פרק כג

ולולא נטישת אבי, אולי לא היינו נעשים חברים כלל, הרשי ואני. כמו פצועי שתי תאונות שונות היינו, זה נפגע בתאונת מכונית וזה נפגע בתאונת רכבת, והם נפגשים רק עקב השכבתם בבית החולים בשתי מיטות סמוכות.

שנינו היינו ילדים גולים בעיירה, מהגרים מהנורמליות, נידחים מהתקינות המשפחתית ומהאחידות הקהילתית. אני שאבי כה נוכח דווקא באינוכחותו, והכול נדים בראשם אחרי ומפלבלים בעיניים מרוחמות וחמסניות זה אל זה, כאומרים, יתום — אשריו לעומת זה, שזה רפאל גלמוד בזדון בחיי אביו הוא, זועק ואביו נעדר ורחוק ומנוכר ממנו ואינו מקשיב ואינו משיב, ואילו הרשי, אביו כה בלתי נוכח דווקא בנוכחותו, בולט הוא בעיירה במראהו הכהה החריג, ולעולם לא ייחשב אחד מבניה, בשר מבשרה החיוור, וכל זמן שעדיין יש תושבים בעיירה שמעלתו הגדולה ביותר בעיניהם היא אותה הזדמנות חינוכית דתית ראשונה במעלה שזימן להם הבורא לזכות את ילדיהם במצווה הנדירה של ברכת "ברוך משנה הבריות", הברכה שמברכים על פי ההלכה כשרואים כושי, ובדיעבד, בשעת הדחק, גם תימני יצלח לברכה זו, אולי צדק הרשי כשטען כבר בנערותנו, "זייץ מיר מויחל, עדיף חור שחור של אבא, מאבא שחור משחור."

וכשבאתי לבקר אותו במשרדו בהיכל העירייה, בלשכתו של סגן ראש העיר מטעם אגודת ישראל, כדי לספר לו על נסיעתי המתוכננת לפלשתינה, ישב העוזר הבכיר בלסוטה מפוספסת שמכיסה משתלשלת שרשרת הרתק המוזהבת של שעון החתונה שלו, ובנעלי המוקסין השחורות שלו שמהן ביצבצו דרך קבע הגרביים הלבנים, ואילח קוצי שפמו האפל בזלילת כיסוני בצק במילוי תערובת תפוח אדמה ובצל מטוגן רבוץ, מהמסעדה היהודית הכשרה למהדרין קצמן. בשנים האחרונות החל שערו הפחמי להאפיר בטרם עת, ועתה היו פניו התפוחים השחומים, מבליטי הפה הפעור תמידית, החושף לשון בשרנית המתערסלת כענבל פעמון, מעוטרים בסיבי כסף שהשתרגו בזקנו ובפאותיו המסולסלות. אבל הבעת פניו נותרה כשהיתה תמיד, כשל מין כלב ים ערמומי.

"רוצה קצת הערינג?" הציע בנימה מתחטאת וקם ושלף מכיס החלוק שלו התלוי מאחורי הדלת צנצנת קטנה של דג מלוח מבוצל כאילו היתה בקבוקון כיס של גנגסטר איטלקי. "לא בא לי להשתמן," ביטלתי את הזמנתו, והחלתי להתאונן באוזניו: "וגם לא בא לי לעשות את זה, ממש אין לי כוח לנסוע עכשיו עם אבא שלי הסנילי לחור הביוב הזה של ההיסטוריה שקוראים לו 'ארץ ישראל' ולהיות שם, אפילו יומיים, בבית של אחותי הרבנית הצדיקה." והוא התקרב אלי וטפח על כתפי בכף יד משומנת וחייך ופסק בנימת הקול הצרודה שלו המשספת כמסור את אוויר העולם: "רפי, קשה היית וקשה תישאר." והופתעתי, כי כבר עשרות שנים שאנו חולקים האחד את קורותיו של השני, ועכשיו ראיתי שמתחת למסכת הליצנות דווקא הדיבור על אבי מקיז ממנו איזה קילוח של חמיצות, וגם הרבב שאולי הספיחה כפתו של הרשי בחולצתי הטריד אותי.

