א

1.

אסא פוגל לא אהב חידות. לא היה אכפת לו אם אפשר למלא דלי בעוד דלי, איך הופכים משולש לריבוע באמצעות שלושה קיסמים וחוט או כמה פעמים תיאלץ הסירה עם הכבשים לחצות את הנהר לצורך מטרה שפרחה שוב ושוב מזיכרונו, אף ששמע את החידה הזאת לא פעם.

הוא הכיר היטב את ארשת הפנים שהיתה תוקפת את חדי החידות רגע לפני שהשביתו את סביבתם מכל שיחה או שעשוע: עיניהם היו משתובבות, פיהם נפער קלות, מחפש אחר סדק בשיחה שדרכו יוכלו לחדור פנימה, תשמעו חידה, תשמעו שנייה משהו, מי שמכיר את זה שלא יגיד כלום. אחר היו חדים את החידה, או שולפים את קוביית העץ עם הלולאות וההשחלות, או מניחים על הרצפה חמישה גפרורים, והנה עכשיו רק הם לבדם בחדר יודעים את התשובה לשאלה שאיש לא ידע בכלל שהיא קיימת, וכבר הושלם כיבוש השטח, שכן זה טבען הרודני של חידות, שהן תובעות מסביבתן את כל תשומת הלב. מדי פעם היו מעירים בשביעות רצון: אבל הגפרור הזה עדיין נוגע לך בזה, או: אבל אין לך דלי שלישי, יש רק שניים, כאילו היו הם עצמם בעליה החוקיים של החידה ולא רק סוכניה עלי אדמות.

בכלל, אסא שם לב שרבות מן החידות היו קשורות במים. דליים, נהרות, ליטרים ושלישי ליטרים וגדות למכביר. אפילו הכבשים יובאו ממכורתם אל גדת נהר שורצת זאבים, את האימה הזאת אסא זכר, בלי לזכור את הפואנטה. אבל הוא לא הצליח להעלות שום הסבר מניח את הדעת, שבזכותו יוכל לעצור הכול באמצעו של עוד דיון איום בעוד חידה משעממת, ולומר, תגידו, שמתם לב שבכל החידות האלה יש תמיד מים?

ברגע של קרבה מדומה סיפר את זה לבחורה הראשונה שיצא איתה אחרי שנפרד מיפעת. היא אמרה, אבל יש מלא חידות שהן לא במים, ונתנה לו דוגמה לבדיחה, ואסא אמר, חידה, חידה, וגם דוגמה לחידה היא נתנה לו, ואסא התעקש עוד קצת, ניסה לשכנע, ביקש בלבו שתסכים, פחות מתוך שהיה אכפת לו באמת אם חידות מתרחשות במים, אלא שרצה להוכיח לצופה דמיוני שהם מבינים זה את זה, שהם עדיין קרובים, שהוא לא כישלון גם בזה. אבל אז היא אמרה, נראה לי שגם אם היית מסביר לאנשים את מה שהסברת לי, לא כל כך היו מבינים למה אתה מתכוון, ואסא ידע שהיא צודקת, ובכל זאת לא התקשר אליה שוב.

עכשיו ישב מול אחותו, אביטל, וניסה לכבוש לכבודה את קוצר סבלנותו כשניסתה להיזכר איך זה בדיוק הולך, שנייה, שנייה, תנו לי רגע. אלישבע אמרה, אני מקווה מאוד שזה שווה את זה, ואביטל אמרה, שווה, שווה. אוקיי. אז ככה. החידה הזאת זה כאילו דרך לזהות פסיכופתים אמיתיים — מי שעונה בצורה מסוימת הוא פסיכופת, עם ראש סוציופתי. אוקיי?

אמוץ אמר, זה הולך לעצבן אותי? ואביטל אמרה, באיזה קטע? ואמוץ אמר, בקטע של איזה משהו דבילי כזה על פסיכופתיה וסוציופתיה של אנשים שלא מבינים לא מה זה זה ולא מה זה זה, ואסא אמר, נראה לי שאם אתה עומד בתוכנית ריאליטי על פסיכיאטריה אתה תעמוד גם בזה, ואמוץ אמר, זה ממשממש לא תוכנית ריאליטי, די כבר להגיד את זה, ואסא אמר, מטפלים שם — מה זה מטפלים שם, אתה מטפל שם — בילדים, מול מצלמות הטלוויזיה, אז מה זה תזכיר לי, ואמוץ אמר, קודם כול אני עוד לא מטפל שם באף אחד, זה בפיתוח, ובי"ת, זה הרבה, אבל הרבה יותר מורכב מזה, ומיכל, אשתו, העירה, זאת באמת תוכנית מאוד עדינה, אני ראיתי פיילוט, ואסא התאפק ולא אמר, אה, אם זה הרבה יותר מורכב מזה אז אוקיי.

אלישבע אמרה, תעשו לי טובה כי כבר באמת אין לי כוח יותר לדיון הזה, ואז פנתה לאביטל ואמרה, אוקיי, אז יאללה, בואו נשמע את החידה על הפסיכופתים, ואביטל אמרה, אז ככה. יש שתי אחיות, והן הולכות להלוויה של אמא שלהן. אחת האחיות פוגשת בהלוויה גבר מושלם, גבר חלומותיה, ואסא אמר, אני מכיר את זה, זה משהו עם רצח, זה רץ באינטרנט, ואביטל אמרה, אל תגיד כלום! ואסא אמר, אין לי מה להגיד, אני ממילא לא זוכר, ואביטל אמרה, אז תסתום. בקיצור, היא רואה שם את גבר חלומותיה, אבל אחרי ההלוויה היא לא מצליחה לאתר אותו או לגלות מי הוא בשום פנים ואופן. כעבור חודש, היא רוצחת את אחותה. השאלה — ושאף אחד לא יגיד כלום אלא תחשבו בשקט בראש כי כעיקרון אמורים לכתוב את זה על פתק — היא למה היא רצחה את אחותה.

