א

לא אלך סחור סחור אלא אספר מיד שאני מת ואשתי חיה. אוסיף ואומר שחלפה בדיוק שנה מאז נקברתי, והתקווה ליצור מגע עם אסתר לא עזבה אותי אפילו לדקה. דרושה פעולה אמיצה על מנת לגשר בין עולמי הרוחש מפעילות מתים לעולמה המתקשש בחלוף העתים, אך עדיין איני יודע כיצד ליצור קשר בין שני ממדים אלה, שלכאורה אינם מתיישבים. נחמתי היחידה היא שהזמן הנאמן יפגיש בינינו לבסוף ונתאחד, אם לא בגוף אז בנפש, לכשתיקבר לצדי.

דוד ידידי הקבור שתי שורות ממני מגדיר את יחסי עמה כ"ציפייה לאתמול" בהיעדר מחר לחכות לו. בעיניו, תקוותי ליצור איתה קשר אינה יותר מאשר שובל עשן המיתמר ממדורת זיכרונות חיי המתכלים לאיטם, עשן שסופו להתפוגג למרחבי השמים הכחולים של שכחה מבורכת. דוד הוא מוותיקי היישוב בבית קברות הירקון, בחייו שימש כנציג מועצת הפועל המזרחי בהוד השרון, אבל כיום הוא להגדרתו "פנסיונר מהחיים". כמו כולנו כאן גם הוא נאחז בזיכרונותיו משל היתה בהם ממשות בעוד אלה נפרמים מדי יום לטלאים של שכחה. כאן הזיכרון הוא סלע קיומנו, ורק בכוחו להצדיק את מהותנו בעוד הזמן נוגס בו בתיאבון של כלב מורעב ותוכן זיכרונותינו נגרסים בתהליך שחזורם האינסופי לכלל מיתוס לא אישי. "אתה זוכר את הפרדסים בהוד השרון?" מתפייט דוד בפעם האלף. "היה להם ריח אסור של עונג מותר. מספר פעמים תפסתי טרמפ לפתח תקווה עם חיים הקברן התימני ברכב הלוויות השחור שעליו מגן דוד לבן, עד שיום אחד הוא נעצר כדי לגנוב מפרי עץ החלום הציוני ("תפוזים, אידיוט", הוא מסביר לי כשאני מעווה את מחשבתי). ומאז זהו, הוא נמחק בעיני. תאר לעצמך שמכל הקברנים שבעולם, דווקא הגנב הזה היה צריך לקבור אותי. ואגב," הוא מוסיף כממתיק סוד, "בסופו של דבר הוא עצמו נקבר במקום עבודתו, או כך לפחות מספרים. חתיכת שכן מצאנו." וכאן מתחיל דוד לתהות אם הרכילות ששמע אינה אלא צ'יזבט שמספרים לילדי המתים הסוררים, משל "אם לא תתנהג יפה יקבור אותך חיים במקום חדש!" אני ממהר לענות לו שאם חיים מת, ברי שאין ביכולתו לקום מקברו ולחפור קברים חדשים, ולעצמי אני מפטיר: "אידיוט מי שאידיוט אחרון."

אנחנו לא רואים, לא שומעים, לא מריחים, לא ממששים ולא טועמים, אבל כל אחד מאיתנו, ברמה כזו או אחרת, מסוגל לקרוא מחשבות, הן של שכנינו המתים והן של החיים המתקרבים אלינו בעת העלייה לקבר. כאן המשפט "אני חושב משמע אני קיים" מקבל משמעות חדשה. עם הזמן יכולת הקריאה משתפרת ומגיעה גבוה יותר, רחוק יותר, מהר יותר. אני משוחח במחשבות בעיקר עם דוד, שבחייו החשיב עצמו לכהן הגדול של חיי היוםיום, שהיה אלוף בלשתות קפה בכוס חד פעמית במקום לא כשר עם כיפה גדולה שהסתירה קרחת וכתם דיו בכיס החולצה הלבנה.

מאידך כשמשתפרים בקריאת מחשבות לומדים לסנן אנשים לא רצויים, כמו דליה הרכלנית המזכירה לי שסק חמוץ, שעניינה בי מתמצה במערכת יחסי עם אסתר. מתוך נאמנות לניסיונותי לשמור על פרטיות אני משתדל להימנע מלקיים איתה יחסים כלשהם, אפילו לא יחסים דיפלומטיים.

