פתח דבר

יחסית לאדם החושב, האבולוציה הותירה אותנו לכאורה עם לא מעט פגמים. אחרת איך אפשר להסביר למה אנחנו רגישים כל כך? ומה יעזור אם נכעס? בעולם כל כך תחרותי, מה פשר הצניעות שלעתים קופצת עלינו? למה אנחנו מסמיקים באדום בוהק דווקא ברגעים שאנחנו רוצים לקבור את עצמנו מבושה? ואם כבר, למה בכלל להתבייש? או להתחרט? מה בוער לנו להתאהב? ומה למען השם גורם לנו להישאר נאמנים לאותו בן זוג? או להתגייס ליחידה הכי קרבית? יש כל כך הרבה פעולות שאם רק היינו חושבים עליהן בתבונה, מנתחים לעומק את הסיכון והסיכוי, מחשבים בקור רוח את טובתנו — פשוט לא היינו עושים אותן. אבל אילולא עשינו אותן, פשוט לא היינו בני אדם.

מיסטר ספוק מהסדרה מסע בין כוכבים נהג להסתכל על חבריו לספינת החלל בסלחנות מהולה בתמיהה והתנשאות. ככל ילידי הכוכב וולקן, ספוק, בניגוד אלינו, פעל אך ורק על פי התבונה וההיגיון והיה נעדר רגשות כליל. האם תחושת הנחיתות שחשנו כשצפינו בו מתנהל בקור רוח, ברגעי המשבר הגדולים ביותר על הסטארטרק, היתה מוצדקת? האמת היא שאילו התפתח המין האנושי כבני הכוכב וולקן היו חיינו קשים שבעתיים וסביר להניח שלא היינו שורדים כלל.

רובנו נוטים לחשוב על קבלת החלטות כתהליך שנאבקים בו שני מנגנונים נפרדים ומנוגדים: המנגנון הרגשי, האימפולסיבי, המסיט אותנו מבחירה בדבר "הנכון", והמנגנון השכלתני, הרציונלי, הפועל באטיות אפרורית אך מבטיח החלטה נכונה. תיאור זה, שהיה גם נחלתם של מדענים רבים עד לפני כמה עשורים, הוא פשטני ואפילו שגוי.

המנגנון הרגשי והשכלי עובדים יחד ומזינים זה את זה. לפעמים אין הם ניתנים כלל להפרדה. במקרים רבים החלטה המונחית על פי הרגש או האינטואיציה יעילה בהרבה מזו הנעשית לאחר ניתוח מעמיק ומדוקדק של כל תוצאותיה והשלכותיה. במחקר שנעשה לאחרונה באוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה נמצא, למשל, שדווקא כשאנחנו כועסים במקצת מתחדדת יכולתנו להבחין בין טיעונים איכותיים לטיעונים לא רלוונטיים בנושאים שעליהם מתנהל הוויכוח. מחקר אחר שערכתי מגלה שהנטייה שלנו לכעוס גוברת מאליה במצבים שבהם נוכל להפיק תועלת מהכעס. במילים אחרות, יש היגיון ברגש ולעתים קרובות יש גם רגש בהיגיון.

כיצד משפיעים הרגשות על קבלת ההחלטות שלנו? האם הם פוגעים בנו או מסייעים לנו? מה תפקידם בסיטואציות חברתיות? כיצד נוצרים רגשות קולקטיביים? מהם המנגנונים האבולוציוניים שיצרו אותנו לא רק כאדם החושב אלא גם כאדם המתרגש? ספר זה ינסה לענות על השאלות הללו בעזרת התובנות העולות מהמחקרים החדשים ביותר, שפרמו בשנים האחרונות את קו התפר שבין רגשות לרציונליות.

התובנות החדשות לגבי תפקיד הרגשות הן תוצאה של מהפך שקט שהתחולל בשני העשורים האחרונים בשלושה תחומי מחקר חשובים: חקר המוח, הכלכלה ההתנהגותית ותורת המשחקים. שלושת התחומים הללו יחד הרחיבו בשנים האחרונות את הבנתנו בכל הקשור להתנהגות האנושית. אם בעבר נחקר נושא הרגשות בעיקר בפסיכולוגיה, סוציולוגיה ופילוסופיה, ואילו מושג הרציונליות
שלט בגאון בתחומי הכלכלה ותורת המשחקים, הרי שהיום הן הרציונליות והן חקר הרגשות מעסיקים חוקרים מכל התחומים הללו גם יחד.

