דואר לא צפוי

ניו יורק, פברואר 1873

האיש המכונה 'פרוספרו הקוסם' מקבל כמות נאה של תכתובות דרך משרד התיאטרון, אך זו המעטפה הראשונה הממוענת אליו שמכילה מכתב התאבדות, וגם הראשונה שמגיעה כשהיא מוצמדת בקפידה למעילה של ילדה בת חמש.

עורך הדין שמלווה אותה לתיאטרון מסרב להסביר למרות מחאות המנהל, ונוטש אותה מהר ככל יכולתו בלא יותר ממשיכת כתף והטיה של כובע.

מנהל התיאטרון אינו צריך לקרוא את המעטפה כדי לדעת למי הילדה מיועדת. העיניים השנונות המציצות מתחת לענן של תלתלים חומים סוררים הן גרסה קטנה ופעורה יותר של עיני הקוסם עצמו.

הוא אוחז בידה, אצבעותיה הקטנות תלויות ברפיון בכף ידו. היא מסרבת לפשוט את מעילה למרות החום בתיאטרון, ורק מנידה בעיקשות בראשה כאשר הוא שואל אותה למה.

המנהל לוקח את הילדה למשרדו מבלי לדעת מה לעשות בה. היא יושבת בשקט על כיסא לא נוח מתחת לשורת כרזות פרסומת ממוסגרות של הפקות מן העבר, מוקפת ארגזי כרטיסים וקבלות. המנהל מביא לה ספל תה וקוביית סוכר נוספת על הרגיל, אך זה נותר על השולחן, בלי שתיגע בו, ומתקרר.

הילדה אינה זזה, אינה מתנועעת בעצבנות על כיסאה. עיניה מושפלות כל העת, ממוקדות במגפיה שמגיעים אך בקושי לרצפה. חרטומו של אחד מרופט במקצת, אך השרוכים קשורים בקשתות מושלמות.

המעטפה החתומה משתלשלת מן הכפתור השני מלמעלה של מעילה עד הגעתו של פרוספרו.

היא שומעת אותו לפני שהדלת נפתחת, צעדיו כבדים ומהדהדים במסדרון, בניגוד לצעדו המדוד של המנהל שנכנס ויצא פעמים אחדות, שקט כחתול.

"יש גם... חבילה בשבילך, אדוני," אומר המנהל כאשר הוא פותח את הדלת, מנחה את הקוסם אל תוך המשרד הצפוף וחומק לטפל בעניינים אחרים מענייני התיאטרון, מבלי רצון לראות מה עלול המפגש להוליד.

הקוסם סוקר את המשרד, ערמת מכתבים בידו האחת, גלימת קטיפה שחורה מעוטרת במשי לבן להדהים משתפלת מאחוריו, בציפייה לקופסה או ארגז עטופים בנייר. רק כשהילדה מסתכלת בו בעיניו שלו עצמו הוא מבין למה התכוון מנהל התיאטרון.

תגובתו המיידית של פרוספרו הקוסם כאשר הוא פוגש את בתו היא ההכרזה הפשוטה: "אחח, לכל הרוחות." הילדה חוזרת להביט במגפיה.

הקוסם סוגר מאחוריו את הדלת, שומט את ערמת המכתבים על השולחן ליד ספל התה ומביט בילדה. הוא תולש את המעטפה ממעילה, והסיכה נותרת נעוצה היטב בכפתור.

המעטפה עצמה נושאת את שם הבמה שלו וכתובת התיאטרון, אך המכתב בפנים פונה אליו בשמו הפרטי, הקטור בווין.

הוא מרפרף על התוכן, כל רושם רגשי שביקש הכותב להשיג נוחל כישלון גמור ומוחלט. הוא משתהה רק על העובדות הרלוונטיות בעיניו: שהילדה הזאת המועברת עתה להשגחתו היא, כמובן, בתו שלו וששמה סיליה.

"היא היתה צריכה לקרוא לך מירנדה," אומר האיש המכונה פרוספרו הקוסם לילדה ומצחקק. "היא כנראה לא היתה חכמה מספיק לחשוב על זה."

הילדה מסתכלת בו שוב. עיניה השחורות מצטמצמות מתחת לתלתליה.