אם החיים הם סרט, המוות הוא סצינה שקפאה, כאילו חבל הטבור ניתק ונזרקנו לעולם חדש. העולים לקברינו בחגים ובימי זיכרון מפשירים את העלילה, משתפים בחדשות חייהם, ולעתים אף במאורעות השעה. לרגעים ספורים מופעל שוב מקרן סיפוריהם על מסך חיינו הגדושים בפרקי תהילים וצרות היום יום. וכך, בין השיטין, נמצאנו למדים על בחירתו של אובמה לנשיא ארצות הברית ועל גיור האייפון לחומרה, וכמובן על נישואים ולידות ופרידות ובגידות, וגם לא עלינו על פטירות של קרובים ומכרים, ועל שלל גווני חייהם שלצערנו אין לנו בהם חלק. והדבר העצוב ביותר בסרט הוא שגם למת שאותו מבקרים יש עולם שלם לשתף בו, אך בהיעדר אוזן קשבת מרים הנפטר כעבור זמן מה ידיים מהתקשורת החדצדדית, וחדל להאזין ללהג המבקרים. כשהעלילה שבה וקופאת, חוזר הגיבור הטראגי לעולם המתים, והעולים לקברו מצטמצמים בעיניו לכדי סמל סטאטוס הנענד על דש תכריכיו בגאווה. כל מי שזוכה לביקור מקבל שלל ברכות וקריאות הידד משאר המתים, המצפים לקבל את שלהם כשיגיע תורם.

מבחינה זו שפר עלי גורלי, כי לסרט חיי מתווספת סצינה חדשה מדי שבוע, כשאסתר קופצת "לקפה ועוגה", ומשתפת אותי בקורות חייה, במתרחש באוניברסיטה, ובמעללי חברינו. בכל ביקור היא מקריאה לי את הטור השבועי שאני כלכך אוהב על האריות חסרי החת מקבוצת מנצ'סטר יונייטד, ועל מלחמות ההישרדות האכזריות בנות תשעים הדקות שלהם. בביקורה האחרון היא גילתה לי בסוד שאבי בוכה עלי רק בטקסי זיכרון ממלכתיים, משל הייתי חלל צה"ל, בעוד שאני נפטרתי מאלרגיה לעקיצת דבורה. לפני שבועיים, כמתנת פרידה, היא שיתפה אותי בבדיחה ששמעה: שחקן מפורסם וזקן מגיע לבית אבות. עם כניסתו הוא מנפח את החזה וניגש לשלוש זקנות שיושבות על ספסל בגינה. "אתן יודעות מי אני?" הוא שואל בחשיבות. "לא," עונות הזקנות, "אבל אם תשאל בקבלה יגידו לך..."