תורת המשחקים וכלכלה התנהגותית, תחומי המחקר שבהם אני עוסק, נחשבים בכלכלה לתחומי המחקר המתפתחים בקצב המהיר ביותר. בשני העשורים האחרונים חולקו 12 פרסי נובל בכלכלה לחוקרים בשני התחומים הללו. השפעתם חורגת הרבה מעבר לכותלי האקדמיה. הכלכלן ההתנהגותי קאס סאנסטיין, לדוגמה, משמש היום ראש הרשות להגבלים עסקיים של ממשל אובמה. עמיתו ריצ'רד טיילר, משמש חבר בצוות היועצים הבריטי המכונה "צוות התובנה ההתנהגותית", היושב במשרד ראש ממשלת בריטניה, דיוויד קאמרון. אף כי הספר שלפניכם אינו בנוי על אסכולת מחשבה יחידה, יש בו אמירה אישית ועקבית. אמירה זו ניתנת לתמצות בצירוף המילים הפרדוקסלי על פניו, שממנו גם נגזר שם הספר: "רגשות רציונליים". המחקר בכלכלה התנהגותית וכן הספרות הפופולארית שצמחה ממנו, ובכלל זה ספריהם של ידידי דן אריאלי ודניאל כהנמן, נוטים להתמקד בהצבעה על אותן הטיות שמסיטות אותנו מקבלת החלטות רציונליות, ובמקרים מסוימים אף פוגעות בנו. זוהי לטעמי עמדה פסימית מדי. אני לעומת זאת אנסה להצביע דווקא על האופן שבו הרגשות משרתים אותנו ומקדמים את האינטרס שלנו — אפילו את האינטרס החומרי הצר והמיידי.

בלתי אפשרי לנהל את הדיון הזה בלי לעשות שימוש בשני תחומי מחקר חשובים: תורת המשחקים ותורת האבולוציה.

תורת המשחקים, כי האדם הוא יצור חברתי המקיים אינטראקציה עם סביבתו. הגישה של תורת המשחקים, שהיא גם תורת ההחלטות האינטראקטיביות, מאפשרת לנו להבין את מקומם של הרגשות ושל תכונות התנהגותיות אחרות בהקשרם החברתי. בלעדיה אנו נחשפים רק לצדו האחד של המטבע והבנת התנהגותנו תהיה חלקית בלבד.

גם הגישה האבולוציונית מועילה מאוד להבנת ההתנהגות האנושית. טיעון אבולוציוני נועד להסביר כיצד סייעה (או מסייעת) תכונה זו או אחרת של המין האנושי להישרדותו. כמו ההתפתחות הגופנית של האדם או של בעלי חיים אחרים, גם התפתחות ההתנהגות האנושית היא תוצאה של "עסקת חבילה": תכונה או הטיה הנראית כמכשלה בסוג מסוים של החלטות מתגלה במקרים רבים כבעלת יתרון חשוב בסוג אחר של החלטות. אין בכוונתי לטעון שכל תכונה וכל רגש הקיימים בנו נובעים בהכרח ממקור אבולוציוני ואכן התפתחו באופן המתואר — שכן כמעט בלתי אפשרי יהיה להוכיח טיעון שכזה, מבלי לטרטר את המין האנושי אחורה במכונת הזמן ולשחזר מתי בדיוק הוא למד לכעוס, לקנא או לאהוב ולאיזה צורך הישרדותי. אבל האזמל האבולוציוני, גם כשאינו מדויק במאת האחוזים, יכול לשמש כלי יעיל ביותר לבחינת יתרונותיה של תכונה מסוימת, ובמקרה שלנו — היתרונות הטמונים בסוגים שונים של רגשות. טיעונים אלו עושים לא פעם שימוש בחשיבה "מותנית". לדוגמה: מה היה קורה אילו תכונה או נטייה רגשית מסוימת לא היתה קיימת בקרב המין האנושי?