ספל התה על השולחן מתחיל לרעוד. אדוות מפרות את פני המים השלווים כשסדקים נפערים בזיגוג, והוא מתנפץ לרסיסי חרסינה פרחונית. תה קר נקווה בצלוחית ומטפטף על הרצפה, מותיר עקבות דביקים על העץ הממורק.

חיוכו של הקוסם נעלם. הוא מעיף מבט זועף בשולחן, והתה השפוך מתחיל להישאב בחזרה מהרצפה. הפיסות הסדוקות והשבורות מתייצבות ומתהוות מחדש סביב הנוזל עד שהספל עומד שוב שלם, אדים מתערבלים ברכות לאוויר.

הילדה לוטשת מבט בספל, עיניה פעורות לרווחה.

הקטור בווין נוטל את פני בתו בידו הנתונה בכפפה ובוחן את הבעתה מקרוב לפני שהוא מרפה מהן, אצבעותיו מותירות סימנים אדומים ארוכים על לחייה.

"אולי יש בך עניין," הוא אומר.

הילדה אינה עונה.

בשבועות הבאים הוא מנסה פעמים אחדות לשנות את שמה, אך היא מסרבת להגיב לכל שם אחר פרט לסיליה.

חודשים אחדים לאחר מכן, כשהקוסם מחליט שהיא מוכנה, הוא כותב מכתב משלו. הוא אינו מציין את הכתובת, ואף על פי כן המכתב מגיע ליעדו מעבר לים.

 

התערבות ג'נטלמנית

לונדון, אוקטובר 1873

הלילה מתקיימת ההופעה האחרונה בסיבוב הופעות מוגבל מאוד. פרוספרו הקוסם לא כיבד את הבמה הלונדונית בנוכחותו זה זמןמה, והסדרה כוללת שבוע יחיד של הופעות, ללא הצגה יומית.

הכרטיסים, למרות מחירם המופקע, אזלו מהר מאוד, והאולם עמוס כל כך, שרבות מהנשים מחזיקות את מניפותיהן בהישג יד כדי לנופף בהן על מחשופיהן, להדוף את החום הכבד הגודש את האוויר על אף הצינה הסתווית בחוץ.

בשלב כלשהו של הערב הופכת פתאום כל אחת מהמניפות לציפור קטנה, עד שלהקות שלמות מסתחררות באולם לקול מחיאות כפיים סוערות. כאשר כל ציפור חוזרת וצונחת כמניפה מקופלת למשעי על ברכי בעליה, המחיאות רק גוברות, אך צופות אחדות המומות מכדי למחוא, הן הופכות בידיהן בפליאה מניפות של נוצות ותחרה ואינן מוטרדות עוד מהחום.

האיש בחליפה האפורה היושב בתא הצפייה שבשמאלהבמה אינו מוחא כפיים. לא לזה, ולא לשום להטוט אחר במהלך הערב. הוא מביט באיש על הבמה במבט יציב ובוחן שאינו מש ממנו לכל אורך ההופעה. הוא אינו מרים את ידיו למחוא כף ולו פעם אחת. אפילו גבה אינו מרים נוכח מעשי קסמים, שסוחטים מחיאות
כפיים או אנחות תדהמה או צווחת הפתעה מזדמנת משאר הקהל המשולהב.

עם סיום ההופעה האיש בחליפה האפורה מנווט בנינוחות בין הצופים הדחוקים במבואת התיאטרון. הוא חומק באין רואים דרך דלת מוסתרת בווילון, המוליכה לחדרי ההלבשה מאחורי הקלעים. עוזרי במה ומלבישים אינם נותנים בו ולו מבט.

הוא נוקש על הדלת בקצה המסדרון בראש הכסוף של מקלו.

הדלת נפתחת מאליה, ומאחוריה נגלה חדר הלבשה מבולגן מעוטר במראות, שמכל אחת מהן נשקף מראה אחר של פרוספרו.

מעילו הארוך מושלך ברישול על כורסת קטיפה, והמקטורן משתלשל בלתי מכופתר מעל חולצתו המעוטרת בשולי תחרה. המגבעת ששיחקה תפקיד בולט בהופעתו מונחת על מתלה כובעים סמוך.

