתוכנית השתקמות."

עורך הדין ציון לוי הרים את קולו, בכעס מופגן: "אתה כבר חורץ את דינו, אתם רק התחלתם לחקור."

"כבוד השופט יוכל להחליט על פי החומר אם יש בסיס רציני לחשדות שאנחנו מייחסים לו," ענה יפתח.

"כתבתם בבקשת המעצר שהחשוד מעורב בעסקת יבוא סמים. האם תוכל לאשר לבית המשפט כי החשוד לא קיבל לידיו סמים כלשהם?"

יפתח פנה אל בית המשפט ואמר, "אבקש לכתוב את תשובתי על פתק, כי המידע חסוי וגילויו יפגע בחקירה."

"עוד לא התחלתי לשאול אותך שאלות וכבר אתה מתחיל להתכתב עם בית המשפט בפתקים סודיים..." רטן הסנגור. אחר פנה לעבר השופט עמית ואמר, "כבודו, שוב אנחנו חוזרים לפרוצדורה הבלתי נסבלת שהכול חסוי. כיצד אפשר להגן על לקוח בצורה כזאת?"

"מר לוי," אמר השופט, "האם לא נמאס לאדוני להתרעם שוב ושוב על פרוצדורה מקובלת, שהוא יודע כי אין לה תחליף? הרי גם אדוני מבין כי גילוי פרטים מן החקירה עלול לסכל אותה."

ציון הרים את קולו בדרמטיות: "כבודו, אני מתרעם על שימוש יתר בפרוצדורה הזאת, אני מוחה על חוסר המידתיות. בכל זאת אנחנו עוסקים בחופש הפרט, שהוא מיסודות המשטר ומעוגן בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, והשימוש המופרז בשיטה הזאת מונע לעתים את היכולת להגן על האזרח."

"אין ברירה לאדוני אלא לסמוך בעניין זה על בית המשפט שלא יקפח את זכויות מרשו. יואיל אדוני להמשיך, אם יש לו שאלות לעד. אבל ראשית עלי לקבל בכתב את תשובת ראש הצח"מ לשאלת אדוני."

שקט השתרר באולם בעת שיפתח כתב על פתק: "כפי שאדוני ראה בחומר החקירה, הבלדרית נעצרה בנתב"ג בבדיקה שגרתית של המכס ונמצאה אצלה כמות מסחרית של רבע קילוגרם הרואין. הסם היה בתוך שקית שנמצאה בתחתית התא החיצוני של המזוודה ומעליה היתה מוצמדת ודחוסה חתיכת בד. איש המכס הכניס את ידו לתוך התא והרגיש במשהו חשוד ואז הסיר את הבד ושקית הסם התגלתה. הבחורה טוענת שלא ידעה כלום על הסם ושכנראה מישהו השתיל לה את החומר במזוודה. זו צעירה הולנדית, האומרת שבילתה את הלילה שלפני הנסיעה במלון באמסטרדם עם בחור ישראלי בשם דדי, שנתן לה את כתובתו של החשוד אמסלם ואת הטלפון שלו, כדי שתלון בדירתו כשתגיע לארץ. אותו דדי אמר לה, לדבריה, שהחשוד ימתין לה ביציאה מן הטרמינל בלוד. פנינו למשטרת הולנד ואנחנו מחכים לתשובות. אנחנו מניחים שאמסלם הגיע לשדה התעופה כדי לפגוש אותה בצאתה, וכשהבין שהיא נעצרה על ידי המכס הסתלק משם. אנחנו בודקים גם את הדבר הזה."

השופט קרא בעיון את הפתק וכתב עליו את שאלתו: "האם יש לכם פרטים מזהים על הבחור בהולנד?"

יפתח השיב בכתב: "הבחורה תיארה לנו את מראהו, אבל אין לנו מידע נוסף."

השופט המשיך בהתכתבות: "האם אתם סבורים שהבחורה שותפה לעברה, או שהיא סוכנת תמימה?"

איש המשטרה כתב: "איננו יודעים, אנחנו בתחילת החקירה. העובדה שהיא הופנתה לחשוד אמסלם מחשידה מאוד. אנחנו יודעים שבעבר אמסלם כבר היה מעורב ביבוא סמים מהולנד. כצפוי, הוא שומר על זכות השתיקה וזה לא עוזר לנו להתקדם."

בעוד יפתח והשופט מתכתבים ביניהם, המשיך ציון לוי לעמוד כשהוא נפנה מדי פעם בחיוך מריר לעבר חבריו הסנגורים הממתינים לתורם, כדי להביע את תסכולו מן הדרך שבה התנהל הדיון. אחד מהם, חברו הקרוב של ציון, הטה לעברו את ראשו בהרמת גבות, כאומר: אין מה לעשות, ציון, זו המציאות ואין ברירה אלא לחיות עמה.