אף על פי שבאופן טבעי מושם הדגש בספר זה על מחקרי שלי ושל שותפי אני סוקר גם מפרי עטם של עמיתי ותלמידי במרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית שבראשו עמדתי בשנים האחרונות, וכן מפרי עטם של חוקרים מובילים אחרים מכל קצות תבל. מחקרים אלה מבוססים הן על תובנות תיאורטיות והן על ניסויי מעבדה — שבעשורים האחרונים הולכים ותופסים את מקומם של הסקרים והשאלונים ככלי המחקר העיקרי של מדעי החברה.

התייחסותי למושג "רגשות" רחבה מהמקובל. כך, לדוגמה, בנוסף למושגים כגון כעס ודאגה, שנתפסים כרגשות מובהקים, גם מושגים מתחום המוסר והנורמות החברתיות — כגון הוגנות, רצון לשוויון ורצון לנתינה — נכללים כאן כתופעות רגשיות. החשיבות אינה בהגדרת מושג הרגש (דבר שאני במתכוון אמנע מלעשות) אלא בהבנת מגוון רחב של תופעות. את התובנות שנפתח ניקח הרחק אל מחוץ לתחום הכלכלה, לסוגיות הקשורות, פוליטיקה, דת, משפחה, מיניות, ואמנות.

רגשות רציונליים נועד לאפשר גם לאלו שאינם מצויים במדעי החברה להשתתף בדיון המרתק על הקשר בין רגשות להתנהגות רציונלית. בניגוד למסמך מדעי רשמי, שבו כל טענה חייבת להיות מגובה בנתונים אמפיריים או בהוכחה מתמטית, נטלתי לעצמי הפעם את החירות לגמישות גדולה יותר. חלק מההסברים שאציע נשענים על דוגמאות היפותטיות, על סיפורים אמיתיים שחוויתי בעצמי או כאלה ששמעתי ממכרי. במקרים מסוימים שיניתי את שמות גיבורי הסיפור כדי לשמור על פרטיותם. ברצוני להודות לשחר אלתרמן על עבודתו הכישרונית בעריכת הספר וכן לחנה משלר על סיועה בייעוץ לשוני. תודה מיוחדת אני חב לשותפי למחקר, למורי, לעמיתי ולתלמידי במרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית, שהאינטראקציה האינטלקטואלית איתם היא חומר הגלם לספר זה, כמו גם לעבודתי המחקרית. אינטראקציה זו, למרות היותה אינטלקטואלית ושכלתנית, היא לעולם גם רגשית.

 

פרק 3

מדוע אנחנו אוהבים את מי שמתאכזר אלינו — תסמונת שטוקהולם והמקרה של המורה גרובר

ב-23 באוגוסט 1973 השתלטה קבוצת שודדים על סניף בנק קרדיטבנקן בעיר נורמלמסטוג שבשוודיה. במשך חמישה ימים החזיקו החוטפים בעובדי הבנק כבני ערובה עד שלבסוף נכנעו ונעצרו. ואז קרה דבר מוזר. רוב העובדים שחוו את סיוט השבי הביעו תמיכה בחוטפים בראיונות שונים שהעניקו לכלי התקשורת, וחלקם אף התנדבו לשמש כעדי הגנה במשפט שנערך לשודדים.

כשנה לאחר המקרה הזה נחטפה בארצות הברית פטי הרסט, נכדתו של איל העיתונות האמריקני רנדולף הרסט בידי "צבא השחרור הסימביונסי", הגרסה האמריקנית לקבוצות הטרור הקומוניסטיות, כמו הצבא האדום באיטליה ובאדר מיינהוף בגרמניה, שבשנות השבעים הטילו חיתתם על אירופה. בשלב מסוים לאחר שנשבתה החליטה פטי הרסט להצטרף לחוטפיה. היא שלחה הודעה לכלי התקשורת על התנערותה מבני משפחתה ועל הצטרפותה ל"צבא השחרור". מאוחר יותר השתתפה הרסט בניסיון שוד בנק כושל שאחריו נעצרה יחד עם החוטפים.