כשסיימה יכולתי לשמוע את אנחות המתים המבוגרים שהנידו ראשם ואת רעמי הצחוק של קבוצת המאזינות בראשותה של דליה. צחוקן עמד בניגוד חד לאנחות הכאב של אשתי, שלא אחת משתלבות במקהלת האנחות של "המקוננות", המתאספות מדי שבוע על מנת להתעדכן בהתפתחות האחרונה בטלנובלה של יחסי עם אהובתי. הן מצפות עדיין לפרק סיום מתקתק שבמהלכו נתאחד ונתנה אהבים על מצבתי לרקע קריאות הגעגוע שלהן למגע אנושי. אם אסתר היתה יודעת כי היא נקראת, מנותחת ונידונה בקבוצת דיון לפני ביקורה, במהלכו ואחריו, אולי היתה פוסקת מלעלות לקברי, כך שמבחינתי בורותה בעניין זה היא ברכה. אבל במחשבה שנייה, אולי בדיעבד היתה הידיעה עוזרת לה להתגבר על פחד הבמה "הקטן" שלה, זה שבאמצע טקס חתונתנו, ממש לפני שבירת הכוס, גרם לה לבקש מהרב הפסקה על מנת שתוכל לרוץ ולארגן את נשימתה בשירותים. אני זוכר איך עמדתי שם מתחת לחופה, סטודנט לפסיכולוגיה בן עשרים וחמש, חנוט בחליפת פסים שחורהאפורה (שאמה של אסתר התעקשה להתאים לי – "אתה נראה סוףסוף בוגר," אמרה, ואסתר כעסה על ההתערבות הבוטה בתיקון הראשון לחוקת המתחתנים – החופש לבחור את הבגדים בעצמך – ולחשה לי באוזן שממילא נזדקן ביחד, אז למה להגיע לגיל הבלות לפני גיל הבילויים?!), ובכן, אני עוד זוכר איך עמדתי חנוט בחליפה, מתחת לחופה, רציני כמו ילד שמעדיף לקרוא ספרי היסטוריה בהפסקה בעוד חבריו משחקים כדורגל, ומאזין לרחשבחש של הקהל למראה מנוסתה של אסתר. ניסיתי לחשוב אז מחשבות חיוביות בסגנון "הכול בסדר, אל תפתח חרדת נטישה, יוסי, היא בסך הכול קיבלה מהלחץ מחזור, והיא חסה על שמלת הכלה הלבנה." חזרתי על כך כמו על מנטרה, ובאמת הדבר היחיד שנטש אותי לבסוף היה פלוץ קטן שהחזקתי בבטן במהלך כל הטקס. צווארי נטף אגלי זיעה ושפתי הבשרניות נקפצו לכדי עיגול דק של תסכול, בעוד עיני החומות תרו אחר מבטי עידוד מהקהל. כמו בסקירה אנתרופולוגית מדוקדקת בחנתי ונבחנתי עלידי הקרובים והרחוקים שסבבו את החופה, ואלה שעישנו בצד, אדישים. קיללתי אותם בלבי, משווע למגע חם שירגיע את פיק הברכיים, וידי הארוכות לפתו זו את זו כמו יש בכוחה של יד אחת להושיע את חברתה. כף רגלי, שהיתה נתונה בנעל מוקסין שחורה, תופפה על הקרקע לקול מקצב מלחמה אפריקאי, אך לבסוף אסתר חזרה כלעומת שהלכה, מלמלה דבר מה על פחד הבמה שלה, והטקס נמשך ללא תקלות נוספות. זהו זיכרוני החי ביותר, עמוד האש שלאורו נודדת הכרתי בלילות חסרי השינה של המוות. כי הזיכרון החזק ביותר שנחרת בנו, המתים, אינו בהכרח רגע מותנו, שעם הזמן והסיפורים שאנחנו שומעים נדמה לנו כבנאלי, אלא אותו זיכרון השב ותוקף אותנו ברגעי הדמדומים של ההכרה, עת מחשבותינו נודדות מעצמן לעבר עולם שנכחד זה מכבר, הבנוי מעצמות הדינוזאורים שהיו חיינו. רבות הפכתי בשאלה מדוע דווקא זיכרון זה נותר המוחשי ביותר בעבורי, ולאחר סימפוזיון ארוך עם עצמי הגעתי למסקנה כי הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהטבעת הונחה על אצבעה של אסתר, ובכל זאת אין אנחנו יחד, כאילו קללת הפרידה הוטלה עלינו כבר שם, ברגע הראשון. ובכל זאת, הידיעה כי זכינו להתאחד למשך שש שנות נישואים מאושרות לאחר אותו יום תחת החופה מעניקה לי את התקווה שגם הפעם אצליח להשיב אותה לבין זרועותי. חיי המוות נדמים סרי טעם ללא אהובתי החיה, ולעתים נדמה לי כי עדיף להתאבד כמו אלו שחדלו לחשוב וזרם תודעתם לא נשמע עוד ברחבי בית הקברות (הם התאבדו ומתו, לוחשות נשים לבעליהן באימה בשעה שבאוויר נישא קול יללותיהם האחרונות בעודם צועקים שוב ושוב כי אינם רוצים למות. יש בצעקותיהם הנואשות משום נחמה בעבורנו, הלא מדוכאים, כי הן מאפשרות לנו לשקוע בהאזנה, ולשכוח את החשש שנפסיק לחשוב ולהתקיים, מחוסר מחשבה להיאחז בה).

אני זוכר איך לאחר שהטקס הסתיים ואנחנו שבנו בשלום לסוויטת ירח הדבש תיארה לי אסתר את ההרגשה שגרמה לה לברוח, איך הרגישה כאילו היא בלון הליום שמתרומם מעלה מעלה ומאבד מגע עם הקרקע. ניסיתי לנחם אותה וסיפרתי לה שגם אני שחררתי גז, והתנחמנו זה בזרועות זו בעודנו גולשים מעדנות למעשה אהבה פרוע. אני עדיין זוכר איך בחנתי את גופה הנערי כמיתר מתוח לכשנרדמה, ונזכרתי איך לפני רגעים ספורים פרטתי עליו מנגינות של עונג. שיערה השחור כחתול של מזל רע התבדר על הכר, ורגליה הארוכות שנהגו להילכד ברשתית עיניהם של גברים שמזלם לא שפר עליהם כמזלי הציצו מבעד לשמיכה. פיה הארגמני חשף שיניים צחורות כצדיק שנמחלו עוונותיו ביום כיפור. נשקתי אותו בעדינות ומיהרתי להצטנף בחום גופה ולשקוע בחלום, אותו חלום שהקצתי ממנו אחרי שש שנים אל תוך מציאות קברי.