האיש נראה צעיר יותר על הבמה, גילו נקבר תחת האורות המסנוורים בקדמת הבמה ושכבות של איפור. הפנים במראות חרושי קמטים, השיער מאפיר במידה ניכרת. אבל יש משהו צעיר בחיוך הרחב שמפציע כאשר הוא מבחין באיש העומד בפתח.

"איום ונורא, מה?" הוא שואל בלי להסתובב מהראי, מפנה את דבריו להשתקפות הרפאים האפורה. הוא מנגב שארית עבה של אבקה מפניו במטפחת שאולי היתה פעם לבנה.

"גם אני שמח לראות אותך, הקטור," אומר האיש בחליפה האפורה וסוגר את הדלת מאחוריו בשקט.

"שנאת כל רגע, נכון?" אומר הקטור בווין וצוחק. "הסתכלתי עליך, אל תנסה להכחיש."

הוא מסתובב ומושיט יד שהאיש בחליפה האפורה אינו לוחץ. הקטור מושך בכתפיו בתגובה ומנופף באצבעותיו בדרמטיות לעבר הקיר הנגדי. כורסת הקטיפה גולשת קדימה מפינה עמוסה בארגזי מטען וצעיפים, והמעיל מרחף כלפי מעלה כצל ותולה את עצמו בצייתנות בארון.

"שב בבקשה," אומר הקטור. "היא נוחה פחות מהכורסאות למעלה, לצערי."

"איני יכול לומר שתצוגות כאלה הן לטעמי," אומר האיש בחליפה האפורה שעה שהוא פושט את כפפותיו ומאבק בהן את הכורסה לפני שהוא מתיישב. "למכור מניפולציות בתור להטוטים ואילוזיות. לדרוש דמי כניסה."

הקטור משליך את המטפחת המכוסהאבקה על שולחן שמברשות וקופסאות פח של משחת איפור פזורות עליו בערבוביה.

"אין ולו אדם אחד בקהל שמאמין אפילו לרגע שמה שאני עושה שם אמיתי," הוא אומר, ומחווה בידו בכיוון הכללי של הבמה. "זה מה שיפה בזה. ראית איזה מתקנים הקוסמים בימינו בונים כדי לבצע את הדברים הכי שגורים וארציים? הם חבורה של דגים עם נוצות שמנסים לשכנע את הציבור שהם יכולים לעוף, ואני פשוט ציפור בקהלם. הצופים לא מסוגלים להבחין בהבדל מעבר לידיעה שאני עושה את זה טוב יותר."

"זה לא ממעיט מטיפשותו של הניסיון."

"האנשים האלה עומדים בתור כדי שיכו אותם בתדהמה," אומר הקטור. "אני יכול להדהים אותם ביתר קלות מרוב שאר הקוסמים. ממש בזבוז לוותר על הזדמנות כזאת. זה גם מכניס יותר משנדמה לך. אני יכול להציע לך כוסית? יש כאן בקבוקים חבויים איפה שהוא, אבל אני לא לגמרי בטוח שיש כוסות." הוא מנסה לחפש בין הדברים המונחים על שולחן, דוחף הצידה ערמות עיתונים וכלובי ציפורים ריקים.

"לא, תודה," אומר האיש בחליפה האפורה, מתנועע בכיסאו ומניח את ידיו על ידית מקל ההליכה שלו.

"ההופעה שלך הפליאה אותי, והתגובה של הקהל היתה תמוהה בעיני. הדיוק שלך לוקה בחסר."

"אני לא יכול להיות טוב מדי אם אני רוצה שיאמינו שאני מבלף כמו כל השאר," אומר הקטור וצוחק. "אני מודה לך שבאת ועמדת בסבל. אני מופתע שהגעת בכלל, כבר התחלתי להתייאש. שמרתי לך את התא כל השבוע."

"לא לעתים קרובות אני דוחה הזמנות. במכתב נאמר שיש לך הצעה בשבילי."

"אכן כן!" אומר הקטור וסופק כפיים במחיאה רמה אחת. "קיוויתי שאולי תרצה לשחק. עבר הרבה יותר מדי זמן מאז ששיחקנו. אבל קודם כול, אתה מוכרח לפגוש את הפרויקט החדש שלי."

