1

עד גיל עשר שברתי ארבע פעמים את עצם הבריח השמאלית. הפעם הראשונה אינה זכורה לי. אמי מספרת שהתגלגלתי מן המיטה שבה הושכבתי, אחת הכריות שגוננה עלי נשמטה גם היא, הייתי בן תשעה חודשים. ניצחתי בחידונים מרובים, בתחרויות מקומיות, פניו של אבי ריחפו מעל הספרים בערבים, איזה בוהק פרוע של פנסי רחוב נמהל בשרפת האור של החדר, התמונה בשאול תחתיות של המוח עדיין כהה. התרגלתי לענות. נסעתי לעתיד, דחפתי את התודעה שלי קדימה עד שהגעתי. לכל בר-בי-רב ידוע שהזמן עשוי חלקיקים זעירים שריק מפריד ביניהם. ראיתי חנמל, ראיתי סופות להט, ערים עשנות, הרים שנהפכו לבקעות. ראיתי נחלי זפת, ראיתי מערות כורכר, פרצים של יופי נוכרי. בפעם השנייה ניסיתי לתפוס כדור שנבעט אלי חזק מדי, זרועי השמאלית נרתעה אל הבשר, עצם הבריח קרסה. הסתובבתי וגפי נתונה בשמינית, מתלה בד מקושח שקיבע את העצם, מכאיב, מגרד. לאחותי היו סברות משלה. באביב מצאתי בגל האשפה מדריך לתכנות, שפת מחשב קדמונית, נחשלת. קראתי עד תום, הזיתי לולאות ושגרות, תרשימי זרימה על נייר, משחקים ותוכניות לביצוע מטלות שאין בהן צורך. אף שאבי הבטיח נסוג, הטיח שאין לו אמצעים לרכוש לי מחשב. התחננתי לאמי. טבלתי באור, הוגה, מסביבי התגבר הדר העולם. גם המייתו. אחותי גררה אותי דרך חורשת איקליפטוסים, בכיתה הובטח לי פרס על חידה שפתרתי, ביום המיועד נפלתי למשכב, כששבתי נשכח העניין. חריפות עמדה באוויר, אולי שעות קודם נשטפה החורשה גשם. משך שנים רבות עינה עפרית אכזרי את אבי במצודת החול שלו, עד שחילצה אותו אמי בכשפיה וכלאה את השד בגלעין תמר. שני חברים ביסודי התחככו זה כנגד זה, מאוננים בצוותא, מבעד לבגדים, כל כך יבש החך, אבל מה עם העונג. ברחתי מבית הכנסת מפני זעם אבי, ראיתי גורל נרשם בעננים. בקיץ בלתי נגמר אחד, בקיץ חטוף, בקייטנה בברכה העירונית, הושלכתי בתנופה מן הנדנדה. ריככתי את ההיחבטות באדמה בידי, עצם הבריח נמוטה. הזעתי סביב המתלה, כשהורידו אותו נחשפה רצועה לבנונית בתוך העור הזהוב. חום הגוף האמיר כל העת, באו נגיפים, שפעות, נפיחויות משונות, לחות, דמדומים. שאלו אותי, ענק וגמד הולכים ביער, מרחוק הם רואים אור כבה ונכבה, מי מבחין בו ראשון. הקדשתי