אביבה, שעישנה כל העת על ספה צדדית כדי שלא לנשוף את העשן על נבו הישן בסלקל, אמרה, זה ברור, לא? או שאני מפספסת משהו, ואביטל אמרה, סבתא, אל תגידי כלום, שנייה, טוב? ואביבה אמרה, אני לא אומרת אבל זה נראה לי ברור, או שאני מבינה יותר מדי בהלוויות או שזאת חידה קצת קלה, לא? ואמוץ אמר, סחה על הנימוס, סבתא, את יכולה להגיד "טיפשית", ואביטל אמרה, למה, אתה יודע? ואמוץ אמר, נראה לי שכן, ואביטל אמרה, אז אוקיי, אף אחד פה לא יופתע באמת אם יסתבר שאתה פסיכופת, ואמוץ אמר, פסיכופת וסוציופת, אל תשכחי, ואביטל התעלמה במופגן ואמרה, כולם חשבו? וכולם אמרו כן.

אביטל המתינה רגע, כמבקשת למשוך את הרגע הלא אופייני, שבו העיניים כולן נשואות אליה, ואסא שאל את עצמו שוב איך מצליחה האישה הזאת לחלוש על חברת נדל"ן, אם יש לה אולי כריזמה שנעלמת ממנו, כמו דיו סתרים שנחשף רק כשמחממים אותו.

לבסוף אמרה, שיתחיל קודם כול דווקא מי שלא חושב שהוא יודע, כי בדרך כלל מי שחושב שהוא יודע באמת יודע ואז זה כבר הורס לכולם, ובן-עמי אמר, לי לא נראה שאני יודע, ואלישבע אמרה, תתחילי באמת עם אבא, הוא גרוע בדברים האלה, ובןעמי אמר, לא הייתי אומר גרוע אלא מאותגר, ועל פניו זיהה אסא את הממזריות של מי שהשתמש בביטוי מודרני, ואביטל אמרה, אז מה חשבת, ובן-עמי אמר, אני באמת לא יודע. אולי משהו ביחסים שלה עם אחותה?

אמוץ אמר, איזה מצחיק אתה אבא, אז זה לא שנראה לך שאתה לא יודע, אתה אשכרה לא יודע, ובן-עמי אמר, אמרתי, אני לא יודע, אבל חשבתי בכיוון של סכסוך עם האחות, נתתי כיוון, ואמוץ אמר, אבל ברור שזה ביחסים עם האחות, כל השאלה היא מה ביחסים עם האחות, לא? והוא הסתכל על אביטל, שאמרה, לא ברור בכלל, יאללה, אמוץ, נראה לי שאתה יכול להגיד את הפתרון שלך כי אתה לגמרי לא בכיוון, ואמוץ אמר, אני הרוס, אביטל, זה פשוט יגמור אותי אם לא פתרתי נכון, ואביטל אמרה, יאללה, יאללה, ואמוץ אמר, טוב, אני חשבתי שהיא גילתה שיש משהו בין אחותה ובין הבחור, אולי אפילו שהבחור היה בהלוויה בגלל אחותה, או שכל החודש הזה הוא היה אצלה ובגלל זה איאפשר היה לאתר אותו, משהו כזה, ואלישבע אמרה, אז למה שהיא תרצח אותה? מה זה יעזור לה? ואמוץ אמר, אני יודע מה זה יעזור לה? יעזור, אתם מדברים כאילו יש פה איזה רציונל צרוף שרק אני לא מתעלה לדרגתו, הרי ברור שאם היא רוצחת את אחותה זה בכל מקרה לא יעזור לה, ואביטל אמרה, לא ברור בכלל, ואמוץ אמר, אם את עוד פעם אחת אומרת לא ברור בכלל אני יורה בך, ואלישבע אמרה, אולי נחבר על זה אחר כך חידה, ובועז, בעלה של אביטל, אמר, גדול.

אביטל אמרה, בקיצור, לא, ואמוץ אמר, מה לא, יש פה נכון ולא נכון? חשבתי שיש יותר מתשובה אחת, ואביטל אמרה, יש כמה תשובות שרוצים, אבל רק תשובה אחת אומרת שאתה פסיכופת, ואמוץ אמר, אז נרגעתי.

לאסא התחשק לרגע לצאת להגנתו של אחיו, גם לו בא להתמרד נגד ההיגיון הפנימי המרגיז, הסתום, שכפתה החידה על נתיניה, אבל הוא ידע היטב שלא בגלל זה אמוץ מתמרד, אלא סתם בגלל שלא ידע, התמרדות נעלבת, ילדית, כי אם למישהו מגיע לצאת פסיכופת במשפחה הזאת זה לאמוץ. במקום זה הוא יצא קהה, בנאלי, ההפך המוחלט מפסיכופת בממלכה של החידה הזאת, ואת כתר הפסיכופתיה עוד עלול לקטוף מישהו אחר, לך תדע מי.