ב

אחד הדברים שאינם פוסקים בבית הקברות הוא זרם המהגרים מהעולם הישן לעולמנו החדש. חדשות לבקרים נוספים לנו מתים חדשים, עד שהמעקב אחריהם הופך לעניין מייגע, תחביב למתים משועממים במיוחד, שעיקר עניינם בחשיפת פרצופו האמיתי של הנקבר, שכעת, משהגיע למנוחה ולנחלה, סבור בטעות כי יוכל לבנות לעצמו זהות בדויה, הפוכה מזו שליוותה אותו בחייו על פני האדמה.

"תסתכל על ההוא מגוש ה' שורה 5," אומר חובב מתים צעירים אחד למשנהו, "הוא מספר שהוא חייל שנפטר בפעילות מבצעית, אבל הרי הוא לא קבור בחלקה הצבאית בכלל, ויותר מזה," הם שחים כנקרופילים מוסמכים, "תראה איך הדבר היחיד שבאמת מעניין אותו הוא איך יסתדר בלי התותבות שלו."

לא רחוק ממני קוברים נער. בימים כתיקונם זה לא היה מעניין לי את קצה העצם, אבל איני כתמול שלשום. היום יום הולדת מותי, שנה בדיוק מאז נקברתי, ואשתי שתחיה הבטיחה לי מסיבה חגיגית. מהבוקר אני ממתין על קצות האצבעות אבל דבר לא קורה. בשביל להעביר את הזמן אני מתחיל לעקוב אחריו. שמו איתן והוא בן שלושעשרה במותו. הוא נפטר מלוקמיה. ניכר שהיה לו זמן להתארגן לקראת המוות. אחרי שהרופאים העריכו שנותרה לו רק חצי שנה הוא שרד עוד שנה וחצי. הוא קורא בעניין את מחשבותיהם של מלוויו בדרכו האחרונה ורושם לעצמו נקודות לעתיד, לעתים משועשע ולעתים מפוחד מנימי נפשם של הקרובים לו. הוא מופתע לגלות שאחיו הצעיר חש סוג של הקלה עם לכתו כעת, וכי חבריו לכיתה חושבים כמה טוב להפסיד יום לימודים. מנגד, ולמרות הכאב הכרוך בכך, הוא שמח לגלות כי מחשבות הוריו נשברות, קטועות ובוכיות. רק אחיו הבכור יואב מקבל את מותו בשלווה סטואית, ומתוך תהייה כיצד חש אחיו במותו. איתן מנסה לספר לו, תחילה בשקט ואחר בצעקות, אך לשווא, יואב לא שומע. איתן מבולבל ואני מתמלא חמלה, ונזכר איך כמהתי תמיד לאח צעיר שאפשר לשחק איתו ששבש, וללמד אותו את עובדות החיים, וחושב לעצמי שאם איתן מעוניין אז אולי, למה לא בעצם?!

ילדים שמגיעים הנה מחפשים מחסה, מקום מוגן, אולי הורים חדשים, ויש זוגות שמנצלים את זה. "אם רק תספר לנו הכול," הוא קורא מחשבה, "אם תגלה לנו מי היה אבא ומי היתה אימא ובאיזו שכונה גרת ובאיזה בית ספר למדת, ומי היו החברים שלך, ואיזה תחביבים היו לך, אנחנו נעזור לך." והילד מספר. ובני הזוג משתלטים אטאט על מחשבותיו, ושואבים ממותו משמעות למותם. "אנחנו הורים," הם מתגאים. אך כשמגיע היארצייט שלו, יום השנה, הם אוסרים עליו לקרוא את מחשבות העולים לזכרו, ולהתעדכן בקורות עולמו הישן, במתרחש על פני האדמה. אט אט הם מנתקים אותו מעברו לטובת עולם נוקשה של חוקים קפדניים, הנובעים משרירות לבם. הילד ההופך תלותי ואבוד הולך אחורה בזמן, עד שכמעט נעלם. לא אחת קורה שילד כזה מתאבד לאחר שנזנח בסופו של דבר לאנחות, לאחר שמאס בתאוות השליטה של הוריו המאמצים, ההופכים את הפרח הצעיר שנפל בחיקם למקרה סעד אבוד. מאידך, יש גם זוגות המאמצים לחיקם ילד ומלווים את תהליך גדילתו, אנשים מסבירי פנים שמשפיעים אהבה. לרוב אלו זוגות שמתו בדמי ימיהם והותירו מאחור משפחה, הממתינים לצאצאיהם שתדירות ביקוריהם הולכת ופוחתת, ובינתיים משפיעים כל טוב על ילדים אבודים שכאלה.

כלל נקוט בידי ציידי הילדים – הם נותנים לילדים להתבשל על אש פחדיהם שעה ארוכה לאחר מותם, עד שהם נופלים לידם כפרי בשל. אך כאמור, איתן הוא אחר. הוא אינו חרד מהצפוי לו, אלא עסוק בלחוות דעה על הטקס, ובעיקר מציין לעצמו לחפש אחת אלמונית בשם יעל. ייתכן כי זה חלון ההזדמנויות שלי, אם אני רוצה לאמצו.