חודש מחיי לסוגיית הקונג פו, אמרתי לייסד שיטת לוחמה המבוססת על חיקוי חיה חדשה. התגעגעתי לשלווה הטמונה בעצים, לחש העלים התעצם עד שלא שמעתי דבר מלבדו. עמדתי בלב נחיל נמלים, מניתי אותן עד שחשתי אותן רוחשות במעלה רגלי, אילו נשאתי את מבטי באותו רגע, היה נגלה לי שחק מצוחצח. אבא שך ערומקו, שאלתי ילד בכיתה. לא, ענה. חחח, אבשך ערום כולו. טראח, סטירה. קראתי עד שלא היה טעם לקרוא עוד. החורף הגיע, החורף עזב, מטר צונח ישר. גנבתי ספרים נוספים בשפות מתות, גרמי השמים נחו בכל כובדם על שכמותי, בתוך האפלה בערו נוסחאות תחביריות, אמרות שפר, הקסמטרים, האנפסט והדקטיל, האמפיברך שלא לשכמותנו הוא נועד. הו זמנים, הו הליכות, נאם מישהו, בדקתי במילון את פירוש המילה עפל. ניתרתי ממכונת הכביסה שמוקמה במרפסת הסגורה, עצם הבריח בקול נפץ יבש, משום מה טרטור תוף המכונה, אפשר שהחל מחזור הסחיטה. אבי היה אל שלבש צורות מרובות, בני גילי לעגו לי בחצר המשחקים, ביקשתי הוכחות מאמי, לבסוף הניח לי אבי לנהוג במרכבת השמש שלו. אחרי ששברתי את זרוע שמאל במסדרון בית הספר, גילה הרופא שבחן את תולדותי, רישום של מחלות וכשלים של מערכת החיסון, את הסיבה לתלאותי. עצם הבריח לא התאחתה מעולם כראוי, נידונה לניחושים תמידיים של שינויי מזג האוויר. כאב עמום נדלק בה, הקשתיות שלה קשתית יותר, מאיימת להבקיע את העור, יש שהיא מושכת שימת לב, אף כי איני נוהג להתהלך בציבור בלא חולצה. טמנתי בחול למשמורת מטבע שאיבד את שוויו ביום המחרת. בכיתה י"א אמר תלמיד בכיתה, זה ממש יד לוחצת יד. יד רוחצת יד, תיקנה המורה. אבל זה לא מסתדר, הוא מחה, מה פירוש רוחצת, לוחצת יותר הגיוני. רוחצת, רוחצת, חזרה המורה. אמרתי, מדובר בתרגום מילולי של אמרת כנף רומית, מנוס מנם לווט. המורה הסתכלה בי. תודעתי הבוגרת היא שחצתה את הנהר שאין נכנסים אליו ולו פעם אחת, דיברה מגרוני בן השש עשרה. הזרת כונתה בפיהם אאוריקולריוס, מלשון אאוריס, אוזן, משום שהשתמשו בה כדי לחטט, לחשתי, והאצבע אינפמיס, מרושעת, לא אנחנו המצאנו את שפת הגוף. כשהייתי בן שש עשרה, השיג לי אבי את העבודה הראשונה בחיי. לילות שלמים הוצאתי בבהייה בחושך, משהו התקרב ובא, לא ידעתי מה.