אביטל אמרה, אסא? רומזת שתורו הגיע, ולפני שהספיק להיעלב, מובן שהיא מניחה שגם הוא לא יודע, אמרה, או שאתה זוכר את התשובה? ואסא, שלא זכר אבל זיכרון עמום גירד בראשו, אמר, זוכר, להגיד? ואביטל מיהרה לומר, לא! ואלישבע אמרה, ברור שלא, עד שזה סוףסוף נהיה מעניין, ובועז אמר, אולי שמיכל תגיד עכשיו, ואיש לא מחה, להפך, כי את רעייתו של אמוץ קל היה לשכוח, אבל מרגע שעלתה היתה אופציה מצוינת, מיכל חופשתהלידה הנצחית, מיכל המעצבת צעצועי עץ מעץ ממוחזר, והיא אמרה, אולי היא מקווה שהמושלם הזה יבוא גם להלוויה של אחותה? ואסא ידע מיד שזה נכון, ושהוא לא היה נזכר בזה גם אם היה חושב עוד שלושים שנה, ואלישבע אמרה מיד, זה גם מה שאני חשבתי! ואביבה אמרה, נו, ברור, לא? ואביטל אמרה, מיכל, לא ידענו עלייך, כולה אכזבה, והלוא כל כך הרבה אנשים יכולים היו עוד לנחש ניחושים רבים כל כך.

אמוץ אמר, וואללה, ובקולו גון התפעלות שלא הספיק להסתיר, והמשיך, למרות שזה די דחוק אני מוכרח להגיד, זה שהוא הגיע להלוויה של האמא אומר שהוא יגיע גם להלוויה של האחות? ובן-עמי אמר, אמוץ, אני איתך, ואביטל אמרה, בדיוק בגלל זה זה מעיד על פסיכופתים, זאת צורת מחשבה פסיכופתית, תדעו לכם שזה מבדק אמיתי שעושים לעבריינים במשטרה, ובן-עמי אמר, נו באמת, ואביטל אמרה, תעשה על זה גוגל אם אתה לא מאמין.

אלישבע אמרה, אז מה, בן-עמי, מה אתה אומר על זה שאשתך, חמותך, וכלתך פסיכופתיות? ואביבה אמרה, אלישבע — "חמותך, אשתך וכלתך", תמיד מהמבוגר לצעיר, ובן-עמי אמר, אני אומר שאני בחברה טובה.

2.

כמו את כל האירועים המשפחתיים החשובים באמת, גם את יום הולדתה הארבעים וארבעה של אביטל פוגל חגגו כולם בבית משפחת פוגל, אצל אלישבע ובן-עמי, ברחוב אלחריזי הקטן והיפה. סמטה מעוטת בתים, ניצבת לרחוב אוסישקין ההומה; כל כך צרה וקצרה היתה, שעצם המגורים בה היו הישג, כאילו בחר מישהו את המתגוררים שם אחדאחד.

כמחצית בתיו המעטים של הרחוב — ואיש לא יעלה בדעתו שאלישבע ובן-עמי גרים דווקא בחצי השני — היו טירות פרטיות, שונות זו מזו בגודלן ובסגנונן, ולא זולות כלל. וגם אם היו הבתים פרי ירושה, רכישה נושנה, מן הימים שבהם הדברים עוד לא היו יקרים כל כך, לא הפחית הדבר מן הרושם, ואולי אף להפך. הבתים כולם התאפיינו בטעם טוב, נושאים את הכסף הגלום בהם באצילות, בענווה כמעט, ולא זועקים אותו מכל מרפסת; נוסף על כך גם מזלו הטוב של הרחוב, שלא הושחת כסמטאות אנינות אחרות על ידי רוכשים חדשים, כאלה שהכסף מבחינתם אינו פסקול נעים לחיים כי אם אידיאולוגיה של ממש, ודי באחד כמותם כדי לקלקל רחוב שלם, בפרט בעיר כמו ירושלים.

ביתם של אלישבע ובן-עמי, בית מספר שבע, היה בית אבן בן שתי קומות, שהופרד מן הרחוב בגינה קטנה, פורחת חלקית ולא מחייבת. דלת העץ הירוקה נדמתה בטעות כקלה לפריצה, וחלונותיו הגדולים — רחבים בקומת הקרקע וארוכים וצרים בקומה השנייה — הזמינו הצצה.

בתוך הבית היה אור רב, שהפתיע את הנכנסים מן האפלה הירושלמית, והדגיש בעדינות את תכולת הבית: כמה יצירות אמנות בסלון — רפי לביא, מרסל ינקו — שאלישבע התעקשה לרכוש במחיר מלא מן המוזיאון, אף ששימשה כחברת הוועד המנהל ויכלה בקלות להשיג הנחה; וספות וכורסאות ופסנתר ושטיחים, כולם עתיקים במידה, ובכל זאת מתאימים לכל עת. במשך היום, כשבני הבית היו שם לבדם, היו הדברים בוהקים באור עז, רברבני; וככל שקרב הערב וסכנת האורחים גברה, כן נחלש האור והדברים הפכו עמומים יותר, מצניעים את ייחודם, כיאה לבית שדייריו אנינים.