"מר לוי," פנה השופט אל הסנגור, "האם יש לך שאלות נוספות לחוקר?"

"כבודו, אני תוהה אם בתנאים אלה יש טעם לשאול שאלות נוספות..." ציון לוי עצר והירהר קמעה. "אבל בכל זאת אשאל. האם נכון כי בעצם אין בידכם כרגע שום הוכחה שהחשוד קשור ליבוא הסמים?"

"שלילי חזק," פסק יפתח באמירה חד־משמעית. "אוכל לומר שלכאורה הסמים היו מיועדים לחשוד והעובדה שהוא שומר על זכות השתיקה אינה עוזרת לנו להתקדם ומטילה עליו חשד, כמעט ודאות, שהוא קשור לעברה."

"האם אדוני אומר בכך, כי בעצם לחשוד אין זכות שתיקה, שכן שמירתו על זכות השתיקה פועלת לרעתו?"

"לחשוד יש זכות שתיקה על פי החוק, אך העובדה שאינו נותן שום הסבר לכך שהבחורה הופנתה אליו פועלת מאוד לרעתו, לפחות מנקודת ראותי כחוקר."

ניכר שיפתח, כמו קציני משטרה רבים בעת הזאת, הוא בעל השכלה משפטית.

השופט עמית התערב ואמר: "רבותי, אין לי זמן ועניין לנהל כאן דיון פילוסופי על זכות השתיקה. מר לוי, אם יש לאדוני שאלות נוספות שיקדמו את נושא המעצר, בבקשה. אם אין שאלות נא להתחיל לסכם."

לציון לוי היו עדיין שאלות. "האם יש בידיכם ראיה כלשהי שמרשי ידע כי יש סם במזוודה? האם יש לכם ראיה שהוא ידע כי הוא אמור לקבל סם מסוכן כלשהו?"

"פנינו למשטרת המדינה שממנה נשלח הסם כדי לבדוק את החשדות, ומטבע הדברים זה יארך לפחות כמה ימים עד שנקבל תשובות."

יפתח כתב במהירות עוד פתק, והושיט אותו לשופט: "אני מתכוון לצאת מחרתיים בבוקר לאמסטרדם. אדוני מבין אפוא כי מדובר בחקירה בינלאומית מורכבת."

"יש לי עוד שאלה אחת," אמר הסנגור באי־נחת מופגנת לנוכח המשך ההתכתבות, "האם ידוע לך שהחשוד עובד זה שנה במוסך באזור התעשייה של יפו ומתפרנס בכבוד?"

"ידוע לנו שהוא עובד במוסך, אך אני מטיל ספק גדול אם הוא מסתפק בכך לפרנסתו. אחרת לא היינו נמצאים כאן." יפתח הפנה את ראשו לעבר חבריו ליחידה שישבו לצדו, וחייך לאות ניצחון על שהסנגור 'הרים לו להנחתה' והוא ניצל זאת לזכייה בנקודות קלות במשחק הפינג פונג המילולי אל מול השופט.

הגיעה עת הסיכומים והשופט דחק בצדדים לקצר, שהרי היה עליו לדון במקרים רבים נוספים. מיד כשסיימו, הכתיב את החלטתו הקצרה: לעצור את אמסלם לשבעה ימים נוספים, "שכן נראה לי כי החשדות אינם בעלמא ולמשטרה דרושים כמה ימים, כדי לבדוק מספר נושאים, ובכלל זה מחוץ לישראל."

בטרם לקחו החוקרים את אמסלם עמם למשרדי החקירות, הם איפשרו לו עוד פגישה קצרה עם סנגורו בפרוזדור הצר.

"אבוא לבקר אותך באבו כביר," אמר לוי ללקוחו, "בינתיים אתה ממשיך לשמור על זכות השתיקה."

אמסלם חש הקלת־מה על כך שהוא נוסע משם במכונית הטויוטה של החוקרים למשרד החקירות, ושלא יצטרך להמתין שעות במעצר במרתף בית המשפט כדי לחזור משם לאבו כביר דחוס ב'זינזנה', הלוא היא המשאית הסגורה שהבוקר הביאה אותו ואת שאר העצורים מבית המעצר כשהם צפופים להחריד.

 

2

כריס, סטודנטית הולנדית בת עשרים, נמצאה במעצר מרגע שנחתה בנתב"ג עם רבע קילוגרם הרואין במזוודתה. כבר חלפו יומיים מאז, ועדיין החוקרים לא ידעו אם הבלונדינית צחת הפנים היא שותפה לדבר עברה, או שמא נוצלה בלא ידיעתה. מעצרה הוארך על ידי בית המשפט למשך שבעה ימים בהליך סודי, שבו היא יוצגה על ידי סנגורית מן הסנגוריה הציבורית. אחרי יומיים ללא שינה באגף הנשים באבו כביר, פניה הבהירים חוורו עוד יותר, ועיניה התכולות אדמו מפרצי הבכי התכופים בשל מצבה האומלל. היא המשיכה להכחיש כל קשר להברחת הסמים. בפעם המי יודע כמה, חזרה וסיפרה כיצד הכירה בחור ישראלי בשם דדי בבר באמסטרדם, וסיפרה לו כי בעוד ארבעה ימים היא טסה לישראל כדי להתנדב במשך חודשיים בקיבוץ.