לאחר שני מקרים אלו ולאור סדרת עדויות נוספות של פסיכולוגים ופסיכיאטרים נוספה לרשימת ההפרעות הפסיכיאטריות תופעה המכונה תסמונת שטוקהולם (ולפעמים תסמונת הרסט). חוקרים בתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית נוטים לשייך את תסמונת שטוקהולם לנטייה שהתפתחה בשחר התרבות האנושית. על פי הסבר זה, בתקופת הציידלקט, כשהתעוררו סכסוכים אלימים בין שבטים על מקורות מזון, נהגו הגברים לחטוף את נשות השבט היריב. תהליך הברירה הטבעית נתן יתרון לנשים שהצליחו להיטמע בחברה השבטית החדשה. אלו שרדו ואף הביאו לעולם צאצאים מחוטפיהן. נשים שלא פיתחו הזדהות עם חוטפיהן בדרך כלל לא שרדו, ואם שרדו לא התרבו. הסבר זה אינו משכנע דיו. ראשית מפני שהתסמונת נפוצה לא רק בקרב נשים אלא גם בקרב גברים. שנית, משום שההסבר האבולוציוני צר ומוגבל ביחס לביטוייה המגוונים של התופעה.

תסמונת שטוקהולם היא הביטוי הקיצוני ביותר של תופעה רחבה יותר שממנה, במידה זו או אחרת, סובלים כמעט כולנו: כשאנו נתונים למרותו של אדם אחר אנו בדרך כלל נוטים לפתח יחס אוהד כלפיו. במקרים רבים נתמיד באהדה הזו גם כשיחסו כלפינו יהיה פוגע ובלתי צודק. ככל שהסיכוי לשינוי המצב קטן יותר, כך יגבר יחסנו האוהד ואיתו הנטייה להאשים את עצמנו ביחס הפוגע שאנו מקבלים.

הדוגמאות רבות מספור: נשים מוכות המסרבות להיפרד מבן זוגן, בוס מטריד שכלפיו אנו מגלים סלחנות בלתי ברורה, או לקוח גדול וחשוב שאנו מתעלמים מיחסו היהיר והפוגעני. אינני מתכוון למקרים שבהם אנו מודעים ליחס המשפיל, אך כובשים את זעמנו משיקולים טקטיים מתוך הבנה שמחאה אינה כדאית. כוונתי היא למקרים שבהם אנו מגלים הבנה מעוותת לצד הפוגע, או מתעלמים לחלוטין מהפגיעה מצד בעל המרות. אם הבוס הוא זמני או אם הלקוח אינו כה חשוב, נגיב במהירות, אך לא כך אם עלות התגובה גבוהה מדי. במקרים רבים, כאשר יחסי הכוחות הם לרעתנו בצורה מובהקת, המנגנון הרגשי שלנו משתף פעולה עם המנגנון הקוגניטיבי וממתן את תחושת העלבון והכעס. זוהי התנהגות רגשית רציונלית, שבמינון מתון אמנם עשויה לסייע לנו ולהבטיח את הישרדותנו, אך במקרים קיצוניים — כמו במקרה של תסמונת שטוקהולם או, אכן, של נשים מוכות — אותה תכונה ממש עלולה לפגוע בנו קשות.

ברבים מהמקרים מעצים המנגנון הרגשי את מידת הוקרת התודה שנחוש כשנעשית כלפינו מחווה קטנה וחסרת משמעות על ידי בעל הסמכות. במקרה כזה נייחס משקל יתר למחווה הזו ונפתח אמון מופרז בהגינותו ובטוב לבו של אותו אדם. זהו סוד ההצלחה של שיטת "החוקר הטוב" בחקירת חשודים על ידי המשטרה — אותו חוקר שמופיע כמלאך גואל לאחר ש"החוקר הרע" נואש מלהשיג את הודאתו של החשוד, מתעניין בשלומו של הנחקר ומציע לו קפה או סיגריה.

על עוצמתה הרגשית של מחווה מסוג זה, גם אם היא נעשית על ידי בעל סמכות מרתיע במיוחד (ואולי בשל כך), למדתי מסיפורו של אבי. בשנת הלימודים 1933-1932 היה אבי הנס וינטר התלמיד היהודי היחיד בבית הספר היסודי על שם עמנואל קאנט בעיר קניגסברג בגרמניה. בין מוריו זכר אבא במיוחד את מחנכו והמורה להיסטוריה ד"ר גרובר, שהיה קתולי אדוק ונאצי נלהב במיוחד. גרובר לא ציית לתוכנית ההוראה הרשמית שנקבעה על ידי רפובליקת ויימאר. היתה לו תוכנית לימודים משלו — אנטישמית וגזענית, שלפיה גרמניה היא ערש התרבות האנושית, ואילו היהודים הם נצר של האדם הניאנדרטלי. על יהדותו של הנס הקטן ידע היטב, והפיק הנאה רבה מניסיונותיו להשפילו בפני שאר ילדי הכיתה. באחד המקרים, למשל, נקרא הנס אל הלוח ונדרש להרצות בפני שאר ילדי הכיתה על נסיבות מותו של ישו הנוצרי.