אבל גם לאביטל ולבועז היה בית גדול ויפה במושב עמינדב, ואפילו לאמוץ ולמיכל היתה דירה רחבת ידיים ומעוצבת לעילא, אמנם ביפו, ובכל זאת לא העלה איש מהם בדעתו להטריח את אלישבע ובן-עמי אל מחוץ לירושלים שלא לצורך חיוני. שניהם חלקו הערצה עמוקה לעיר — לארכיטקטורה, לאמנות, לטקסטורה ולמזג האוויר; הערצה אסתטית וחפה מלאומנות, כמובן, שכן שניהם רצו מאוד שלום באופן עקרוני. הם התגאו בידיעות מפליגות על אישים ועל מאורעות קטנים וגדולים הקשורים בה, על בתים ואף על גזוזטראות ספציפיות, שדבר מה בעל ערך היסטורי אירע במרביתן, והקדישו כוננית מלאה לספרים העוסקים בבנייניה ובשכונותיה של העיר; מחברם של רובם היה אדריכל ידוע וירושלמי אדוק, בור סוד של קירות אנקדוטליים, שהיה כמובן חבר קרוב של הפוגלים. הם אהבו את ירושלים אהבת נפש; ככל שאפשר לאהוב את העיר הזאת ועדיין להיות שמאלני.

בשנים עברו, כשבתו של אסא והתאומים של אביטל ובועז היו פעוטות, עוד היו אלישבע ובן-עמי נוסעים לעתים רחוקות אל ביתם בעמינדב ואל ביתו בתל אביב. אבל בחלוף הזמן ומשהתרגלו הילדים אל המושב האחורי, הצליחה אלישבע לייבא אפילו את האירועים הספורים שהיו קשורים ישירות באביטל, באסא, באמוץ או בצאצאים המתרבים אל ביתה שבאלחריזי, על בסיס ההסכמה הלא מדוברת שירושלים פשוט ראויה יותר, לביקור ולמגורים.

פעם אחת ויחידה ניסה בועז, בעלה של אביטל, לשנות מן הסדר הטוב: ביום הולדתה הארבעים. אהבתו נדמתה לו אז טרייה ומשכנעת ונישואיו חדשים מכדי שיקבל עליו כל דין, והוא הזמין את המשפחה לעל האש אצלם בעמינדב. בן-עמי היה אז בחו"ל, אבל אלישבע באה והיתה מנומסת: היא היתה פרופסור להיסטוריה של עם ישראל, חברת הנהלת אגודת הידידים של בית החולים סורוקה, האספה הכללית של הנהלת התזמורת הפילהרמונית והוועד המנהל של מוזיאון ישראל — וידעה איך מתנהגים. ובכל זאת איש לא חזר מאז על הניסוי, בפרט לא בועז, שהצליח להתחרט על כל הרעיון עוד לפני שהוגשו הקבבונים. הוא אמר לאביטל ולאסא, בוא'נה, לאמא שלכם יש כישרון לדבר הזה, ואביטל ואסא לא היו צריכים לשאול לאיזה דבר הוא מתכוון.

בצער התווספה אז התקלה ההיא לשק אשמותיו המתרבות של בועז בעיניהם של בן-עמי ואלישבע, ובראשן מנהגו לדבר בחופשיות על כסף, כאילו היה זה סתם דבר, כמו כל דבר אחר בעולם. כסף זה כסף, עם כל הכבוד, גם כשאין אותו ובפרט כשיש אותו. לא כל דבר צריך להגיד.

 

3.

אז מה, אמר עכשיו בועז, חתיכת תחמניקו המנכ"ל הזה שלכם, הא? ואסא היה יכול לראות את סבלנותה הקצרה ממילא של אמו מרוסנת בדוחק אך ורק לרגל יום הולדתה של בתה.

אם בועז היה מורשה כניסה למטבח היה ודאי שומע את אלישבע מהסה לפחות שלושה ניסיונות לדבר בעניין, די, די כבר, אין לי כבר כוח לשמוע על זה, חוסו על נשמתי ותפטרו אותי מזה לפחות בשישי בערב, אמרה לאסא ולאביטל כשניסו להעלות את מה שנידון בשבוע האחרון עד זרא בכל כלי תקשורת אפשרי: הודעת הפרישה של ד"ר עמיקם שטרן, מנכ"ל מרכז תיאודור הירש ע"ש לנדוי לשלום ברקיימא, לטובת פוליטיקה; והגילוי, שתי יממות מאוחר יותר, הודות לחריצותו של עיתונאי אחד, ששטרן לא כתב מימיו ולו שורה אחת בשום עבודת דוקטורט כלשהי; שאותו תואר דוקטור שהקפיד להעמיס על גבו באדיקות חולנית כמעט, בא לו בזכות סדרת הרצאות שנשא באוניברסיטה, במסגרת הסדר מיוחד.

שטרן היה עקרונית הבוס של אלישבע, סמנכ"ל מרכז הירש, אבל אלישבע מעולם לא נלאתה מלהזכיר באגביות את מפעלותיו המגוונים בתחומים שאינם נוגעים לשלום כלל וכלל, שבגינם היה מפציע במרכז הירש רק לישיבות דירקטוריון מזדמנות, ומשאיר לה לעשות את כל העבודה הרבה והקשה — גם אם המתגמלת — שהיתה כרוכה בניהולו השוטף של המוסד. עכשיו, משהודיע סוףסוף על פרישתו, אמורה היתה במת המנכ"לות להתפנות בשעה טובה לאלישבע; אבל במקום לעסוק בכך ענו כולם בקומבינה שנחשפה כעת, "קיצור דרך מקובל המאפשר לאישים בולטים בתחום העשייה, ההגות והרוח בישראל להמיר את הדיסרטציה במסלול חלופי, זאת על סמך עשייתם המוכחת בתחומים הנזכרים לעיל", לשון הדובר. בתווך היו כתבי חדשות לאינספור, שריחרחו עכשיו בסביבתו של שטרן והיו שבים ומתקשרים לאלישבע, מקווים לאיזה זנב פרשה נוסף או לכל הפחות לציטוט נחמד; אני כבר שלושה ימים לא עונה לסלולרי, אמרה לאסא רגע לפני שחתמה את הדיון, האנשים האלה זה קרציות שאין לתאר.