כשההלוויה מסתיימת איתן חושב על משחק כדורגל. מרגע שהתגלתה מחלתו נאסר עליו לשחק, וכשנודע שימות הבטיח לו אביו שבגן עדן יערכו לכבודו משחק הוקרה, עם כל השמות הגדולים, מול יציעים גדושים באנשים. הוא יהיה השוער ויעצור בגופו את מתקפת שחקני הגיהינום, ובמחצית השנייה יהפוך לחלוץ, ואחרי שיושג שוויון, חמשחמש, שמתוכם הוא עצמו כבש ארבעה שערים, תוכרז הארכה שבמהלכה הוא יכבוש את שער הזהב לאחר שיקבל מסירה למרכז השדה, ישעט קדימה, יעבור שישה שחקנים שריחות צחנת הגיהינום נודפת מהם, ולבסוף יחלוף על פני השוער שיהיה לבוש באפודה וכפפות של בית מטבחיים. ואז יגלגל את הכדור פנימה אל השער הריק, כמו היה אגל טל המחליק על גבעול. אז יעטפו אותו אוהדי גן עדן השמימיים בחום ואהבה, ויעניקו לו את הגביע, הוא ייבחר לשחקן המצטיין, והמשחק ייחרת בדברי ימי השמים, כך הבטיח לו אבא. נעים היה לו להיזכר באביו שאהב אותו כלכך, גם לאחר שהמציאות טפחה על פניו – אין גן עדן ולא בטיח, ומה שיותר נורא – אבא טעה.

כאוהד כדורגל בדימוס נגע חלומו ללבי, והחלטתי ליצור מגע בעדינות.

פניתי אליו והצגתי את עצמי כקומרד יוסי, חבר ברפובליקת הפועלים המתים של בית הקברות ירקון. בתגובה הוא שאל אותי אם אני מלאך. הבנתי שמוטב לזנוח את ההומור הקלוקל, ועטיתי על גווייתי ארשת רצינית. הסברתי לו את מצבו החדש: המשחק הסתיים, הקהל עזב את היציעים, וכעת אנו השחקנים צריכים להטות שכם על מנת לנצח. לא ידעתי להשיב לו נגד מי אנחנו משחקים ואיך ייגמר המשחק, אבל הבטחתי לו שאני הוא קפטן הקבוצה. סיפרתי לו על המשפחות הרעות שמאמצות ילדים כדי לנצלם, והוא בתורו סיפר לי על יעל – אישה מתה שפגש בבית הקירור של בית החולים בעת ההמתנה הלילית לטקס האשכבה. יעל היא מורה והיא הבטיחה שתמשיך להעביר לו את חומר הלימוד שלמד בחייו, אם יזכו להיקבר בצוותא. הוא ביקש ממני שאעזור לו לתור אחריה. תוכן דבריו נראה לי מטריד. הבטחה ללימודים בבית הקברות נשמעה כסוג הפתיינות שמשפחות הפשע מציעות לילדים תמימים בקרנות רחוב חשוכות. ניסיתי להסביר זאת לאיתן אך הוא סירב להאמין לדברי. "יעל היא לא מרשעת על מטאטא, היא יותר כמו..." הוא חיפש את המלים ולבסוף פלט מבויש, "היא יותר כמו פיה שעושה לך נעים בלב." ביקשתי ממנו פסק זמן עד שאברר על יעל, אבל הבטחתי שאוזני תהיה כרויה אליו כל העת, והוריתי לו שבמידה שיזדקק לי יקרא בקול, בכל כוח מחשבתו, את המילים "פעם היו זקן וזקנה". הסברתי לו כי יש צורך בקוד בגלל בליל הרעש הלבן המציף את תדרי המחשבות, והצעתי לו שבינתיים ידמיין עצמו ניצב מול מראה ענקית המגדילה את גופו פי אלף. "כעת עליך לבחון את עצמך ולנסות לחרות בזיכרונך כל פרט ממראה דמותך, כי זהו המראה שילווה אותך מעתה ואילך," הסברתי. "כמו הנמשים על הפנים?" הוא שאל בתקווה ואני הנהנתי במחשבה לאישור.

במילות פרידה נרגשות והבטחה למפגש חוזר פניתי לדרכי, כלומר פניתי אל דליה, השסק החמוץ, וביקשתי את עזרתה במציאת רוחה של יעל שגופתה עוד לא התקררה.