ולא ידעתי איך לענות אותו חזרה. "אני קשה?" שאלתי לבסוף בפליאה חצי מעושה, והרשי גיחך ופלט: "אתה דווקא רוצה ששוב נדבר על זה, על זה שאתה איש שתמיד עושה דווקא?" וידעתי שאם אתעקש על דוגמאות והוכחות, הוא לא יזכור מאומה במדויק בשעה שדווקא אני אצפין במוחי את כל גיזת הזיכרון של הפעם ההיא במסע שערכנו יחד בנערותנו בהרי הקרפטים, כשנעלבתי מאיזו בדיחה שלו שנדמתה לי כזלזול במעמדי כמתכנן הבלעדי של הטיול, ונמלטתי ואילצתי אותו לדלוק אחרי במשעולים שרק אני הכרתי, בחינת הא לך מה שבישלת.

"אתה הרי יודע שאני מחזיק איתך מעמד עד היום רק מפני שהיית החבר האמיתי היחיד שלי שם, היידישע קינדער היחיד שהקפיד על צער בעלי חיים, כשכל השאר צעקו לי תמיד א שווארצע חיה," הוסיף הרשי, ואני השבתי, נקוב חילול כבודי: "סליחה, פשוט היו לי אז ויש לי גם עכשיו עקרונות." והרשי התיישב בכיסאו ופשט רגליו והניח את כפותיהן על השולחן באדנות, והניף זרועותיו בתנועת ייאוש מזוחחת מעל ראשו, וציחקק ואמר, "רפי, עקרונות הם חלומות שהתקלקלו." וגם אני התיישבתי מולו והתאפקתי מלתבוע ממנו הוכחה מחקרית סטטיסטית להנחה המקולקלת הזו ושחקתי בקושי בחיוך שרירי מכווץ רק כדי לא להיחזות שוב כאדם קשה וחשוך חלומות, וכאילו סנטתי בו: "אצלך ההפך, עקרונות הם חלומות." והרשי ביקש למצוא את מפלט שיחתנו הבלתי נעימה במצנח היתוליות, "אתה הרי יודע שהחלום הכי גדול שלי זה שאני אבוא פעם אחת לשיננית והיא לא תגער בי על זה שאני לא מעביר חוט דנטלי." ומצאתי את דמי מורתח עוד יותר רק מהתהייה אם הוא שוכב עם השיננית שלו, והרשי, שהבחין בחושיו בקציפה שתחת עור פני, שילב אמותיו על עורפו, והגביע חזהו, כאילו הוא מגיש לי את לבו במנחת קרבה. "רפי, צא כבר מהסיפור של אבא שלך, אתה מתנהג איתו כמו עם קתרינה, כמו תרנגול שמסרב לצאת מהכלוב, עושה בכנפיים כל הזמן ככה, וצווח, ומתחכך ומשיר נוצות על הברזלים, והכלוב מזמן פתוח, ארויס, צא משם." ואני דווקא נקפצתי והקשתי: "ואת זה אומר הבן של שלום סחוג?"

ואינני יודע מדוע יריתי עליו כך בליסטראות עבר נבובות, שהרי אין אב שאהבתי בעיירה יותר מאביו של הרשי, המורה ללשון התימני שלום צוברי שעזב את משרתו בגימנסיה הרצליה בתל אביב ובא מפלשתינה בשנת 1965 בעקבות אשתו ילידת העיירה שפרינצע פלדמן ששבה אליה, וייסד את ה"פוטוצקי פלאפל", עסק שמאחורי שמו נחבא לעג עמוק לקרתנות העדתית העלובה של העיירה, קיטון דחוק בשמאלע יידישע גאס, שזרה על סביבותיו נבגים ריחניים, ניחוחות טחינה טרייה, וסחוג, וקציצות פלאפל המשתחמות ומתקרמות בשמן עמוק בקול פצפוץ, בליל ריחות עזים של מחית גרגרי שומשום, ובצל כתות וחומוס גרוס בפרור, וכוסברה קצוצה, ופלפל חריף טחון, ואבקת כמון, ושום כתוש, ופזמוני רוקנרול מרדיו הביביסי, וגערות, "ילד, ילד, נישטוג א זייט, תגיד עכשיו רוצה סחוג או לא, או שאני שם לך בתוחעס סחוג ואתה טס מפה לוורשה."