אבל את בועז היה קשה יותר להסות וגם פחות מנומס, היא לא היתה אמא שלו, ואסא היה יכול ממש לראות כיצד אמו מקבלת עליה את הדין, אולי על תקן מתנה לבתה, והיא אמרה, תחמניקו לא הייתי אומרת, תדע לך שהוא אדם מאוד משכיל וידען, זה לא מגיע לו איך שמזלזלים בו ככה בשבוע האחרון, וזה גם לא אשמתו, אגב, זה הם שהציעו לו את המסלול המגוחך הזה, ואביטל אמרה, מגוחך למה? ואלישבע אמרה, מה זאת אומרת? ואביבה אמרה, תואר שלישי בלי לכתוב עבודה? ואביטל אמרה, בסדר, אבל זה כן על סמך משהו, ואסא אמר, על סמך מה בדיוק, על סמך זה שהוא כתב ספר העצמה עצמית בעסקים? ומיכל אמרה, נראה לי זה העצמה נשית ועזרה עצמית, ואמוץ אמר, העצמה עצמית זה דווקא גדול, ואסא אמר, לא מהעצמה עצמית ולא מהעצמה לא עצמית לא מקבלים תואר דוקטור בפילוסופיה פוליטית, זה מה שהוא קיבל, אמא, נכון? ואלישבע אמרה, אין לי שמץ של ספק אגב שהוא היה משיג את הדוקטורט הזה גם כדרך הטבע, הוא בחור מוכשר מאוד, פשוט לא היתה לו שום הזדמנות להוכיח את זה עם המסלול המטופש הזה, והיא פנתה לאביטל, יש לך פה שלושה דוקטורים בחדר, ומיכל אמרה, ארבעה, ואלישבע אמרה, ארבעה! ארבעה דוקטורים בחדר, שכל אחד מהם ישמח לספר לך מה הוא עשה בשביל הדוקטורט שלו, איך הוא קרע את התחת ונסע לחו"ל והגיש בקשות למלגות ולפוסטים, וכל זה בלי שמישהו הבטיח לו משהו בתמורה, ואלישבע הביטה בתיאטרליות באסא, כמספקת הוכחה חיה לטענה שלה, ולאסא התחשק פתאום שהדיון הזה יתפוגג, איאפשר לדעת למה עוד הוא עלול לשמש כאן דוגמה, והוא אמר, בואו נסכם שבאוניברסיטה עשו את הפדיחה, אוקיי?

בועז אמר, דווקא ממך, שנחלת כזאת אכזבה מהאקדמיה, הייתי מצפה לקצת פחות מרובעות בעניין הזה, קצת פחות מקובעות, ואביטל אמרה, הוא לא נחל "כזאת אכזבה", אפשר לחשוב, קברת את הבנאדם, ובועז אמר, זה הוא אומר את זה! מה, זה אני המצאתי? ואסא אמר, אתה יודע מה, תגיד לי אתה, אתה עשית תואר ראשון, נכון? ובועז אמר, כמעט תואר שני חביבי, ואסא אמר, נו, אז תחשוב מה אתה עשית בשביל כולה תואר ראשון, כל המבחנים שאתה עשית, והעבודות הסמינריוניות והטחינת שעות המטורפת הזאת באוניברסיטה והאני לא יודע מה, ותגיד אתה אם נראה לך הגיוני שמישהו שלא עשה שום דבר מכל אלה, ואנחנו מדברים פה על תואר שלישי, כן? ינחת לו ככה מהאסטרטגיות בעסקים שלו או מהמכון שלום או מהאני לא יודע מה, ואמוץ אמר, אחי, היכולת הוורבלית שלך קורסת, ואסא התעלם ואמר, ויקטוף לו ככה את הדוקטורט שלו, שאם אתה תרצה יום אחד לעשות אותו זה ייקח לך לפחות שש שנים — בנוסף לשלוש שכבר עשית, לא במקום! — ובסוף זה יהיה שווה אצל שניכם בדיוק אותו דבר? אם זה נראה לך פייר אז סבבה.

בועז אמר, אתה יודע מה? זה לא נראה לי כזה לאפייר, אוקיי? ואני אגיד לך למה, ואסא אמר, נו, אף שמאוד לא התחשק לו לשמוע למה, ובועז אמר, כי זה לא תחומים כמו רפואה או מנהל עסקים, שאם אתה מפסיד חומר אתה אחר כך לא תדע לעשות לבנאדם ניתוח מוח או תהרוס לו את החברה, אוקיי? ואביטל אמרה כמעודדת מן היציע, אווו, עלית על הנקודה! ובועז המשיך, מחוזק, אז עמיקם שטרן לא סיכם מאמרים ביוון העתיקה, בפילוסופיה פוליטית, לא יודע מה, אפשר לחשוב, אכפת למישהו? משנה למישהו? יש לזה משמעות, ואני מדבר איתך על משמעות בעולם הזה, משמעות שמשנה משהו בעולם?