2

אבא שלי, שכבר חש שהאמונה שלי מתרופפת, הלכתי לבית הכנסת תחת עינו הפקוחה, אבל הוא ניחש את השאלות שהחלו להתרוצץ במוחי, את הספקות, ושילחתי מבט חלול בקירות בית הכנסת, בשפתיים יבשות נשקתי לפרוכת בתום תפילת השחרית של שבת ולא התחננתי לדבר, אמר, מה תעשה כל הקיץ, עוד פעם תתבטל. חוץ מזה, אנחנו לא יכולים לפרנס אותך, עוד מעט אתה ברשות עצמך. ידעתי מה נחבא בדבריו, עכשיו שהם מממנים את הלימודים של אחותי, כולם צריכים להושיט יד. הוא דיבר עם כמה אנשים במפעל שבו עבד, מפעל לייבוש ירקות בקיבוץ. מדי הפועל הכחולים הפשוטים, בגדי עבודה, כך כונו, כוסו באבקות שונות כששב הביתה, צבעוניות. הוא אמר, סידרתי לך לעבוד במסגרייה של המפעל.

היה חם. תחילת יולי. לא חם בשעה שחיכיתי להסעה. אמא שלי העירה אותי, אולי בחמש בבוקר, אי שם עמדה שמש על קו הזריחה, וייתכן שטרם זה, רק הזיו הנוהר, מפיח חיים בצללי היום, אמי לחשה את שמי. נזנקתי. שנתי היתה מיוזעת ממילא. היא שבה למיטתה ואני יצאתי, אחרי טקסי הבוקר. בכל זאת, צינה לבקרים, בכל זאת, יובש המדבר. עליתי במעלה הרחוב, התעקלתי עם העיקול, ההסעה, רכב גדול, בזיכרוני הוא משוח צהוב, ושני פסים ארגמניים חוצים לאורכו, אסף אותי, לבשתי מדי פועלים כמו כולם. כחול עמוק, קרוב לשחור, בד, כובע עם מצחייה.

הנהג עצר בשער המפעל, קודם חלף הנוף בחלונות, עדיין ער אך בקושי, העצים הצטופפו לגושים כהים, מסתמנים כנגד האור, עפעפי צנחו, דממה בחלל הרכב, רק מאמצי המנוע, ומבטים יגעים הרגשתי מחליקים על פני, מישהו ביקש לחקור אם זה היום הראשון שלי, אם זאת העבודה שלי לקיץ, אם אני סתם פועל חדש, באיזו מחלקה אני עתיד להוציא את הזמן, מישהו רצה להגיד, לך מפה, ילד, מה אתה צריך את הזבל הזה, אבל שתק.  הנהג הורה לי לאן ללכת. המחלקה שאבי עמד בראשה, כלומר, היה אחראי לה, כלומר, הכיר מקרוב את המכונות, ידע כל פרט מפרטיהן, הברגים החבורים לאומים, הרצועות המתרצעות ומושכות סרט נע, לוחות האם המגושמים, אם היו לוחות אם, נורות מרצדות, שעונים ומחוונים, המולת האוויר, ואף על פי כן קיבל שכר של פועל פשוט, התואר מנהל, הכוח המאגי האצור בשם המשרה נמנע ממנו, המחלקה היתה אחרונה בשרשרת הייבוש. הירקות יצאו ממנה משוטחים, עציים, חסרי לחות, ארוזים, מוכנים להתרכב לכדי מוצרי המזון המוכן, להתמזג באלכימיה של הקפיטל, לשוב לחיים במיקרוגלים, בתנורים מוסקים, ואבי שאף לריאותיו את כל העפרים הללו, העפרות, הנפלטים בתהליך, ומתישהו, לא עכשיו, בעוד שנים, יחטוף שבץ, גודש דמו יורעל.  הוא חיכה לי, בסוף משמרת הלילה שלו, אחראי או לא אחראי, עבד בלילות, ואמר, הספקת להתפלל, אחרי סקירה קצרה. רק ברכות השחר, עניתי. הוא אמר, אז יאללה, מה אתך, עוד לא התעוררת, והוביל אותי לסככת פח, שבחסותה אולתר משרד, שולחן כתיבה, כוננית מגירות, לא מעט נייר, ונתן בידי את הטלית, התפילין, הסידור, ואחר כך תכין לעצמך קפה או משהו, והורה על פינת הקפה, ותבוא לחפש אותי.