"היה לי הרושם שהפסקת ללמד."

"הפסקתי, אבל מדובר בהזדמנות יחידה במינה שלא יכולתי לסרב לה." הקטור ניגש לדלת שחבויה ברובה מאחורי מראה ניצבת ארוכה. "סיליה, יקירה," הוא קורא אל החדר הסמוך וחוזר לכיסאו.

כעבור רגע מופיעה ילדה קטנה בפתח, לבושה יפה מדי על רקע העליבות המבולגנת של סביבתה. כל כולה סרטים ותחרה, מושלמת כבובה שנקנתה זה עתה מלבד כמה תלתלים סוררים שנמלטו מצמותיה. היא מהססת, משתהה על המפתן, כשהיא רואה שאביה אינו לבד.

"זה בסדר, יקירה. בואי, בואי," אומר הקטור ורומז לה לבוא בהנפת יד. "זה חבר לעבודה, אל תתביישי." היא פוסעת צעדים אחדים קדימה וקדה קידה מושלמת, שולי התחרה של שמלתה מלחכים את לוחות הרצפה השחוקים.

"זאת הבת שלי, סיליה," אומר הקטור לאיש בחליפה האפורה, ומניח את ידו על ראשה של הילדה. "סיליה, זה אלכסנדר."

"נעים מאוד," היא אומרת. קולה רם אך בקושי מלחישה, ונמוך מכפי שאפשר לצפות אצל ילדה בגודלה. האיש בחליפה האפורה מהנהן בנימוס לעברה.

"הייתי רוצה שתראי לאיש הזה מה את יודעת לעשות," אומר הקטור. הוא שולף מכיס המקטורן שלו שעון כיס מוכסף תלוי על שרשרת ארוכה ומניח אותו על השולחן. "קדימה."

עיני הילדה מתרחבות.

"אמרת שאסור לי לעשות את זה לפני אף אחד," היא אומרת. "הכרחת אותי להבטיח."

"האדון הזה הוא לא סתם מישהו," עונה הקטור וצוחק.

"אמרת בלי יוצא מהכלל," מוחה סיליה.

החיוך של אביה נמוג. הוא אוחז בכתפיה ונועץ מבט חמור בעיניה.

"זה מקרה מיוחד מאוד," הוא אומר. "תראי בבקשה לאיש הזה מה את יודעת לעשות, בדיוק כמו בשיעורים שלך." הוא דוחף אותה לעבר השולחן עם השעון.

הילדה מהנהנת בכובד ראש ומעתיקה את תשומת לבה אל השעון, ידיה אחוזות זו בזו מאחורי גבה.

כעבור רגע השעון מתחיל להסתובב אט אט, מתווה מעגלים על פני השולחן, גורר אחריו את השרשרת בצורה לוליינית.

אחר כך השעון מתרומם מהשולחן, צף ועולה באוויר ומרחף כאילו היה מוקף מים.

הקטור מביט באיש בחליפה האפורה ומחכה לתגובה.

"מרשים," אומר האיש. "אבל די בסיסי."

מצחה של סיליה מתקמט מעל עיניה השחורות והשעון מתנפץ, גלגלי שיניים נשפכים החוצה לאוויר. "סיליה," אומר אביה.

היא מסמיקה לשמע הנימה החריפה וממלמלת התנצלות. גלגלי השיניים מרחפים בחזרה אל השעון ומתקבעים במקומם עד שהשעון שלם שוב, מחוגיו מתקתקים את השניות כאילו לא קרה דבר.

"זה כבר קצת יותר מרשים," מודה האיש בחליפה האפורה. "אבל יש לה מזג עצבני."

"היא צעירה," אומר הקטור, מלטף את קודקודה של סיליה ומתעלם ממבטה הזועף. "וזה אחרי פחות משנה של לימוד. כשהיא תגדל, אף אחד לא ישווה לה."

"אני יכול לקחת כל ילד מהרחוב וללמד אותו את זה. אף אחד לא ישווה לה זאת רק דעתך האישית, וקל להפריך אותה."

"הא!" קורא הקטור. "אז אתה מוכן לשחק."