אמוץ אמר, מה זה לעזאזל "משמעות שמשנה משהו בעולם הזה"? מה זה הקשקוש הזה? ואלישבע אמרה, לא, כאילו, אתם באמת משוכנעים שמדעי הרוח זה סתם, לנוי, כן? בלבול מוח משודרג. ואביטל אמרה, את לגמרי מפספסת את הנקודה, אמא, בועז אמר פה משהו מאוד חכם, תתמודדי איתו, ואסא ריחם על אחותו, שנאלצה לבחור צד ולהט לדבוק בהם, שבכל מקרה מפסידה, ואמוץ אמר, שמענו, שמענו מה בועז אמר, אביטל, הכי אהבתי את הקטע שהוא השווה מנהל עסקים ורפואה, שני תחומים שעוסקים בדיני נפשות, ובועז אמר, אתה יודע מה, זה לא קדוש בעיני וזה לא קדוש בעיני, ואמוץ אמר, מה? אני אשכרה מאבד קשר עם הדיון הזה, ובועז אמר, תקשיב רגע במקום להיות כזה אנטי, ואמוץ אמר, אני מקשיב כל הזמן, זאת הבעיה שלי, ובועז אמר, אני לא אומר שום דבר נגד רופאים וזה ממש לא נגדך, ואמוץ אמר, לא חשבתי, ובועז המשיך, רק אמרתי שלימודים אקדמיים זה לא דבר קדוש, לא מדעי הרוח ולא לא מדעי הרוח ולא בכלל, ולא צריך להיות כל כך פוצים ביחס לזה, זה הכול.

אמוץ אמר, יצאתי פוץ, הקיצר, ואלישבע אמרה, כולנו יצאנו פוצים, למעט בועז ואביטל המגניבים בעלי הנפש המשוחררה, ואביטל אמרה, אמא תעשי טובה ואל תגידי מגניבים, זה פתטי, ואמוץ אמר, אני גם ממשוחררה הייתי במקומך נמנע, ובן-עמי אמר, תעזבו בבקשה כולכם את אמא שלכם, ואלישבע אמרה, אני מסתדרת, בן-עמי, תודה, רק דבר אחד אחרון לפני שאנחנו סוגרים, אני מקווה לנצח, את הדיון הבאמת מאוס הזה, שיהיה ברור שאני האחרונה שחושבת שהשכלה אקדמית זה ערובה למשהו, אני הכי לא פורמליסטית במובן הזה ויגיד לך את זה כל מי שעובד איתי במרכז, אבל אני כן חושבת שיש לה חשיבות, שהיא דבר חשוב בעולם הזה, ושבדיוק מפני שקל כל כך לזלזל בה, עם כל ה"מה כבר קרה שהוא לא למד יוון העתיקה, מה הנזק", אתה חושב שאני לא מכירה את הטיעון הזה, אני ועוד איך מכירה — בדיוק בגלל זה היא זקוקה להגנה. זה הכול. ולא לאנשים מתוך האקדמיה עצמה שיוותרו לאנשים על תואר ראשון רק בגלל שהם קצת מפורסמים או קצת עשירים או קצת יודעים יותר מאחרים איך מתנהלים בעולם הזה.

ובועז אמר, תחמניקו, הוא שאמרתי.

 

ב

1.

יפעת בדיוק פתחה לאסא את הדלת כשהטלפון שלו צילצל ועל הצג הופיעה תמונה של אחיו הצעיר. התמונה היתה זרה לו, אף שעלתה מתוך מכשירו הפרטי; אולי משום שאמוץ היה מתקשר אליו לעתים רחוקות כל כך, ואולי משום שנראה בה נחמד משהיה. אבל אסא ידע שאך ייכנע להבהוב, רק יגאל את התמונה מתחנוניה ומיד ייתבע ממנו דבר, והוא הכניס את הטלפון לכיס.

הוא נכנס בזהירות בדלת הפתוחה מעט. זה זמן היתה לו הרגשה שפרודתו יוצאת עם מישהו, או מסתובבת עם מישהו, משהו כזה, לא טוב, ואסא מצא את עצמו בולש יותר ויותר אחר רמזים כסומא. הוא לא חיפש באמת נעל גברית זרוקה בדרך אל חדר השינה או צמד כוסות יין שכוחות, כמו בסרטים, הוא לא אידיוט, ובכל זאת חיפש אחריהם לא רצונית, מאחר שלא ידע איך סימן לגבר כזה עלול בכל זאת להיראות. הדירה ברחוב צויפל הפכה עכשיו למתישה בעצם הכניסה בה, דקה אחת סוחטת של בילוש בהול שיש להסתיר, וזה עוד לפני שיצא עם אלונה לשלוש שעות של אבהות מרוכזת, מינון מופרז, בפרט להורה שהיה עד לא מזמן רגיל לפזר את הכיף שלו על פני ימים ארוכים ושבועות.

יפעת היתה לבושה בתלבושת היועצת המשפטית שלה, ואסא שמח שעוד לא הספיקה להחליף. היא היתה גבוהה מאוד ושמנמנה מאוד, דומה לנשים במשפחת פוגל ומשתלבת היטב בתמונות; בעירומה נראתה כמו פסלת לא לגמרי שפויה, או כמו מודל של פיסול, הוא לא הבין בזה כלום אבל הדימוי נתקע לו לפני שנים בראש, משהו יפה בכל אופן. אבל כשהיתה לבושה לעבודה נראתה כמו היועצת המשפטית שהיא, יועצת משפטית בחברת סלולר, והבגדים הגנו עליו מפני הדמיון.