עד עליית הנאצים לשלטון הקפידה הנהלת בית הספר לאסור על קיום עצרות פוליטיות בשטחו. ואולם, בוקר אחד הודיע גרובר לילדי הכיתה שלרגל יום השנה לניסיון ההרואי של היטלר להצלת האומה (ניסיון הפוטש בנובמבר 1923) לא יתקיים השיעור כמתוכנן. "במקום השיעור", קבע, "נצא לטיול קצר, נערוך תרגילי סדר, וכולנו נשיר בלהט ממבחר שירי המפלגה הנאצית". בשעה שהתלמידים פרצו החוצה בקריאות שמחה, נותר הנס הקטן לבדו עם המורה. "ומה איתך הנס?" גער בו גרובר. הנס, שידע על האיסור, והבין מיד מדוע זקוק היה גרובר לשלב את העצרת בטיול מחוץ לכותלי בית הספר, ענה חרישית: "אם אשתתף בטיול איאלץ לדווח לאבא בערב על פעילות זו. אבא השביע אותי שאספר לו יום יום מה עבר עלי בבית הספר ולא אוכל להפר שבועה זו. אם לעומת זאת תשלח אותי לשבת בספרייה, אוכל לספר לאבא שהשיעור התבטל ולכן ישבתי בספרייה — לא אשקר, ולא אצטרך להסביר דבר". גרובר הפטיר דבר מה על כושר המיקוח של היהודי ושלח את הנס לספרייה.

בארוחת הערב המה הבית אורחים ובהם גם דודה אנה והדוד ברטולד. כשמוצה הוויכוח הסוער על העזיבה לפלשתינה, פנתה אנה אל הנס שישב כל העת בפנים חתומות מבלי לומר דבר: "ומה אתה אומר הנסי על הרעיון המטורף של הוריך להגלות אותך עם קורט למדבר בפלשתינה?". לדודה אנה, פטריוטית גרמנית ויהודייה גאה, היו שתי שנאות: הראשונה בהן היתה התנועה הנאצית, אך מיד אחריה בתור דורגה התנועה הציונית. הנס משך בכתפיו מבלי לענות, נבוך מהעימות בין אנה להוריו. "נו טוב, אז אולי תספר קצת על בית הספר. איזה סיפור חדש סיפר לכם הליצן ההוא גרובר בשיעור היסטוריה היום".

"היום לא היה שיעור עם גרובר", ענה הנס.

"לא? הרי סיפרת שהוא מופיע יום יום", התעקשה אנה.

"היום לא היה שיעור. אני הייתי בספרייה".

"אני?! ואיפה היו כל שאר התלמידים?", המשיכה אנה לדחוק.

כשלתחקור הצטרפו גם הוגו וג'ני, הוריו של הנס, לא היה כבר טעם להסתיר...

בבוקר שלמחרת הופיע דודה אנה בבית הספר בליווי עורך הדין — זה שמטפל בחוזי הרכישה הענקיים שחברת יצוא החיטה של ברטולד קשורה בהם. היא שלפה את הנס משיעור אחד ואת גרובר משיעור אחר והובילה אותם למשרד מנהל בית הספר. בדרך, כשהם חולפים על פניהם של כמעט כל מוריו של הנס, קראה אנה בקול: "מהיום יתחיל גם בית ספר זה לנהוג על פי כללי החוק והסדר של המולדת הגרמנית!".