ריח המסגרייה הלם בי בכניסה, חריכת המתכת הצווחת בהיחרכה, והמים לצינונה, וריח השמן, מתקתק, כבד, קטורתי בנחיריים, ועוד ניחוחות קרים, של ברזלים אורבים לחישולם, מוטות ברזל, ומן העבר השני, הנפתח אל חצר מוזנחת, נשב אד סיגריות, נאסר לעשן ברחבי המסגרייה, עם גזי הריתוך הדליקים, אה, וריח אש, לא בערה, ריח הלהבה המדויקת, וריח גברים, נוכחות קיבוצית של גופים וזיעה, ארצית להבחיל, אך בדרכם העזה של ריחות לאצור זיכרונות יהיה זה ריח האושר, בחולפי בשולי הערים הענקיות, ברחובות תעשייתיים, בשדרות נוצקות פלדה, חפורות, תחת נטל השמש, על פני מוסכים ובתי מלאכה, סדנאות חשמל, יהיה זה הזיק הלוחש בנפש כי הכול עוד בגדר אפשר. ואבי הציג אותי לפני מנהל המסגרייה ששאל אם יש לי ניסיון, אם עבדתי בסביבה דומה, אולי בבית ספר. כן, כל הבנים אולצו לקחת שיעורי מסגרות, קודם נגרות, ומיסגרתי חנוכייה לאמי, קודם ניגרתי קרש חיתוך, הייתי גרוע בזה, המקצוע היחיד שהייתי קרוב להיכשל בו. גם בחינוך גופני, רק בריצה למרחקים קצרים נדמה שאני מצטיין, הטלת כדור ברזל, קפיצה משולשת, קפיצה לגובה, כל הבדותות הללו, אבל הינהנתי בחיוך סתום, נדמה לי, והסתכלתי בתימהון בכל הגברים האחרים, גחונים מעל מלחציים, משנעים רדידי פח, עיניהם מחשבות את המידות הדרושות, גוללים מטר, נכנסים ויוצאים. אל תדאג, אמר המנהל, בן הקיבוץ, שמשרדו שכן ברום גרם מדרגות, וחלונותיו הקטנים השקיפו אל הנעשה תחתיו, תהיה לך חברה, שני נערים בני גילך, בנים של עובדים מהמפעל, יעזרו פה בחופש, לא נשאיר אותך לבד.

3

אני עומד לפני דלת הדירה, מניח מידי את השקיות על הרצפה, המפתח מגשש בחור המנעול, הזיזים אכולים, מחלודה או מסיבוב אלים, המתכת עייפה, קרובה מעט להישבר, אני נכנס, האור שאני משאיר בצאתי, שפופרות ניאון מרחשות, אפילו בשעת צהריים, משווה לחלל הדר חוץארצי, נקלעתי למשכן שאינו שלי. אני מסדר בהיסח דעת את המצרכים במקרר, הייתי רוצה שהתמיהה תמלא אותי, לא התער המעוקל של הרוגז, אחר כך אגלה שאת השמפו הנחתי דחוק בין שני בקבוקי מים. בטרם יצאתי לקניות, פגש אותי שליח בפתח הבניין, בתחתית גרם המדרגות, הוא שאל אם אני מכיר דייר מסוים. עניתי שאף שאותי הוא מחפש, אם אני מכיר את עצמי, זו שאלה מסוג אחר. הוא מסר לי חבילה קטנה, פתחתי את המעטפה והצצתי, חוברת ירקרקה, כתובת השולח לא הופיעה, השליח כבר פנה ללכת. חכה, עצרתי אותו. הוא חבש את הקסדה, קולו ביקע את בבואתי על מגן הפנים, עמום, מה. מי אחראי למשלוח. הוא טילטל את הקסדה, לא יודע, אם לא כתוב על המעטפה, אתה יכול לשאול במשרד. הצצתי שוב בפנים, שלחתי יד לשלוף את החוברת, אצבעותי נגעו בחוט גמיש, סיבי אך נוקשה בתחתיתה, תפסתי בו. כשהשבתי את היד ראיתי, זנב, זנב של מכרסם כלשהו, עכבר, אולי עכברוש, שמטתי לרצפה נבחל, תחבתי את המעטפה בתיבת הדואר, פח מעוקם, שרוט, הלכתי, למכולת. המוכר, עיניו דבוקות למסך ענק, שידורי מלחמה באיזו יבשת, נהם את הסכום לתשלום בלשונו. פישפשתי אחר שארית המטבעות בכיס הארנק, אמרתי, את זה ואת זה תבטל. הוא אמר, תיקח, לא חבל, זה במבצע. בשובי עם הכבודה יצא במרוצה מפתח הבניין חתול ובפיו דבר מה מרטט, לא עלה בידי לראות מה, וכבר זינק אל החצר החולית, גדורה שיחים ועליהם פרחים לוהבים, אבקנים עבים מושטים ללקיקה. בתיבת הדואר החבילה לא היתה, למותר לציין שגם תכולתה.