דליה כמו דליה נענתה לבקשה בחיוב אך לא לפני שנקבה את שכרה – לחקור את יעל בבוא העת אם היא מכירה את אסתר. בטון אפוף מסתורין, שרמז כי ייתכן שבידיה של יעל נמצאים כל הפרטים העסיסיים הנוגעים לרומן המסעיר את דמיונה, הבטחתי לדליה שיעל תיתן לה את כל התשובות שברשותה. ואין מה לדבר, דליה עשתה עבודה טובה, ואף חזרה והופיעה כשקראתי לה לעזרה. בינתיים ניצלתי את הזמן למשחק "ארץ עיר מתים" עם איתן. על פי חוקי המשחק הזה עיר היא כל עיר שיש בה בית קברות, ולדומם יכולה להיחשב צורת מצבה מקורית באותה אות, ואישיות חייבת להיות כזו שנמצאת כבר בעולם שכולו טוב. לבסוף הרים איתן ידיים והודה שיש לו עוד הרבה מה ללמוד על בית הקברות ועל החיים בהם. כפרס ניחומים הענקתי לו את השם "איתן האקדח המעשן", שם אינדיאני למהדרין כיאה למערב הפרוע שבו אנחנו מתקיימים, ואיתן בתגובה סיפר לי אנקדוטה על אחיו עומר, שהבטיח לו כי במותו יהיה הוא הגשש שלפני המחנה, ותפקידו יהיה לפלס למשפחה כולה דרך בארץ הישימון. "וכשהם יגיעו לכאן," הוא אמר, "הם יגלו שאיתן האקדח המעשן הוא כובש ערבות אגדי." שנינו צחקנו בקול גדול של שותפות גורל, כשלפתע מרחוק נשמע רעש מאיים. בהכירי את הנפשות הפועלות הודעתי לו שאלה המשפחות הרעות, ושאלתי אם הוא מרגיש שהוא מסוגל כבר להתמודד איתן. הוא ענה בהיסוס שכן, כמובן, ואני הבטחתי לו שאאזין מהצד ואם אבחין בבעיה אתערב בכל כובד משקלי ואגרש אותן משם לכל רוח.

תוך פחות מדקה הופיעה אישה שהציגה את עצמה כחנה, אשתו של דוב, והחלה לטוות את מלכודת הדבש שלה. "יקירי, השבת בפתח, למה שתחגוג אותה לבד?" היא שאלה, וניסתה להציע קידוש בטעם זיכרון של יין תירוש, נשיקה על המצח לפני השינה, חום משפחתי וקצת יידישקייט כמנה אחרונה. כמה הייתי גאה בו כשלבסוף הוא שאל אותה, "ומה יהיה כשאגדל? או שמא לנצח אשאר קטן?"

חנה נבהלה, מחשבותיה נסתרו, ולפתע נפלטה לה קללה. לבסוף היא התעשתה וענתה במתק שפתיים, "אתה לא תגדל איתני איתן, תמיד תישאר ילד קטן. בדיוק בגלל זה אתה זקוק למשפחה כמו שלנו, שתגן עליך מפני המוות חסר הרחמים שאורב בחוץ, צמא לדם צעיר! אז מה דעתך, ילד תמים – ארוחת שבת עם קידוש ואורחים?"

וכמה הייתי גאה באיתן ידידי שענה לה, "חכי לי רגע בטובך, ואשאל את חברי."

"פעם היו זקן וזקנה," קרא איתן בקול, ואני כמלאך על אופן של קודש העולה מן השאול הופעתי מיד והודעתי לאיתן ששמה של חנה ידוע ברבים. גייסתי גם את דליה ואת חברותיה שמיהרו לאשר את דברי כאלף עדים, וחנה הסתלקה לה חפוית פנים. כשנגמרו סוףסוף הצהלולים של חבורת דליה על ניצחון המכבים ביקשתי מהחברות שיארחו לאיתן לחברה, ולקחתי איתי את דליה ל"פינת מחשבה רחוקה", שם היא סיפרה לי שאכן הגיעה היום איזו יעל ונקברה לצדה של המתה שחושבת שהיא כיפה אדומה, וכי מחקר מעמיק העלה כי היא נפטרה בעקבות תאונת דרכים, שהיא מורה בת שלושים ואין לה ילדים, וכי ההלוויה שנערכה לה היתה מכובדת. בעלה, אדם בשם בועז, נפגע אף הוא בתאונה אך למרבה הפליאה לא מת ולא חי, אלא הפך לצומח. גיחכתי ביני לביני על בורותה, אך היא נעלבה והחלה מתרה בי שלא אשכח כי היא חברה בקהילת המתים המכובדים, והמשיכה וקיטרה שאני לא משתף פעולה לגבי אסתר, וכי בתור מנהיגת קבוצה היא דורשת שאפגין יותר רצינות לדרישותיה. היא הוסיפה שאיש מלבדי לא מעז להצביע עליה או להתלחש על אודותיה מאחורי גבה, והנה, גם מי שהיתה דליה המכוערת, שאף גבר לא רצה לגעת בה, שהיתה רווקה אבל חיה כמו אלמנה יוונית, מצאה כאן גן עדן! ובעצם לא מצאה, אלא עשתה אותו בעשר מחשבות, ושימותו כל הקנאים, כי כאן יש לה חברות אמיתיות וחברים, והיא אישה טובה, לא סתם טובה, מלאכית אמיתית! הו כן אדוני, דליה כאן היא סחורה חמה כמו אבטיח קר ביום חמסין, היא המשיכה להתלהם, ואפילו לא שמה לב שאני כבר פניתי לכיוון יעל, והותרתי אותה לדברר את עצמה לדעת.