ופעם הסביר לי: "אתה יודע למה אני מוכר להם פלאפל ומקלל אותם ביידיש הקלוקלת שלי? כי אם לא אתנהג כמו שהם חושבים שאני צריך להתנהג הם יעיפו אותי מכאן. אני הפרענק היחיד שלהם, הגזענות של עיירה שלמה עומדת עלי."

באחורי הקיטון הזה היה ספון חדר פלאות, מין מחסן קטן שבו היה שלום צוברי מחזיק את מרכולתו האמיתית. על חווקי ארונות הברזל היו מגובבים כרכי מילונים עבריים, וחוברות לימוד לשון הקודש, ותקליטים משובחים, וקלטות וידיאו של סרטי מופת שהיה מקרין לתושבי העיירה בתחנת הכבלים הפיראטית שלו, וכמה אהבתי את הלילות הקרים אחר סגירת הפוטוצקי פלאפל, שבהם היינו מתכנסים שם שלושתנו, ושובלים חמימים של שארית ריח זבח הפלאפל מסתוללים סביבנו, והוא יושב על השרפרף ומעיין בספרים, ואני ניצב על ידו ושואל אותו שאלות על פירושן של מילים עבריות שקראתי בספרי "הציוני האחרון" ולא הבנתי, והרשי מתרגם בינתיים ליידיש את כותרות הסרטים שיוקרנו מחר על מנת להדפיסן על שקופית לוח השידורים  של תחנת הכבלים, ושלום צוברי נושא לפתע את עיניו הכהות  הבורקות מהכתבים, ומנוסס את משקפי הראייה שלו על מצחו המחוטט, ומפטיר לעברי: "אתה מבין? היהודים הבורים האלה שלא יודעים מה פירושה בעברית של המילה 'שעמום' מתלוננים על הסרטים של אורסון ולס שאני מביא להם." ומסתתם לרגע ואז מתיז בבוז שאינני מבין אם הוא מכוון גם כלפי, ועל פניו מין ארשת כאב ומיאוס כשל מי שמקלף מעורו איספלנית מאולחת: "עיירה של פיראטים." ומוליך אצבע מורה על שקופית השידורים הנגלפת בידי הרשי ורוטן: "אתה רואה את הסרט? אני - 'דער דריטער מענטש', הם - 'הפקערדיק טאנץ'."

אחרי שנים הבנתי שאפילו המשכילים החילוניים של העיירה דחו אותו. הם ציפו ממנו שיילחם להם ברבנים, אבל הוא - מה לו ולמאבקי האידיאות המוגזמים של האשכנזים, ולכן לא השיג משרת הוראה ומעמד שלהם ציפה ונאלץ לפצוח ביזמויות שונות ומפוקפקות כדי להתפרנס. והרשי בנו, שמצד אחד לא ביקש אלא להשתלב, ומלבד הליכות שיחו עמי הקפיד לדבר עם הזולת רק ביידיש, אימץ את מורשת עסקי הגלות של אביו, שנוכרו ממוסר חברתי, אך שבק את עיזבונו התרבותי, בחינת קליפתו לקח, תוכו זרק. ושמא היתה אותה קליפה גם היא מין עיקר בעיירה שעיקר המוסר חסר בה.