האיש בחליפה האפורה מהסס רק רגע לפני שהוא מהנהן.

"משהו קצת מורכב יותר מהפעם הקודמת, וכן, עשוי להיות לי עניין," הוא אומר. "אולי."

"ברור שזה יהיה מורכב יותר!" אומר הקטור. "יש לי כישרון טבעי ביד. אני לא מתכוון להעמיד אותו להתערבות על משהו פשוט."

"כישרון טבעי הוא תופעה מוטלת בספק. נטייה אולי, אבל יכולת מולדת היא דבר נדיר מאוד."

"היא הבת שלי, ברור שיש לה יכולת מולדת."

"אתה מודה שהיא קיבלה שיעורים," אומר האיש בחליפה האפורה. "איך אתה יכול להיות בטוח?"

"סיליה, מתי התחלת עם השיעורים?" שואל הקטור בלי להביט בה.

"במארס," היא עונה.

"באיזו שנה, יקירה?" מוסיף הקטור.

"השנה," היא אומרת, כאילו זו שאלה טיפשית במיוחד.

"שמונה חודשים של שיעורים," מבהיר הקטור. "כשהיא בקושי בת שש. אם אני זוכר נכון, אתה לפעמים מתחיל עם התלמידים שלך כשהם קצת יותר צעירים. סיליה בלי ספק מתקדמת יותר משהיתה אלמלא היתה לה יכולת טבעית. היא הרחיפה את השעון בניסיון הראשון שלה."

האיש בחליפה האפורה מפנה את תשומת לבו לסיליה. "שברת אותו בלי כוונה, נכון?" הוא שואל ומחווה בסנטרו על השעון המונח על השולחן.

סיליה מזעיפה פנים ועונה בהנהון קל שבקלים.

"היא מפגינה שליטה יוצאת דופן בשביל מישהי צעירה כל כך," הוא מעיר באוזני הקטור. "אבל מזג עצבני כזה הוא תמיד משתנה בעייתי. הוא עלול להוביל להתנהגות אימפולסיבית."

"היא תחדל ממנו כשתגדל או שתלמד לשלוט בו. זה עניין פעוט."

האיש בחליפה האפורה ממשיך להביט בילדה, אך מפנה את דבריו להקטור. באוזניה של סיליה הקול אינו נפרד עוד למילים, והיא מזעיפה פנים כשתגובותיו של אביה נצבעות באותה איכות משובשת.

"אתה מוכן להעמיד להתערבות את הבת שלך?"

"היא לא תפסיד," אומר הקטור.

"אני מציע שתמצא תלמיד שתהיה מסוגל לשאת את הפרידה ממנו, אלא אם כן כבר יש לך אחד."

"אני מניח שלאמא שלה אין דעה בעניין?"

"אתה מניח נכון."

האיש בחליפה האפורה בוחן מעט את הילדה לפני שהוא מדבר שוב, וגם עכשיו היא אינה מבינה את המילים. "אני מבין את הביטחון שיש לך ביכולתה, אבל אני מפציר בך לכל הפחות לשקול את האפשרות שאתה עלול לאבד אותה, במקרה שההתמודדות לא תתפתח לטובתה. אני אמצא שחקן שיהווה לה תחרות של ממש. אחרת אין לי שום טעם להסכים להשתתף. ניצחונה אינו מובטח."

"אני מוכן לקחת את הסיכון הזה," אומר הקטור בלי להביט אפילו בבתו. "אם אתה רוצה, אתה מוזמן לסגור את זה רשמית כאן ועכשיו."

האיש בחליפה האפורה מחזיר את מבטו אל סיליה, וכשהוא מדבר היא שוב מבינה את המילים.

"טוב ויפה," הוא אומר בהנהון.

"הוא עשה שאני לא אשמע כמו שצריך," לוחשת סיליה כשאביה נפנה אליה

"אני יודע, יקירה, וזה לא היה כל כך מנומס מצדו," אומר הקטור ומקרב אותה לכיסא, אל האיש הבוחן אותה בקפידה בעיניים בהירות אפורות כמעט כמו החליפה שלו.

"תמיד ידעת לעשות דברים כאלה?" הוא שואל אותה ומחזיר את מבטו אל השעון.