"כן, הוא מצא חן בעיני, וכבר בערב הראשון הוא בא לדירתי וישן אצלי," אמרה שוב. זיק של שמחה חלף בעיניה התכולות כשאמרה זאת. החוקרת יפעת ישבה מולה אל שולחן משרדי פשוט. היא הקלידה בזריזות מרשימה את דברי הנחקרת במחשב שלפניה, שבאמצעותו ניהלה במקביל דו־שיח עם החוקרים האחרים, ומזמן לזמן קיבלה מידע עדכני שהיה דרוש לחקירתה. מלבד השולחן המשרדי וכיסאותיו, וארון ברזל בצבע אפור שעמד בפינה, לא היו בחדר הקטן עוד רהיטים. החלון הפונה אל חצר פנימית היה מכוסה בווילון חום, והחדר הספרטני הואר באורה הקר של מנורת ניאון.

יפעת שאלה באנגלית הרבה פחות טובה מזו של כריס, "אמרת שהוא נשאר אצלך כל הלילה וסיפרת לו שאת נוסעת לישראל. אני מניחה שהמזוודה שלך עוד לא היתה ארוזה ארבעה ימים לפני הנסיעה."

"נכון. אם הוא הכניס את הסם, זה לא היה יכול להיות בערב הראשון, אלא כשלנתי איתו במלון בלילה שלפני הנסיעה. בבוקר הוא ליווה אותי עד לטרמינל בסכיפהול, שמשם טסתי."

"ומדוע לנת איתו במלון ולא בדירתך, בלילה שלפני הנסיעה?"

"הוא אמר לי שיהיה לי הרבה יותר נוח אם נישן יחד במלון בשדה התעופה, כי הטיסה שלי היתה בשבע בבוקר, וכך אוכל לישון יותר. אחרת הייתי צריכה לקום כמעט באמצע הלילה."

"סיפרת לנו ששכבתם כמה פעמים באותו לילה במלון וגם שתיתם וודקה שהוא הביא."

"כן, היה לנו סקס טוב, שתינו וצחקנו. אני שתיתי איזה שתי כוסיות וודקה ואחר כך ישנתי כמו מתה. בבוקר הוא בקושי העיר אותי לטיסה." כריס אמרה זאת ללא מבוכה, ואילו השוטרת חשה שלא בנוח על שהיא נאלצת להיכנס לחוויות המיטה של הנחקרת הזרה. "במשך כל הטיסה הייתי בהנגאובר," הוסיפה הנערה ההולנדית.

"אז מה שאת אומרת זה שהוא כנראה הכניס את הסמים למזוודה בזמן שישנת?"

"אני לא יודעת, אבל זה ייתכן." לרגע היססה כשהיא מלטפת את שערה הזהוב. "קשה לי המחשבה שהוא עשה את זה, הוא היה כל כך מקסים, וזה דבר נורא ואיום אם הוא השתיל לי את הסם במזוודה."

"אז אני רוצה להבין, את התכוונת להמשיך את הקשר ביניכם?"

"אמרתי לך כבר כמה פעמים שכן. הרי הוא השאיר לי את מספר הטלפון שלו וגם סיכמנו שכשאגיע לישראל אתקשר אליו."

לאחר כמה דקות נכנס לחדר החוקר יורם, אשר נלווה לדיון בבקשת המעצר של אמסלם, ומסר ליפעת דף מודפס באנגלית, והיא עיינה בו. היא קמה מכיסאה ויצאה אל המסדרון, ובמשך כמה דקות החליפה דברים עם יורם ליד דלת חדר החקירות. כריס היתה במתח רב. מצבה נראה הזוי. החוקרים אינם משתכנעים שהיא היתה קורבן, וחושדים כי שיתפה פעולה בהברחת סמים לישראל. בתיק היד שלה נמצאו שרידים של מריחואנה, שהיא אפילו לא היתה ערה לקיומם, למרות שהודתה בדיעבד כי הם כנראה שייכים לה, שכן היא משתמשת במסיבות בגראס ובסמים קלים אחרים. היא חשבה כל הזמן על כך שבחקירה אתמול אמר לה יורם החוקר הקשוח בקול החלטי ומצמרר: "רק על מה שמצאנו בתיק שלך, שאת מודה ששייך לך, בלי קשר להרואין שהיה במזוודה, את נכנסת לכלא למשך כמה שנים בישראל. אם תאמרי את האמת, מצבך יהיה הרבה יותר טוב. הרי אין שום היגיון בזה שמישהו שאת לא מכירה, שבילית איתו שני לילות, ישים במזוודה שלך בלי ידיעתך רבע קילוגרם הרואין ששווה הון תועפות, ויהמר על זה שאת תגיעי לכתובת בישראל שהוא נתן לך." כבר כשהדברים נאמרו לה אתמול הם הביאו אותה לידי ייאוש ובכי מר, וכמו שכבר קרה לה פעמים רבות בחקירה, כריס חשה חסרת אונים. היא האמינה להם שעל שרידי הגראס שמצאו בארנקה ושהודתה כי הם שלה הולכים פה לכלא, וכבר נואשה מלחזור ולומר להם את מה שידעו היטב, שבאמסטרדם זו נורמה ואף אחד לא מתרגש משימוש בסמים קלים. הרי בהרואין ובקוקאין לא נגעה מעולם, והיא נקלעה למצב הזוי שבו היא מואשמת בהברחת הרואין לישראל בשעה שהיא בסך הכול סטודנטית שבאה להתנדב בקיבוץ ולעשות מעשה טוב.