ועכשיו הרשי רוכן אלי, שוחק מרפקיו על השולחן ונואם: "נראה לך שזה מזיז לי משהו היום? היום אני יודע שאבא שלי היה גיבור מחתרת, היום אני יודע שכל אלה שצחקו עליו בפנים שלי שהקדוש ברוך הוא טיגן אותו בשמן של הפלאפל, היו יושבים בלילה בחושך אחרי שהיאכנעס שלהם הלכו לישון ומאוננים מול הסרטים הכחולים בכבלים שלו. אתה מבין? כל בני האדם, כושים, סינים, אינדיאנים, גויים, יהודים, אשכנזים, פרענקים, השיכבס זיירע שלהם הוא לבן. פארשטייסט?"

אני שתקתי כי התחרטתי על שמעלתי בזכרו האמיתי של שלום צוברי, והרשי השחיז את לשונו מולי כגמולי: "בעצם אתה הרי ביזנסמן בדיוק כמוני, יזם, קנאקער, אבל של מעיישלאך. סיפורים לילדים נטושים על ילדים נטושים, וזה הרי לא משנה כלום בעולם, חוץ מעוד כמה דמעות. מה קרה? אבא הלך, אבא חזר, הלך, חזר, ואתה, אפילו יבוא הקדוש ברוך הוא בעצמו ויספר לך את הגרסה שלו למה שקרה שם, לא תהיה מרוצה," הוא נעצר לנשיפה רוטנת אך זחוחה. "אתה זוכר שהיית בא אלי והיית מספר לי את הפנטזיה הזאת שלך שאבא שלך נסע בעצם לארץ ישראל להילחם במחתרת? הרי אני הייתי משתף איתך פעולה והיינו משחקים בכל מיני משחקים מטומטמים, כמו להתחבא בחדר ההקפאה בחצר שלכם עם אוזניות שבורות ואיזה רדיו ישן ולשדר מסרים מוצפנים ללוחמי המחתרת בארץ ישראל." כאן עצר ושיווה לקולו טון שידור בנימה תינוקית, "אל כל לוחמי החירות התל אביבים, כאן מפקדת ארץ ישראל החופשית מאקוועלט, בעוד חמש שעות נצא לעוד פעולה נועזת נגד אויבינו." הרשי שב אל קולו ועידן נעימתו, "ועשיתי את זה איתך כי אתה באמת היית החבר האמיתי היחיד שלי, כי חבר אמיתי זה הבן אדם הזה שכשאתה מסתכל עליו אתה אומר לעצמך, געוואלד, יש פה מישהו שמספיק טיפש כדי לא להבין את מה שכל העולם הבין עלי."

"אוקיי," עדיין התכרבלתי בעלבוני, "אבל אם אני ביזנסמן של סיפורים אז אתה פיזיקאי של המוסר, ממציא תורת היחסיות של האתיקה."

הרשי לא צחק וקם מכיסאו והתיישב על פאת השולחן לידי, כמבקש להפיס אותי בקרבת הגוף, אמרי ציצית הצמר שלו מתנוססים לעומתי כדגלונים לבנים דהויים. "יש לי פתרון מעולה בשבילך," לאט.

"מה?" חשדתי.

"אתה לא תיסע לבד, אני אסע איתך לשם. בעצם ניסע כולנו ביחד, אתה, אני, אבא שלך, אבא שלי."

"זו עוד אחת מהבדיחות שלך?" הטחתי בו.

"למה בדיחה?"

"למה? אולי כי אבא שלך מת?"

"אבא שלי יקפוץ מקברו כשהוא ישמע מה שאני הולך לספר לך." עיניו של הרשי מבליחות וקולו נימוח בגרונו תמיד כשהוא מגלגל את ענייניו האישיים עם תוכניותיו העסקיות. מין תערובת מסריחה לחוטמי המכילה נדיבות רגשית מופרזת, עורמה פוליטית, חברתית ועסקית ורישול מוסרי. "תשמע במה אני גאה הכי בעולם. בין שאר הדברים שאני עושה, אני כבר כמה שנים מסתובב פה בין יהודים זקנים שחזרו חזרה מארץ ישראל, או אפילו היורשים שלהם, ומשכנע אותם למכור לי בתים ומגרשים שהם השאירו מאחוריהם בתל אביב."