סיליה מהנהנת.

"אמא... אמא שלי אמרה שאני הבת של השטן," היא אמרה בשקט.

האיש בחליפה האפורה רוכן קדימה ולוחש לה משהו באוזן, שקט מכדי שאביה יוכל לשמוע. חיוך קטן מאיר את פניה.

"תושיטי את יד ימין," הוא אומר ונשען לאחור על כיסאו. סיליה מושיטה מיד את ידה, פונה כלפי מעלה, בלי לדעת למה לצפות. אבל האיש בחליפה האפורה אינו מניח שום דבר בכף ידה הפתוחה. הוא הופך את ידה ומסיר טבעת כסף מהזרת שלו. הוא עונד את הטבעת על הקמיצה שלה, למרות היותה גדולה מדי לאצבעותיה הדקיקות, ובידו השנייה מוסיף לאחוז במפרק ידה.

היא פותחת את פיה לומר את המובן מאליו, שהטבעת אמנם יפה מאוד אבל גדולה מדי, כאשר היא קולטת שהטבעת מתכווצת על ידה.

שמחתה הרגעית על ההתאמה נמחצת בידי הכאב השוטף אותה כשהטבעת מוסיפה לסגור על אצבעה והמתכת חורכת את עורה. היא מנסה למשוך את ידה אבל האיש בחליפה האפורה אוחז בתקיפות במפרק ידה. הטבעת מתמעטת ומתפוגגת, מותירה רק צלקת אדומה מבריקה סביב אצבעה של סיליה.

האיש בחליפה האפורה מרפה ממפרק ידה, והיא פוסעת לאחור, נסוגה לפינה ולוטשת עיניים בידה.

"ילדה טובה," אומר אביה.

"יידרש לי קצת זמן להכשיר שחקן משלי," אומר האיש בחליפה האפורה.

"כמובן," אומר הקטור. "קח את כל הזמן שאתה צריך." הוא מסיר חישוק מוזהב מידו שלו ומניח אותו על השולחן. "לכשתמצא את השחקן שלך."

"אתה מעדיף לוותר על הכבוד?"

"אני סומך עליך."

האיש בחליפה האפורה מהנהן ושולף מטפחת ממעילו, מרים את הטבעת בלי לגעת בה ושם אותה בכיסו. "אני מאוד מקווה שאתה לא עושה את זה בגלל העובדה שהשחקן שלי זכה בהתמודדות האחרונה."

"מובן שלא," אומר הקטור. "אני עושה את זה מפני שיש לי שחקנית שיכולה לנצח את כל מי שתבחר להציב מולה, ומפני שהזמנים השתנו די הצורך שזה יהיה מעניין. חוץ מזה, לדעתי הניקוד הכללי נוטה לטובתי."

האיש בחליפה האפורה אינו מערער על הנקודה, הוא רק מביט בסיליה באותו מבט בוחן שלו. היא מנסה לחמוק מקו הראייה שלו אבל החדר קטן מדי. "אני מניח שכבר חשבת על מקום?" הוא שואל.

"לא בדיוק," אומר הקטור. "חשבתי שאולי יהיה מהנה יותר להשאיר קצת מרחב פעולה בכל הקשור למקום. גורם הפתעה, אם תרצה. אני מכיר מפיק תיאטרון כאן בלונדון שוודאי ישמח להציג את הבלתי רגיל. אני אזרוק לו כמה רמזים בבוא העת, ואני בטוח שהוא יחשוב על משהו הולם. מוטב שנקיים את זה בשטח ניטרלי, אבל חשבתי שאולי תשמח לפתוח בצד שלך של הביצה."

"מה שם האדון?"

"צ'נדרש. צ'נדרש כריסטוף לפבר. אומרים שהוא הבן הלא חוקי של נסיך הודי או משהו כזה. האמא היתה איזו בלרינה יחפנית. הכרטיס שלו נמצא פה איפשהו בתוך הבלגן. הוא ימצא חן בעיניך, הוא בעל חשיבה מתקדמת למדי. עשיר, אקסצנטרי. קצת אובססיבי, מעט בלתי צפוי, אבל אני מניח שזה חלק בלתי נפרד מהמזג האמנותי." ערמת הניירות על שולחן סמוך מתנועעת ומתערבבת עד שכרטיס ביקור יחיד מוצא את דרכו לפני השטח ומפליג על פני החדר. הקטור תופס אותו בידו וקורא אותו לפני שהוא מושיט אותו לאיש בחליפה האפורה. "הוא עורך מסיבות נפלאות."