הדיון בחדר המנהל היה קצר. הנס ששתק במהלכו אישר בהינד ראש את העובדות שקרא עורך הדין. גרובר הסתפק בשני משפטים שבהם אישר אף הוא את העובדות, והוסיף דבר מה על חינוך הדור הצעיר ברוח ערכי האומה הגרמנית החדשה. בשאר הזמן נעץ מבט מאיים בהנס הקטן. אנה לעומתם נאמה נאום שלם. היא ציינה שמעשהו של גרובר הוא חילול כבודו של בנה הנס וינטר שמת מות גיבורים למען המולדת במלחמת העולם הראשונה, ואשר על שמו קרוי הנס הקטן. היא גם הוסיפה מספר טענות על כך שכוחה של האומה הגרמנית מושתת על קיום החוק, ההוראות והכללים. לבסוף פסק מנהל בית הספר: גרובר לא יושעה מתפקידו כפי שביקשה אנה, אך יקבל התראה חמורה, שעל פיה מקרה דומה בעתיד יביא לפיטוריו המיידיים.

חודשיים לאחר מכן, בתחילת פברואר 1933, תוכנן מסדר גדול לכל בית הספר בניצוחו של ד"ר גרובר לרגל מינויו של היטלר לקנצלר. ההגבלות הישנות הוסרו בן לילה. הפעם המליצה אפילו אנה לציית. בעוד חודשים ספורים אמור הנס לעזוב עם אחיו קורט לפלשתינה ואין לעשות דבר שיסכן זאת.

בשעה 08:00 הגיעו הדגלים והנסים המעוטרים בצלב הקרס. כל קבוצה נשאה שני דגלים, האחד בראשה והאחר בסופה. על הנס הוטל לשאת את הדגל שבסוף הטור. בשעה 08:30 החל הטקס, אך מיד כשהחלו שירת ההמנונים וקריאות הזיגהייל החליט הנס הקטן לפרוש. הוא מסר בשקט את הדגל לילד שעמד לפניו, אשר דקות מספר קודם לכן בכה על שהחמיץ את הכבוד האדיר שבנשיאת הדגל, וחמק במהירות מרחבת המסדר אל תוך בית הספר כדי להסתתר בשירותים. גם מתוך אחד מתאי השירותים בקעה שירת ההמנון הנאצי, אך בטרם עלה בידיו של הנס לזהות מי שר נפתחה הדלת בתא השירותים וממש מולו הופיע גרובר במדי SA מעומלנים. הנס לא היסס. הוא פנה לאחור ופתח בריצה, אך גרובר דלק אחריו תוך שהוא מנסה להשלים את כפתור מכנסיו. "הנס וינטר עצור!", צווח גרובר. הנס שסירב להיענות המשיך בריצת אמוק וגרובר אחריו. גרובר היה גוץ עגלגל שהתנהל בכבדות, ולכן ברור היה להנס שבקרב זה הוא המנצח. במנוסתו דרך חצר המסדרים הוא הפיל מספר דגלים שהקשו על גרובר עוד יותר, אך זה האחרון לא ויתר ותוך שהוא קורא שוב ושוב להנס לעצור המשיך לרוץ אחריו במלוא אונו אל מחוץ לכותלי בית הספר ולתוך השאון הסואן של העיר. אם יספיק הנס להגיע למשרדי חברת יצוא החיטה של הדוד ברטולד, הנמצאים במרחק קילומטר מבית הספר, לפני שיעלה בידי גרובר לתופסו, הכול יהיה בסדר. ייתכן אפילו שאבא יהיה שם, ולכשייווכח במעלליו של גרובר, יפטור אותו אחת ולתמיד מלהופיע בשיעוריו.

בחודש פברואר יורדת הטמפרטורה בעיר קוניגסברג נמוך נמוך אל מתחת לאפס ושכבת קרח עבה עוטה את הכבישים והמדרכות. ואכן היתה זו שכבת הקרח שהכריעה לבסוף את המרדף. לאחר מספר דקות של מרדף עיקש בקור המקפיא של העיר, מעד הנס, החליק על שכבת הקרח שכיסתה את המדרכה ונחבל ברגלו. שרוע על גבו, נאנק מכאב שומע כבר הנס את גרובר מתנשף בכבדות ועט לעברו. בעוד שנייה ינחת עליו עם גופו הכבד שידביק את ראשו לקרח הרטוב ולא יימצא איש שיושיע אותו מנחת זרועו המחכה לנקמה... מה שקרה לאחר נפילתו של אבא היה שונה מאוד מהתסריט שרץ במוחו באותן שניות. מה שהתרחש באותן דקות ספורות כנראה השפיע על אישיותו, לחיוב ולשלילה, יותר מכל מאורע אחר שהתרחש באותה שנה מטלטלת של תחילת השלטון הנאצי ושלהי שהותו בגרמניה.