"למה שימכרו דווקא לך?"

"כי הם לא יכולים למכור לאף אחד אחר. הרי לפי אחד מתנאי המנדט הירדני על פלשתינה, כדי לשמור על הזכויות של היהודים, קבעו שאסור להעביר רכוש של יהודי לידיים שאינן יהודיות. אפילו להשכיר, א ברוך. מה שקרה זה שבסוף רוב היהודים ברחו, אין קונים או שוכרים יהודים, והנכסים נטושים."

"אז למה לך לקנות? אתה אומר בעצמך שחצי תל אביב נטושה או הרוסה. רק התימנים נשארו תקועים שם, מסכנים. כי הם היחידים שלא יכולים לחזור לאירופה."

ניכר שהרשי מתענג על קריאת התיגר, ושפתיו משתרבבות בהבעה ערמומית. "צודק, מי יקנה בית בתל אביב?"

אני צועד לתוך המכמונת. "רק התימני מאוקוואלטוב."

הרשי מניף את זרועותיו, והאצבעות המורות שלהן זקורות ומיטלטלות בהתרסה. "לתימני מאוקוואלטוב יש כבר כמה רחובות שלמים בנווה צדק, נטושים כמעט כולם."

התאמצתי להיות שנון. "מה זה? אספת דירות לילדים כדי לסדר להם חתונות, כי אף אחד לא ייקח אותם בלי דירה מפני שאבא שלהם תימני והם סוג זין בשידוכים?"

"נראה לך שאני שולח את הילדים שלי לארץ ישראל?"

"זו לא ארץ הקודש בשבילך?"

"אוט אזוי, זאת ארץ הקודש, לכן איאפשר לחיות שם. זאת ארץ שמקיאה אותך אם אתה עושה עברות. פה אפשר לחיות, פה מותר לעשות הכול. פה אפשר להיות תקועים בצוואר של הגויים, לא יכולים לבלוע, לא יכולים להקיא, נישט א הין און נישט הער, כי אתה מבין? הגזרה של הקדוש ברוך הוא של הגלות היא לא רק על היהודים, היא גם הגזרה של הגויים, הם נתקעו איתנו, ולכן עכשיו אני מגיע לרעיון. תקשיב טוב," הרשי מתווה בכפות ידיים פשוטות צורת מלבן בחלל המשרד ומכריז: "תל אביב עיר הנצח על שם שלום צוברי."

"מה?"

"תל אביב עיר הנצח על שם שלום צוברי."

"מה זה?"

"זה השם של הפרויקט שאבנה שם."

"ומה יהיה בו?"

"אהה!" הרשי מקפיץ את המילים על לשונו, זו אחרי זו, כמו להטוטן שזורק כדורים בקרקס: "יהיה - שם - בית - קברות."

"בית קברות?!?"

הרשי קם מכיסאו ומשעין ישבנו על האצטבה שבירכתי החלון, מטלטל אצבע שוללת. "לא סתם בית קברות, מתחם קבורה, תיירות ונופש! אל תעשה לי פרצוף כזה, תקשיב. אני קורא לזה בית קברות, אבל למעשה זה בית חולים, כן, בית חולים, מרפאה לחולי אשמה, זה מה שאני אמכור להם, תרופת אנטיבושה לאחרי המוות. כי כל הציונים לשעבר, אלה שברחו חזרה לאירופה כדי לחיות טוב יותר, רוצים שאחרי המוות האדמה הזאת תחבק אותם חזרה ותמחל להם על הבגידה, שאחרי המוות שלהם הם יחזרו לשם וייקברו בתל אביב, איפה שהחלום הציוני שלהם טיף אין דער ערד. אנשים כבר אומרים לי, 'אני רוצה מקום ליד אלנבי' או 'אני רוצה מקום בסוף מול הים'. אז קניתי את המגרשים ובאמצעות אנשי הקשר הערבים שלי שם הגשתי כבר תוכניות לבית קברות, ולמלון קטן לידו, שהילדים והנכדים יוכלו לבוא מחוץ לארץ לבקר את הקברים של הסבא והסבתא, וגם תיכננתי מוזיאון קטן לתולדות תל אביב, וא שטיקאלע חנות מזכרות." הוא משרטט בתנופת זרועות מגדלים באוויר, והאור הנשפך על גבן מהחלון מצליל את עמקי כפות הידיים הנלהבות.