היא שאלה מה העניינים והוסיפה, אלונה בשירותים, היא כבר באה. הוא אמר, סבבה, וסיפר לה על התמונה של אמוץ, שפלשה כך דרך הטלפון הסלולרי לחיים שחי מחוץ למשפחה, בגפו; איך כשהתקשר, ממש הרגע, הרגיש כאילו קופצת עליו התמונה מאחור, בחדר המדרגות — אבל בקטע של שוד פלוס רצח ברחוב צויפל, לא בקטע של הפתעה פמיליארית. יפעת חייכה ואסא נזף בעצמו על שהוסיף את ההסבר "אבל בקטע של שוד פלוס רצח ברחוב צויפל, לא בקטע של הפתעה פמיליארית", איזה טרחן. אבל ככה זה היה מאז הפרדה — הוא מסביר לה כל דבר קצת יותר מדי, כאילו כדי להרגיש שהיא מבינה אותו קצת פחות.

 

2.

אסא לא האמין כמעט כשמצא אישה כמותה, שלא רק מבינה מה בדיוק מצחיק בכל מיני דברים נורמליים, אלא גם מגלה לו חדשים כאלה, מוצדקים תמיד, שאלמלא היא לא היה שם לב אליהם. היא היתה היחידה מבין הבחורות שהיו לו עד אז שהבינה מה מרגיז כל כך בשכנים המקסימים שלו מלמטה, שהתנדבו עם פליטים אבל היו מפתיעים זה את זה בסופישבוע קצרצרים בפריז, וקראו לבנים התאומים שלהם אנטון ואמיל; היחידה שהיתה מסוגלת לצלוח בשלווה ובריכוז את כל ההפוך על הפוכים על הפוכים, ולא משנה כמה פעמים התהפכו.

כשהיתה בהיריון עם אלונה (ולא "כשהם היו בהיריון"), היה הכיף בשיאו. גם בגלל ההיריון ובגלל התינוקת, ששניהם ידעו שהיא תהיה כמותם בדיוק, כלומר, אם תרצה, כמובן, ואם לא אז לא, אבל פיקחית ונבונה תהיה לבטח, וכשימלאו לה שנתיים כבר ילעגו שלושתם לכל העולם כולו רק על שום שהוא לא הם; וגם מפני שנפתח בפניהם פתאום עולם גדול, מרובה פרטים ודרמטי, שממש התחנן לנבזות: קורס ההכנה ללידה והזוגות בתור לאולטרסאונד והשיחות בחנות לבגדי היריון והפורומים באינטרנט והשמות לתינוקת ושיחות ה"חכוחכו", שלא הפחידו אותם אף פעם, מפני שהכול יהיה בסדר במקרה הגרוע, וטוב במקרה הטוב.

הם צחקו על שמות ממוקפים, על שמות שצריך להסביר ועל שמות עם אותיות נחות; על שמות שנשמעים כמו שמות של חיות, על שמות שנשמעים כמו שמות של זונות, ועל שמות שנשמעים כמו שמות של פירות מהונדסים; הם צחקו על הזוגות בסיור בתל השומר, שכמעט כולם ביקשו ללדת בדרכים משונות, ושאלו ברצינות תהומית שאלות (חותכים אצלכם מיד את חבל הטבור? לכולם פה נותנים ויטמין קיי? ואם אנחנו מעדיפים שלא ירחצו אותו?) שאסא ויפעת אפילו לא הבינו; הם צחקו על הזוגות שאחרי הלידה מפסיקים לחיות, ששוכחים את עצמם, שמתרכזים מדי בתינוק, ונשבעו לא להיות כאלה. הם הרגישו כאילו הם האנשים הראשונים בהיסטוריה שהם גם סבבה וגם תכף הורים.

אחר כך נולדה אלונה, והכול היה בסדר גמור, והם המשיכו ליהנות ולצחוק די הרבה ולהבין זה את זה, בגבולות היש ילד והחיכוכים הקטנים, ואפילו נושאים חדשים רבים נוספו להם, הורים אחרים והיסטריות חדשות ופוליטיקות מהגינה ועוד ועוד ועוד.

כך שאסא לא ידע לומר מתי בדיוק התחילו דברים להתיישב פתאום אחרת, מה גם שהשינוי היה קטן. אבל פתאום שם לב שיפעת עושה דברים שנחשבו בעיניהם די אידיוטיים — קורס עיסוי באבנים לתינוקות, שבת טרקטורונים עם אמהות מהפורום, ויוואלדי בפארק לקטנטנים — וצוחקת על עצמה עושה אותם, כאילו זה לבדו מכסה על היותו של הדבר אווילי. תראה מה זה, היא היתה אומרת, אני כמו כל האמהות האלה ש, ואז ואומרת, אבל מה אני אעשה, מתחשק לי, או: גם לי מותר, או: גם לי מותר לפעמים להיות מין אמא כזאתי, או: יאללה, זה חלק מהכיף, או: אני צריכה לדפוק חשבון מה מגניב? אני שמה זין, וחותמת ב"לא?" או "נכון?" ואסא אמור היה לומר, ברור! תעשי מה שמתחשק לך, וזמן רב גם באמת אמר, מה גם שהיו דברים לא מגניבים שהתחשקו גם לו, כמו לשלוח לפעמים תמונות של אלונה לאנשים שאין להם ילדים, או לספר פה ושם דברים בפירוט קצת רב מדי, וגם הוא היה זקוק למישהו שיגיד לו שזה בסדר, שדברים קצת משתנים בכל זאת, שהם עדיין אנשים מיוחדים.