אני ניגש לחלונות, אני סוגר אותם לפני שאני יוצא, נערה אנורקטית פוסעת ברחוב. אני מלווה בעיני את דמותה השלדית עד שהיא נעלמת. דוק העצב שעוררה בי משתייר, מחטני בכפות הידיים. כמה נלעגות היומרות שלנו לשרוד. כמה מבעיתות רוחות הרפאים שהן מולידות. עמודי הפנסים מטילים צללים רזים. העננים מתמידים בשוטם. על חוטי החשמל מרבצי יונים, העורבים ניגפים כדרכם במאבק על מרחב המחיה. אני נודד אל שולחן הכתיבה. מסך המחשב הפתוח. בי נשבעתי שאתקדם היום בכתיבת אחת המעשיות המטאפיזיות, כפי שכינה מבקר חסר תחכום את הרומנים הקצרים שלי. או לפחות אמחק. מי המליץ להפוך את הקולמוס לעתים מזומנות על מנת לכתוב ספרים טובים, להשתמש בצדו האחר של העט, זה המתנגד לכתיבה. בוודאי הורטיוס. אילו ניתן היה להגדיר את המקבילה לצדקנות בהוראת הכתיבה, הורטיוס היה המופת שלה. אני בודק אימיילים. כלום. מה התחדש במדורי התרבות של אתרים שונים, רכילות. אני גולש לאתר העוקב אחר מכירות ספרים בארצות הברית. דבר מה משיב נפש יש במספרים האדישים, ובכוחות העומדים מאחוריהם, בסירוב שלהם להתגלות, ובבצבוץ המתמיד שלהם מבין החרכים שבין הספרות. אני חוזר לפתיחה המיותמת בעל כורחי.

הסלולרי מצלצל. בחדווה אני קם והולך בעקבות הצליל. היכן שכחתי אותו. שם. איני מזהה את המספר על הצג. כן, אני אומר. היא הוגה את שמי בנחרצות מכורכת בדבש, קול נעים שהסתבך בסיגריות. היא מבקשת לדעת אם חשבתי על הצעתה. אני אומר שכן. מה התעריף שלי, היא שואלת. כמה משתתפים יהיו, אני שואל. משתתפות, היא אומרת, רק החברות שלה. שמונה. אבל... היא קוטעת אותי. האם אני פנוי בימי רביעי בשעות הערב. אני בודק בלוח השנה על המחשב. בוהה בעמודות הימים הריקות. מובן שאני פנוי. ידעתי עוד קודם לבדיקה. כן, אני אומר בהיסוס, מותח את ההגאים. נימת קולה נעשית תובענית. מה, היא אומרת. סדקי העישון מתרחבים, ניכרים בהברות, יש בעיה. לא ממש. איני יודע את הסיבה, אבל קולי מידכדך. אם אתה מתחייב, אתה מתחייב. כמה מפגשים, אני שואל. בולע רוק. מנסה לשלוט בעצמי. שנים עשר. עכשיו מתחילה דקירה של הנאה בשיפולי הבטן. אני ניתק ממקומי ומתחיל להלך אל כונניות הספרים, מציית לדחף לסקור את שמות הכותרים, אני מחליק על השדרות. אילו נמזגה קרירותן ברוחי. היא שבה ולואטת את שמי, דבש, עשן. כן, אני אומר. אם ככה נתחיל בשבוע הבא. היא ממטירה הוראות הגעה, הכוונות. חכי, אני אומר, עוד לא דיברנו על אופי המפג———