"מי יאשר לך את זה?"

"יש לי חבר באחת מהחברה קדישא תל אביב שסידר את כל האישורים. התל אביב הזאת עיר מתה, אין להם כמעט לוויות, אבל יש מלא מתחרים, רחמנא ליצלן, געפערלעך, המצב שם נורא מהבחינה הזאת. על כל יהודי מת, יש שם איזה ארבע משפחות של חברה קדישא מתחרות שצריך להאכיל, אז הוא רק מחכה להכות את כל המתחרים שלו עם אלפי הגופות של הציונים."

"עשית סקר שוק? בדקת ביקוש?"

"רפי, תפסיק להיתלות במספרים, אתה יודע כמוני שדת היא לא רציונלית, אז מי שאצלו הכסף הוא הנעלה מכול, הולך עם האמונה באיבר הכי חשוב באמת לעניין הזה. כסף מרגישים כאן," הוא מזדקף וטופח על ישבנו, "לא כאן." עכשיו הוא טופח על מצחו בלצון ואחר כך על חזהו, "וגם לא כאן. התוחעס, שם הלב של הכסף, הנשמה הכלכלית, מי שאין לו זיץפלייש, שלא מסוגל לשבת, מי שהתוחעס שלו כל הזמן בוער בתאווה, הוא יעשה כסף." אני מגחך בשעטנז של מבוכה ולצון כשהרשי ממש מלטף בתנועות מעגליות שוקקות את פלחי הישבן המדושנים שלו. "אבל מה אתה מבין ברוחניות של כסף, קאלטע תוחעס כמוך, אתה הרי חשבת כשהיינו ילדים במחתרת של אקוועלט שיש סיכוי שהגויים ייתנו לנו מדינה, ואני אומר, הגבולות של המדינה היחידה שנקבל איפעם מהגויים זה הגבולות של הכיס שלנו, והחומות שלה זה שטרות, הרבה שטרות, ועכשיו מספיק לי שרק אלף מתים יהודים ילכו אחרי החזון שלי ויבואו חזרה להיקבר שם במחיר של עשרת אלפים דולר לקבר, וכבר הצלחתי לבנות את מדינת הכיס הפרטית שלי — אני אהיה מסודר לכל החיים."

"ומה זה קשור לאבא שלך?"

"אה, זה העיקר, כל המתחם ייקרא על שמו, לזכרו, והוא יהיה הראשון שייקבר שם בטקס הנחת אבן הפינה לבית הקברות בנוכחות ראש העיר יפו וכל הרבנים וכל העסקנים."

"אתה לא נורמלי. אתה רוצה להוציא אותו מהקבר כאן ולגרור אותו לקבר אחר שם?"

"זה לא קבר אחר. זה קבר אמיתי. תקשיב לי. כבר בלוויה העלובה שעשו לו שם, ברגע שנתתי לאמא שלי להכניס אותו בתוך האדמה של העיירה, ידעתי שזאת היתה טעות. ששם לא יכולה להיות מנוחת העולמים שלו, במקום שבו לא רצו אותו אף פעם. באדמה המקוללת של הגויים היהודים האלה. ונשבעתי שאני אוציא אותו משם ואביא אותו לקבורה בארץ ישראל, במקום שאליו הוא שייך, ועם הכבוד שמגיע לו. בשביל זה קניתי את השטח ובשביל זה אני מקים שם את הבית קברות."

"אז פתאום זה לא בשביל הכיס, אלא למען נחלת אבות?"

"ביזנס אנד רליג'ן, רפי, תזכור תמיד, ביזנס אנד רליג'ן."