 

ג

תכניות מתכניות שונות נרקמו בגולגולתי, ערימות על גבי ערימות של מזימות – כיצד לגשת ליעל וכיצד לתחבל בעורמה דרך לגלות אם יש לה תכנית זדונית להצמית את איתן תחת נחת תודעתה, כשלפתע נחתה עלי ההכרה שיעל זה עתה נקברה, ולפיכך אינה יכולה להיות בת למשפחות הפשע, מהסיבה הפשוטה שאינה מודעת לאפשרויות החטא הקורצות כאן לנקברים טריים. בשלב זה מיהרתי אל יעל עם שלל התנצלויות מוכנות, אך במקום זה מצאתי עצמי תוהה אל מול בכיה הגובר, וההבנה שאיתן נשכח מלבה והיא עסוקה בלהתאבל בעיקר על עצמה ועל בועז בעלה, תוהה מה יעלה בגורלם, והאם היא מעדיפה שימות או יחיה, ולאן תפנה עכשיו. כסטודנט לפסיכולוגיה לשעבר נתקלתי בתופעת אבל מתועדת היטב – ההכחשה, ההלם והכעס הקודמים לתהליך ההשלמה. החלטתי לבוא לקראתה, וללא הקדמות מיותרות הצגתי בפניה את שלל התיאוריות שהכרתי בחיי ובמותי, כלומר את אלו שחשבתי שישרתו את מטרתי, אך גם יעזרו לה להשתקם. כשצפיתי בה הבנתי כי הרעיון שהיא תהיה מורה לאיתן יוכל לשרת באופן מושלם את מטרותי, וגם להותיר בידי זמן לשוחח בנחת עם דוד בשעה שהנער פותר בעיות במתמטיקה. כשהצגתי את עצמי בפניה כיוסי בעל עיטור הגבורה, היא הקשיבה לי ברוב קשב, ולבסוף גם מצאה נחמה גדולה בדברי על כך שהמוות אינו נורא, וכמו לכל דבר, אפילו לאש הגיהינום, גם אליו מתרגלים. היא שאלה מתי, ואני עניתי היום. והיא שאלה מתי עולים לשמים, ועניתי שלא סיפרו לי, ושלמיטב ידיעתי ושאר ירקות, אך לבסוף נאלצתי להודות שהיום חל יום הולדת מותי הראשון, וסיפרתי איך אסתר הבטיחה לי חגיגה, ולפיכך אם תשכח – זה הגיהינום, ואם תזכור – זו חגיגה. בשלב זה החלטתי ללא שהיות נוספות להציע לה לחבור לאיתן ולי להתחפר בציפיות. חזרנו בלב אחד אליו וניסינו להתכונן לקראת בואה של אסתר, ושוב שיחקנו ארץ עיר שעה ארוכה, ואני הסברתי להם על אורחות המתים והרגשתי כמו מדריך טיולים מקצועי. הצגתי בפניהם את דוד שהתעקש לספר להם על חיים הקברן שנוא נפשו, שלדעתו נקבר זה מכבר, ושקע עם יעל בשיחה ארוכה על מהות ההוראה, ואני פרשתי לקברי להמתין לאהובתי, ונזכרתי ביום שבו חזרתי מאוחר מהעבודה, ועל דלת המקרר חיכתה לי הפתעה בדמות צילום של אסתר ערומה, כששני תותים מכסים את פטמותיה ועוגת גבינה מרוחה בין ירכיה, שתחתיו היא כתבה "זה סופו של כל מאחר, גם עוגה גם אישה מאכזב, ועכשיו לך תתאהב במה שנשאר", והפתק הורה היכן מצויות שאריות העוגה, ומתחת להן נרשם חץ לכיוון המיטה, שם היא חיכתה לי, מצפה. בעודי משחזר את אותו יום נזכרתי שוב איך זה מרגיש להתאהב, והגעתי שוב למסקנה כי המוות בלי אסתר הוא מיתה, אבל גם ציפייה, וגם אם זו לא תתגשם, עדיין יש נחמה במחשבה שביום מן הימים אסתר תצטרף ותשכב לצדי, וגוויה לגוויה נתחבק, וניזכר בימים הטובים שחלפו. אוי אסתר, מחמל נפשי, נאנחתי, כמה אסיר תודה אני על שאהבת אותי!