גרובר התקרב להנס ששכב על המדרכה כמתחזה למת והרים אותו בזהירות רבה תוך שהוא לוחש בשקט: "הנסי מה קרה? בו תראה איפה כואב". הוא חיבק את הנס בחוזקה ומיד לאחר מכן בחן את רגלו בקפידה. הנס הביט בו בחשדנות וכשאישר בהינד ראש שהכול בסדר העמידו גרובר שוב על הקרקע, ליטף את ראשו והצביע לעבר בית הקפה הסמוך. כשהוגש להנס התה החם עם עוגת השוקולד שהזמין לו גרובר בבית הקפה, בחן עדיין הנס, ספק בחשדנות ספק בתדהמה, את המתרחש סביבו.

גרובר שישב מולו השעין את סנטרו על שתי ידיו שהיו משולבות על השולחן כדי שראשו יימצא מקביל לזה של הנס. "רצתי אחריך, הנס, כדי לומר לך שכל האירוע בחדר המנהל שהיה בחודש נובמבר היה כלא היה. איני נוטר כל איבה על כך, ועוד רציתי לומר שכמחנך כיתתך רואה אני עצמי כאחראי לשלומך ורווחתך בבית ספרנו. איש לא יוכל לפגוע בך, לא תלמיד, לא מורה, ולא כל אדם אחר. אני רוצה שתבטיח לי הנס לספר על כל ניסיון לפגוע בך". גרובר הוסיף מספר משפטים על הכבוד, הצדק וההגינות הגרמנית שיגיעו עכשיו לשיאים חדשים בהנהגתו של אדולף היטלר, ופנה לאכול את העוגה שהזמין לעצמו.

פעמים רבות שמעתי את אבי מספר את הסיפור על גרובר. תמיד כשהגיע לקטע הסיפור בבית הקפה עלו דמעות בעיניו וקולו נחנק משהו. האם התרגש אבא בשל הזיכרון של עוצמת הסבל שנגרם לו בשלהי שהותו בבית הספר בגרמניה או אולי בשל זיכרון החרדה שעטפה אותו במנוסתו מפני האיש ההוא, שלמרות סיומו ההזוי של הסיפור ודאי היה מנוול גדול? אינני סבור כך. אני חושב שאבא פשוט התרגש מזיכרון המחווה שנעשתה לו במקום, בזמן ומהאדם הכי בלתי צפוי. אבא כנראה ראה בגרובר גיבור — מין חסיד אומות העולם.

כילד זכורים לי סיפורים רבים של אבא על גבורה גרמנית בתקופה האפלה, על גיבורים אמיתיים כמו שינדלר, וילי ברנדט וקלאוס פון שטאופנברג. תמיד כשהגיע לשיאו של הסיפור עלתה אותה לחלוחית בעיניו וקולו נשנק. איך ייתכן שגרובר העלוב זכה לאותה תגובה רגשית בזכות כמה דקות של הגינות? מעולם לא העזתי לשאול את אבא על כך, אך כנראה שגרובר זכה באמפתיה שלו במשך שנים דווקא בשל היותו מנוול ולא למרות זאת.

התגובה הרגשית של אבא היא ביטוי מתון לסינדרום שטוקהולם. הנס הקטן היה נתון למרותו של מורה שמירר את חייו בתקופה המפחידה של תחילת הרודנות הנאצית. האמפתיה שרכש מורה זה מתלמידו במחיר זול כל כך היתה גם היא תוצאה של רגש "רציונלי", שהגן על אבא ושאפשר לו לשרוד את חודשיו האחרונים בגרמניה לפני עזיבתו לארץ ישראל. ואולם למרות היותו של רגש מסוים רציונלי, ייתכן שהוא ייטבע בנו עמוק וישרוד עשרות שנים גם לאחר שחדל להגן עלינו — כפי שקרה לאבא.
 

לחצו כאן לרכישת הספר רגשות רציולניים