החוקר יורם כבר זרק לה באחת החקירות הקודמות, שהיא והחברים הנרקומנים שלה באמסטרדם שונאים את ישראל ומזדהים עם הטרוריסטים שהורגים פה ילדים. כשאמר זאת התפרצה וצעקה: "אתה עושה לי רצח אופי. אני לא אשמה בכלום ואתם לא מאמינים לי. אני מבקשת שתאפשרו לי להתקשר לקונסול ההולנדי."

"הקונסול ההולנדי אינו מגן על אנשים המביאים רבע קילו הרואין במזוודה."

היא שוב נשברה ופרצה בבכי: "אלוהים, לאיזה מצב הגעתי..."

יפעת, שהיתה גם אתמול בחדר, אמרה אז: "כריס, אנחנו חייבים לברר את האמת. זה לא צחוק. הסמים האלה הורסים את חייהם של אנשים ושל ילדים. תוך כמה ימים יבררו את הדברים גם בהולנד ואז נדע אם את באמת תמימה כמו שאת מציגה."

כל זה היה אתמול. ואילו עתה, אחרי שהחוקרת סיימה את שיחתה עם יורם במסדרון, היא חזרה והתיישבה ליד השולחן מול כריס ואמרה: "משטרת הולנד מסרה לנו שמספר הטלפון הסלולרי שדדי נתן לך שייך לתושב אמסטרדם שהמכשיר שלו נגנב לפני כשבועיים, וכנראה הסוללה שלו הוצאה או שהמכשיר נקבר באדמה או נזרק לאחת התעלות. אגב, אני משוכנעת ששמו של הבחור אינו דדי."

"וזה עדיין לא משכנע אתכם שאני לא שייכת לכל העניין?"

"אינני יודעת, אולי, אבל בינתיים התמונה עדיין לא ברורה לנו."

"ואתם חייבים להחזיק אותי במעצר? אני פשוט נגמרת פה."

"האמיני לי, כריס, עורכת הדין שלך מהסנגוריה הציבורית היא בסדר גמור, ועושה עבורך את כל מה שצריך. ברגע שנוכל לשחרר אותך, נעשה את זה, אך כל עוד אנחנו לא בטוחים בחפותך, את חשודה ותמשיכי להימצא במעצר."

יפעת עמדה לצאת מהחדר, ואז פנתה אל החשודה ואמרה: "עוד מעט ייכנס לחדר המומחה שלנו לבניית קלסתרונים. הוא יבקש ממך נתונים מדויקים על מראהו של דדי. אני מקווה שתיתני לו פרטים מדויקים ותשתפי עמו פעולה."

"ומה תעשו עם הקלסתרון?" שאלה כריס בהיסוס.

"ומה את חושבת שנעשה עם הקלסתרון? נאכל אותו לארוחת ערב? השאלה התמוהה שלך מתחילה קצת להחשיד אותך בעיני."

כריס נראתה לפתע מבוהלת ואמרה, "אני מצטערת, ודאי שאשתף פעולה. התגובה שלי נבעה מזה שהיו לי איתו שני לילות נהדרים וקשה לי לעכל את זה שהוא בעצם אדם שפל שניצל וסיבך אותי כל כך."

E

כאשר אמסלם השתחרר לפני שנה ממאסרו האחרון והחל בתוכנית השיקום שלו כעובד במוסך ביפו, איש מאנשי היחידה החוקרת, מלבד יפעת, לא האמין כי יש סיכוי של ממש שיחזור למוטב. בישיבת צוות שניהל מפקד היחידה, סגן ניצב יואל מאור, דיווחה קצינת המודיעין על שחרורו של אמסלם, וציינה כי גם בהיותו בכלא משך השנתיים האחרונות, הוא לא זנח את קשריו עם העולם התחתון.