כעבור שעה קלה של רומנטיקה זולה התחלתי לתהות מה יהיה, הרי השבת כבר עומדת בפתח ואסתר עדיין איננה, ואנה אני בא? כך הפכתי לתן ערבות מיילל קינות, אך אחרי זמן מה, בואכה השבת הטובה, שוב התמלאתי תקווה, כי אף שכבר שעת חשכה אסתר עודה כולה הבטחה.

ד

בחלום התחרו הרצים במרתון. הבל נשימותיהם היתמר מעלה בתחינה לקמצוץ אוויר נוסף בריאות, בעודם כושלים במאוצם לעבר קו הגמר הנעלם, מושיטים גופם קדימה בתקווה לגמוע מרחק נוסף. בגדיהם הצמודים והקצרים, שמספר מוצמד לחולצתם, היוו ניגוד מוחלט לתקוה שטופפה באוויר אל עבר יעד אשר נעלם מעיניהם. שמלתה השחורה והרחבה ליטפה את הקרקע בלי לגלות אפילו טפח מן הגרביונים הארוכים והכהים שלה, וחולצתה הלבנה העטורה באימרת תחרה היטיבה להסתיר את גופה העדין. רק ראשה, שהיה עטוף במטפחת שחורה, גילה תווי פנים שקפאו לכליל שלמות של נערה יהודייה אצילת נפש ולמודת סבל בשנות העשרה שלה. היא התחרתה ברצים בדרכה אל עבר קו סיום אחר משלהם. עיניה תרו אחר ז'אן שהוביל בראשם, בעוד שפתיה מתפללות לבורא עולם שתשיג אותו, ושהמירוץ יסתיים. השמים היו מעוננים, ובחורשת האלונים התעקלה דרך העפר שנתחמה משני צדדיה בסרט לבן אשר חצץ בין הרצים לצופים שהציעו להם כוסות מים קרים. בעוד תקוה חוצה את הדרך אלכסונית, לעברו של ז'אן, היא חשה מבעד לעצים איך כל שאצרה בתוכה במשך מאות שנים עומד להתפרץ ולהציף את הסובבים כביב שופכין העולה על גדותיו מרוב כאב ועבירות שבין אדם לחברו ובין אדם למקום. עוד לא מאוחר לעשות תשובה, חשבה לעצמה מתוך ייאוש, והחישה את טיפופה. היא חשה כי היא נכונה לעשות הכול כדי לשוב ולזכות באיש הזה, אך בה בעת ידעה בוודאות כמעט מתימטית כי יהיו מאמציה אשר יהיו, בסופם היא תקצור שחת.

הסרט הבהיר של קו הסיום התנוצץ מעבר לעיקול בחורש, ותקוה, ביחד עם הרצים, החישה את צעדיה האווריריים. לפתע נעמד ז'אן במקומו, מניח לבאים בעקבותיו לחצות לפניו. תקוה צמצמה את המרחק ביניהם, וכשקרבה אליו ירדה לאדמה. סוףסוף ניצבה מולו, אל מול גופו החסון והמיוזע הנתון בבגדי ריצה, שניצב כניגוד מוחלט ללובן הבוהק של עור פניה ולבגדיה הצנועים. האחרים קפאו בחלום. תקוה היטיבה את נשימתה וניסתה למחות באלגנטיות את אגלי ההתרגשות הקטנים שנקוו על מצחה. "ז'אני ז'אן, אהוב מושלם," ניסתה לבטא את המילים משל היתה מאהבת אפופת מסתורין, אך זרות קולה הדהדה גם באוזניה שלה. ז'אן התעלם מדבריה והחל מתקדם לעבר קו הסיום תוך שהוא בולש אחר כל פינה בחלום. "אל תשליכני," התחננה תקוה ופכרה את ידיה, אך ז'אן לא הגיב. הוא מיהר לחצות את קו הסיום וקפא במקומו, כמו כל השאר.

 

לחץ כאן לרכישת הספר מיתת נשיקה במהדורה מודפסת

לחץ כאן לרכישת הספר מיתת נשיקה במהדורה אלקטרונית (E BOOK)