האיש בחליפה האפורה שם את הכרטיס בכיסו בלי לטרוח להעיף בו ולו מבט.

"לא שמעתי עליו," הוא אומר. "ואינני אוהב לערוך עניינים כאלה בפומבי. אני אשקול את זה."

"שטויות, הפומביות היא חצי מההנאה! היא מביאה איתה כל כך הרבה מגבלות, כל כך הרבה פרמטרים מאתגרים שצריך להתחשב בהם."

האיש בחליפה האפורה מהרהר בזה רגע לפני שהוא מהנהן.

"יש לנו סעיף גילוי בהסכם? זה אך הוגן, בהתחשב בעובדה שאני יודע מי השחקן שלך."

"בוא נשכח מכל הסעיפים חוץ מהכללים הבסיסיים האוסרים על הפרעה ונראה מה קורה," אומר הקטור. "אני רוצה למתוח גבולות במקרה הזה. גם לא נגביל את זה בזמן. אני אפילו אתן לך לעשות את הצעד הראשון."

"טוב ויפה. יש לנו הסכם. אני אהיה בקשר." האיש בחליפה האפורה קם ומנגב אבק בלתי נראה משרוולו. "היה נעים להכיר אותך, העלמה סיליה."

סיליה קדה עוד קידה מושלמת, תוך שהיא מביטה בו בעיניים חשדניות.

האיש בחליפה האפורה מטה את כובעו לעבר פרוספרו וחומק החוצה מבעד לדלת ואחר מתוך התיאטרון, מתנועע כמו צל ברחוב העמוס.

בחדר ההלבשה שלו, הקטור בווין מצחקק לעצמו בעוד בתו עומדת בשקט בפינה ומסתכלת בצלקת שעל ידה. הכאב מתפוגג מהר כטבעת עצמה, אבל הסימן האדום הטרי נשאר.

הקטור לוקח את שעון הכיס המוכסף מהשולחן ומשווה את השעה לשעון שעל הקיר. הוא מכוון את השעון באיטיות, בוחן את המחוגים בתשומת לב כשהם חגים על צירם.

"סיליה," הוא אומר בלי להביט בה, "מדוע אנחנו מכוונים את השעונים שלנו?"

"כי כל דבר דורש אנרגיה," היא מדקלמת בצייתנות כשעיניה מוסיפות להתמקד בידה. "אנחנו מוכרחים להשקיע מאמץ ואנרגיה בכל דבר שאנחנו רוצים לשנות."

"יפה מאוד." הוא מנער את השעון בעדינות ומחזיר אותו אל כיסו.

"למה קראת לאיש הזה אלכסנדר?" שואלת סיליה.

"זאת שאלה טיפשית."

"זה לא השם שלו."

"ומאין לך לדעת?" שואל הקטור את בתו כשהוא מרים את סנטרה כדי שתביט בו ואומד את המבט שבעיניה השחורות בעיניו שלו.

סיליה מחזירה לו מבט, מבלי לדעת איך להסביר. היא מקרינה שוב בעיני רוחה את הרושם של האיש בחליפתו האפורה ועיניו החיוורות ותווי פניו הקשים, מנסה להבין מדוע השם אינו הולם אותו כראוי.

"זה לא שם אמיתי," היא אומרת. "לא כזה שהיה לו תמיד. זה שם שהוא חובש כמו כובע. כדי שיוכל להסיר כשהוא רוצה. כמו פרוספרו אצלך."

"את אפילו חכמה יותר משיכולתי לקוות," אומר הקטור בלי לטרוח להפריך או לאשר את הרהוריה בנוגע למערכת הכינויים של עמיתו. הוא נוטל את המגבעת שלו מהמתלה ושם אותה על ראשה, וזו גולשת וטומנת את עיניה השואלות בכלוב משי שחור.