"אי לכך נצטרך להשגיח עליו בשבע עיניים, כי הוא איש ערמומי ומתוחכם מאוד."

הקצינה יפעת הרגיזה גם הפעם את החוקרים כשאמרה: "אני מתקוממת נגד הגישה הזאת, שמלכתחילה לא מאמינה במתן הזדמנות לאדם כזה לחזור למוטב. הרי בית המשפט נתן לו צ'אנס. צריך להיזהר מלרדת לחייו של האיש, לדחוק אותו לפינה ולעצור אותו לעתים תכופות ובכך להרוס את סיכוייו להשתקם."

גם הפעם חשה יפעת כי חבורת הגברים שעמם היא מבלה את מרבית ימיה דוחה את הערכתה בזלזול. חילופי המבטים והחיוכים לא נעלמו מעיניה, ואחד מהם אף הגדיל לעשות והעביר לחברו פתק שהיא שיערה כי תוכנו שוביניסטי ולעגני.

החוקר יורם, שלא סבל את יפעת באופן מיוחד, לא התאפק ואמר: "עם כל ההערכה להשכלתך כפסיכולוגית קלינית, אנחנו לא יושבים כאן על תקן של עובדים סוציאליים או אחיות רחמניות. אנחנו עובדים יום ולילה כדי להילחם בפשע אלים וחסר מצפון, ואם נלך לפי גישתך הנאיבית, נאפשר למפלצות מסוגו של אמסלם להרוס פה עוד הרבה חיים."

"אני מתקוממת על השימוש במונח 'מפלצות'," אמרה יפעת, ששוב הפליאה את עצמה בנכונותה הבלתי נלאית להתעמת עם חבריה ולשלם את מחיר תגובתם הנזעמת.

"גם הגרועים שבפושעים הם בסופו של דבר קורבנות של גנטיקה או של ילדות קשה וסביבה נוראה. אז לקרוא להם מפלצות זה בלתי נסבל, למרות שאנחנו צריכים להילחם בהם." כשאמרה זאת, לא הביטה יפעת כלל לעברו של יורם, שחיוך היה שפוך על פניו. "אני יודעת, יורם, שפסיכולוגיה היא בעיניך בולשיט ובבל"ת וזה בסדר גמור מבחינתי, בעיקר מכיוון שהדבר נובע אצלך מבורות."

יורם הסמיק מכעס ואמר למפקד היחידה, "אם לא תגן עלי מהערות אישיות מעליבות, אצטרך לומר כאן דברים שלא ינעמו לגברת יפעת. זאת ממש חוצפה."

מפקד היחידה אמר, "חבר'ה, מה הולך כאן? מותר שלאנשים תהיינה גישות שונות, אבל עם כל הכבוד, גם הביטוי שלך, 'מפלצות', וגם התגובה שלך, יפעת, על בורות, מיותרים. כולנו פה מחויבים למטרה אחת ותפסיקו להתכתש ביניכם. בואו נחזור לעניין אמסלם. אנחנו נפקח עליו פיקוח הדוק, ועם זאת ניתן לו צ'אנס אמיתי, אפילו אם מדובר בסיכוי של פרומיל."

עתה, משנעצר אמסלם כשנה לאחר אותה ישיבה, נכנס יורם למשרדו של יפתח ואמר, "אתה זוכר את הוויכוח המכוער עם יפעת, לפני כשנה? אני לא שמח שצדקתי בקשר לאמסלם, אבל לצערי, כשאתה מרחם על חבר'ה כאלה, אתה מתאכזר אל ילדים שהם קורבנות שלהם."

3

בשעות אחר הצהריים, לאחר הדיון בהארכת מעצרו של אמסלם, הלך ציון לוי לבקרו בבית המעצר באבו כביר. ציון הִרבה לבקר את לקוחותיו במבצר הגולמני הזה, התקוע כנטע זר בפאתיה המזרחיות של יפו, צמוד למבנים מסחריים שוקקי חיים. פעמים רבות כשבא לשם, תהה בינו לבין עצמו מה חושבים נוסעי המכוניות הרבות החולפות מדי יום על פני בית המעצר. האם הוא מעורר בהם אימה, או סקרנות? או שהם סתם אדישים לקיומו, אטומים כלפיו, כמו שהבניין עצמו נראה אטום כלפיהם.

ציון נזכר בשיחה שקיים לפני כשנתיים עם אמו המנוחה מרגלית, חודש לפני שנפטרה. הם חלפו אז על פני בית המעצר בנוסעם במכוניתו מיפו לירושלים, לבקר את אחותה, כשהם נושאים עמם כד נחושת שקנו בשוק הפשפשים, מתנה ליום הולדתה. אמו המנוחה, שהיתה חברתו הטובה ביותר של ציון, הותירה חלל גדול בעולמו כשנגדעה ממנו בהיותה בת שבעים, בפתאומיות אכזרית. דעתנית גדולה היתה מרגלית, אשר עלתה כנערה מצנעא בשנות החמישים, ומשך שנים, עד לפרישתה לגמלאות, ניהלה בית ספר עממי ביד אליהו.

בחירתו של בנה בעריכת דין פלילית היתה לה לזרא, ואילו ציון ניסה תמיד לחזור ולשכנעה ללא הצלחה כי הסנגוריה הפלילית היא ייעודו. בעת שחלפו על פני בית המעצר, אמר לה: "אמא, תאמיני לי שנפלה בחלקי זכות גדולה שאני מבקר מדי פעם בבתי המעצר ובבתי הסוהר, ורואה עולם שלם שנמצא מעבר לאף שלנו ושלרוב האנשים, ובהם שופטים ועורכי דין, אין מושג קלוש על מה שמתרחש בו. קחי את האנשים שמתרוצצים מדי יום בבניין המסחרי הענק הסמוך לבית המעצר, האם הם עוצרים לרגע וחושבים מה קורה במרחק של עשרה מטרים מהם, בתוך המבצר הזה, מאחורי החומות?"

בעת שציון דיבר, ישבה אמו לידו במכוניתו כשחגורת הבטיחות מתוחה על גופה והקשיבה לדבריו. תוך כדי נסיעה הוא הפנה את ראשו אליה בדבּרו, אבל היא לא החזירה לו מבט, ובמשך כדקה תמימה נעצה את עיניה היישר נכחה; ציון ידע כי המונולוג הצפוי המתבשל במוחה לא יאחר לפרוץ מפיה.

"מדוע אתה חושב שהאנשים צריכים להכניס את ראשם לעולם האפל והדוחה הזה? חסרות להם בעיות וצרות לחשוב עליהן? כל מי שנמצא כאן בבית המעצר אינו מעורר בלבם שום אהדה או הזדהות. פושעים, עבריינים, מושחתים, אויבי הציבור, שיירקבו בכלא. זה שאתה בחרת לך מקצוע שאתה מדשדש בו כל הזמן בעולמם של העבריינים, ואתה נאלץ לבקר אותם בבתי הכלא, זה עניינך, זו הבעיה שלך."

סוף־סוף הפנתה האם את פניה לעבר ציון, עיניה השחורות בורקות ומעידות על חיוניותה האינסופית, ואילו עתה מבטו שלו היה נעוץ בדרך שלפניו. למרות שהיתה בת שבעים, שׂער ראשה הקצר היה שחור לחלוטין ולא זרקה בו כל שיבה, ועיניה שלא נזקקו למשקפי קריאה הביעו מעין תוכחה כלפי בנה אהובה. מימינם הזדקרה כבר שדרת הדקלים של בית הספר החקלאי מקווה ישראל.

"אתה יודע היטב שכאשר החלטת להיות עורך דין פלילי התנגדתי, ועד היום אני חושבת שעשית טעות. אתה הרי יודע היטב שאותי העולם הזה של העבריינים תמיד הפחיד ודחה, וחייתי תמיד בחשש גדול שאתם ילדי תיגררו לתוכו. תודה לאל שהצלחנו לגדל את כולכם מבלי שנסחפתם לשם. הרבה שנים ניסיתי להשפיע על אביך זיכרונו לברכה, שנעזוב את יד אליהו בגלל הקרבה לשכונת התקווה ולכפר שלם. אבל הוא היה עקשן ולא רצה לזוז משם. כל החברים שלו, המשפחה ובית הכנסת שלו היו שם. הוא היה אומר לי: 'מרגלית, אם החינוך שלנו טוב — הוא ימנע מהם להידרדר, ואם הוא רע — לא יעזור לנו שנגור עוד שלושה קילומטרים צפונה,' והוא צדק." הדמעות חנקו את גרונה בהזכירה את בעלה רחמים, אשר בגיל שישים נפטר מהתקף לב, והוכיח בכך שהסחוג והחילבה כבר אינם מהווים חומת מגן מפני הסתיידות העורקים. מרגלית ניגבה את עיניה במגבון נייר שהוציאה מתיקה השחור ואמרה: "אותי החבר'ה האלה שלך, העבריינים, מפחידים ולא מעוררים אצלי שום עניין לעסוק בהם, או להקדיש להם אפילו בדל מחשבה. אז ציון, אני בהחלט שייכת לאנשים האלה שאתה מדבר עליהם, שעוברים כאן ליד אבו כביר ולא מעניין אותם כהוא זה מה קורה שם בפנים, כי העולם הזה דוחה אותם."

האם ראתה בבנה בבואה פיזית של בעלה המנוח. דק גזרה היה, ומאביו ירש את קוצר הראייה שחייב אותו להרכיב משקפיים מאז היותו נער ואת שערו הדליל שכוסה בדרך כלל בכובעו השחור. באישיותו של בנה ראתה את בבואת אופייה שלה, העיקש והנחרץ, ולא יכלה להסתיר שהוא המועדף עליה מבין ארבעת ילדיה. "מדוע אתה צריך להתעסק עם הפושעים האלה, עם משפחות פשע, עם סוחרי סמים. טוב לא יצא מזה. הם חסרי תקנה. ציון, אתה עדיין צעיר, רק בן ארבעים, למה אינך יכול לעבור לאזרחי, תעבוד עם אנשים נורמליים, תרוויח כסף קל יותר." לרגע שתקה, ואף ציון שתק, ביודעו שזהו פסק זמן לפני ההסתערות הבאה. "העבודה משגעת אותך, לא משאירה לך רגע לעצמך. מתי תתחתן, תביא ילדים. זה לא שחסר לך משהו. הבנות משתגעות עליך ואתה מחליף אותן ואינך יוצר לך שום קשר קבוע. אתה כל כך מוכשר, אם תעבור לאזרחי תהיה מאושר, תיפגש עם אנשים שיכולים להיות חברים שלך, עם נשים שתוכל להתחתן איתן. בפלילי זה צווארון כחול, זה אבו כביר ועוד פעם אבו כביר וכלא רמלה ועוד פעם כלא רמלה ותאמין לי, אני לא ישנה בלילות וחולמת שפושעים מאיימים עליך ופוגעים בך וזה מפחיד והורס אותי. עזוב את זה, תברח משם," התחננה, תוך שהיא מפנה את פניה אליו. הוא שתק. לא התחשק לו לענות לה ולחזור לוויכוח שמתנהל ביניהם כריטואל זה שנים. הרי אין שום סיכוי שהוא ישכנע אותה, כשם שאין סיכוי שהיא תשכנע אותו. סתם התנצחות מעצבנת.

"אז מה אתה אומר, ציון, מדוע אתה לא משיב לי?"

"אמא, כמה פעמים אני צריך לחזור על אותם דברים, כמה פעמים נחזור לוויכוח הזה. את יודעת מה, נניח שאת צודקת. את חושבת שזה מעשי לעבור היום לאזרחי? את לא מבינה שאני כבר בשלב מתקדם במסלול הפלילי שבחרתי וזה לא כמו להחליף מכנסיים."

"איזה שטויות אתה מדבר, ארבעים זה גיל מספיק צעיר אפילו כדי להחליף מקצוע. כמה אנשים עלו מרוסיה בגיל ארבעים ועשו כאן קריירה. הם לא רק שינו מקום עבודה ומקצוע, הם שינו מדינה ומנטליות."

"אלוהים אדירים!" צעק לפתע ציון ופניו סמקו. הוא הכה בידו על ההגה ומרגלית ממש נבהלה וחששה שתקרה תאונה.

"את משגעת אותי, את לא מכבדת את רצוני ואת חוזרת שוב ושוב על אותם דברים. אני עוסק בפלילי לא במקרה, אני אוהב את זה, אני רואה בפלילי ייעוד וזה מרתק אותי. את לעולם לא תביני, לך זה נראה עולם אפל ונורא. אז כל עוד המחשבה הזאת שירתה אותך כדי לחנך אותנו לא להתחבר עם פושעים ולא להידרדר לפשע, זה בסדר. אבל כעורך דין פלילי אני לא עוסק בפשע, אני מגן על אנשים, מדוע כל כך קשה לך להבין את זה.

"אמרתי לך כבר אלף פעם שאולי דווקא העובדה שגדלתי בסמוך לשכונת התקווה, ולמדתי בבית הספר עם ילדים משם, יצרה אצלי רצון מיוחד לעזור דווקא לאנשים האלה. הילדים שנולדים שם הם טובים וטהורים ברגע הולדתם בדיוק כמו הילדים שנולדים בסביון או בהרצליה פיתוח. אם הגורל מביא ילד לגדול בעולם קשה ועני ומופרע ועברייני, להורים נרקומנים ובתוך סמים ופשע, זו לא אשמתו. ואם כתוצאה מכך הוא גדל להיות פושע, הוא ראוי להגנה לא פחות ואף יותר ממה שראוי לה מיליונר שהסתבך, שנולד וגדל בשכונת פאר. כשאני מגן על עבריינים אני עושה הכול כדי להחזיר אותם למוטב. בעיקר כשאני מגן על ילדים ונערים שרק התחילו להיות עבריינים. וכשאני מצליח לעזור להם לצאת מזה בתחילת הדרך, אני ממש מאושר ומרגיש שאני עושה מצווה."

"מה שאתה מתאר זו אוטופיה," אמרה האם העיקשת, "אתה יודע היטב שברוב המכריע של המקרים שבהם אתה מטפל, אין שום סיכוי אמיתי להחזיר למוטב. ברוב המקרים אתה מגן על פושעים חסרי תקנה, אנשים שמוכרים סמים לילדים, שודדים, גונבים, פורצים והורגים, אז איזה סיפוק יש לך מזה. ציון, אתה מרמה את עצמך. מה אתה מרגיש כשאתה מייצג ארגוני פשע, משפחות פשע. מדוע חשובה כל כך הסיבה מדוע הם הגיעו לזה, מה הרס להם את האישיות והפך אותם לפסיכופתים. הרי ברור שאי אפשר לתת להם לבצע פשעים בגלל שהיתה להם ילדות דפוקה, וחייבים להרחיק אותם מן הציבור ולכלוא אותם. ועוד דבר, ציון, כמה פעמים בכית לי על המצב הנורא של המקצוע שלכם, על תחרות מלוכלכת של המתחרים שלך, על הרמה המקצועית, על חוסר התרבות, על השופטים שהופכים להיות יותר ויותר תביעתיים. את כל זה שכחת? עזוב את המקצוע הזה, יא ואלַדי, זה לא בשבילך. אתה יודע כמה אני אוהבת אותך. מאז שאבא שלך נפטר החיים שלי נעשו קשים נורא. אני בודדה מאוד ואתה יודע שאתה קרן האור העיקרית שלי, אתה יודע שאליך אני הכי קרובה, וגם אוכֵל אותי שאתה לא בונה לך משפחה והזמן רץ ונעלם."

ציון חשב בלבו, עכשיו את מרגישה בחסרונו של אבא, אבל כשחי — זילזלת בו, לא ידעת להעריך מה שיש לך. אולי את לא כל כך חכמה כמו שאת חושבת. אך לא העז לומר זאת לאמו.

המכונית חלפה מול בניין המשטרה שנבנה על ידי הבריטים בלטרון, והפך לאתר הזיכרון לחיל השריון. קרב גדול ומכאיב התרחש כאן במלחמת השחרור והסתיים בהפסד צורב של כוחותינו. בקרבת אתר הזיכרון מצוי מנזר השתקנים, אשר תרם את קרקעות ההר שלידו, שהיו כולן בבעלותו, כדי שיבנו עליו לפני כארבעים שנה את נווה שלום, יישוב משותף ליהודים וערבים. כמה פעמים במהלך שירותו הצבאי בשריון הגיע ציון עם יחידתו לאתר הזיכרון של החיִל, ומישהו סיפר לו על היישוב הזה הבנוי על ההר הסמוך. הוא הלך לבקר שם, ומאז הוא חולם על כך שיום אחד כשיקים משפחה יבוא לגור כאן.

"אמא, את רואה את ההר הזה מימין?" ציון הצביע לעבר נווה שלום. "הייתי רוצה לגור במקום הזה כשאתחתן ותהיה לי משפחה."

"הלוואי שתתחתן סוף־סוף בעזרת השם, אבל מכל המקומות בעולם מדוע דווקא כאן?"

"אנשים שחיים שם, חיים עם איזשהו אידיאל. הם רוצים להוכיח שערבים ויהודים יכולים לחיות ביחד, הם מגדלים ביחד את הילדים, מנסים ליצור מציאות אחרת. תביני, אמא, אני צריך לחיות עם איזו מטרה שיש בה אידיאל, וכך זה גם לגבי עבודתי. אינני רוצה לייצג את עשירי הארץ, את אנשי הכוח. יכולתי לעסוק בפלילי צווארון לבן ואת בטח היית מרוצה. הייתי מייצג את אנשי העסקים ואת הפוליטיקאים שהסתבכו; וזה נקי, מכובד ויש שם הרבה כסף ויוקרה. אבל זה לא מעניין אותי, זה אפילו דוחה אותי. אני רוצה לייצג את המסכנים, את הדפוקים, וזה נותן לי סיפוק. אני לא אסטניס, לא אדם מלוקק, אני צריך מטרה, אידיאל."

"איזה אידיאל זה לייצג משפחות פשע?" צעקה האם, "אלה המסכנים שעליהם אתה מדבר?"

"טוב, אמא, בואי נפסיק את הוויכוח, הרי ידעתי מראש שזה ייגמר כך. לפעמים נדמה לי שאין אדם בעולם שמבין אותי יותר ממך ולפעמים, כמו היום, נראה לי שאנחנו שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו. כל פעם אני נשבע שלא אחזור איתך לוויכוח הזה. מכל מקום, שיהיה ברור: אין לי כל כוונה לעזוב את הפלילי וכדאי שתשלימי עם זה, בין שאת רוצה ובין שלא." עתה הגיעו כבר לשער הגיא והמכונית טיפסה לה בהר לעבר ירושלים, ועד שהגיעו לביתה של דודתו של ציון, הם לא החליפו ביניהם ולו מילה אחת נוספת.
 

לחצו כאן לרכישת הספר בין הקטבים