ועדיין היה לה חוש הומור מצוין; היא פשוט השתמשה בו כדי לצחוק על דברים שעשתה, כאילו זאת לבדה הצדקה לעשות אותם. עד שלבסוף לא נותר דבר מלבד המודעות העצמית המייגעת, שכבר לא היה לה כל כיסוי; רק שכבה של אפולוגטיקה טרחנית על גבי חיים רגילים.

 

3.

זמן מה אחרי שנפרדו, במעמד אגבי של חילופי משמרות, בעמידה ואחר הצהריים, אמרה לו פתאום, אתה לא תאמין מה עשיתי שלשום, ואסא אמר בלבו, אני אאמין, אני אאמין, ולא נרעש אלא להפך, הוא היה זקוק לה שתעשה דברים שלא ייאמנו כדי להצדיק את המרחק, ויפעת אמרה, הייתי בקורס בפלאות! ואסא אמר, במה? ויפעת אמרה, קורס בפלאות, מאיה סחבה אותי. היה קטעים לא נורמליים.

אסא הרגיש את הפנים שלו מתחמם ואת האנטנות מזדקפות, כפי שקרה לו כבר בעבר פעמים רבות כל כך בדיונים דומים כל כך, אבל אף פעם לא מול אשתו שלו, לא מול יפעת; הוא הרגיש מין עלבון, מפתיע; הוא הרגיש נבגד. זה לא היה עוד בייבי שיאצו — זאת היתה הכרזת קרב.

חמש שנים חלפו מאז הגיש את עבודת הדוקטורט שלו, "אנטירציונליות ואנטיאינטלקטואליזם בתרבות העידן החדש", ואף על פי שמאז לא הצליח להשתלב באף מסגרת אקדמית, הלהט שנותר בו כלפי נושא המחקר לא קהה. אסא בחן שם שורה של חיבורים מרכזיים בתולדות הניו אייג', ראיין מאות מנחים של סדנאות נשימה וסופישבוע חווייתיים במדבר ומאות רבות של משתתפים בטיפולים ובסדנאות, רקח את כל זה מספרית והסיק מחקרית והוכיח בטבלאות את שידע בלעדיהן כבר מזמן: קשקוש מוחלט.

יפעת כתבה איתו את הדוקטורט הזה. היא היתה איתו שם, בכל שורה ובכל הערת שוליים, בכל תכתובות המייל המתישות עם מארק, המנחה שלו, בכל "על מה הדוקטורט שלך" שהתדרדר תמיד לכדי דיון נלהט, מישהו תמיד נעלב בסוף וזה אף פעם לא היה אסא; בכל תשובה שלילית שקיבל, מכל מכללה ומכל מוסד. היא חשבה שזה הדוקטורט הכי בן זונה שמישהו כתב איפעם; שהוא עושה עבודת קודש, רציונליסט אחרון בים של הבל. ועכשיו היא הולכת לקורס בפלאות?

הוא אמר, את הלכת לקורס בפלאות? ויפעת אמרה, תירגע, אני יודעת מה אתה חושב ואתה יכול להירגע, אני לא הולכת לחזור לך פה בניו אייג'יזם, אבל מאיה מדברת איתי על הדבר הזה בלי סוף, וזאת מאיה, כן, אחד האנשים הכי רציונליסטים שאנחנו מכירים, תסכים איתי.

אסא אמר, אז זהו, שמסתבר שלא, ויפעת אמרה, אתה בכלל יודע מה זה קורס בפלאות? ואסא אמר, אני יכול לנחש, ויפעת אמרה, אני מתערבת איתך שאתה לא יכול לנחש אבל נו, נשמע, ואסא אמר, אנחנו יוצרים לעצמנו את החיים שלנו בכוח המחשבה, זה הכול עניין של נקודת מבט, תכלס לכולנו יכול להיות סבבה אם רק נאמין בזה, סליחה, אם רק נברא את זה, ויפעת אמרה, אתה מה זה לא בכיוון, ולא שאני בעניין של זה, כן, זה יוצא פה כאילו אני איזה סנגורית גדולה של קורסים בפלאות, אפשר לחשוב, כולה הייתי שם פעם אחת, מסקרנות, ורוב הסיכויים גם שזאת היתה הפעם האחרונה, ואסא אמר, רוב הסיכויים? ויפעת אמרה, מה אתה כזה מאוים מזה, אתה רוצה לשמוע אולי מה זה לפני שאתה נכנס להיסטריה? זה לא המפגרים האלה מהאשראמים שלך במדבר, ואסא אמר, מי נכנס להיסטריה, ויפעת אמרה, אתה, ואסא אמר, נו, ויפעת אמרה, מה נו, ואסא אמר, בואי נשמע מה זה קורס בפלאות, ויפעת אמרה, בגדול הרעיון הוא בעצם להתייחס בקצת יותר כבוד אל הדברים שפוקדים אותנו, לפרק את הזלזול ואת הביטול האוטומטי ולבחון את ההתרחשויות בחיים שלנו בהקשרים קצת יותר רחבים, ואתה מוכרח להודות שיש בזה לפחות טיפה משהו, ואסא אמר, את צוחקת עלי? זה בדיוק מה שאני אמרתי, ויפעת אמרה, אסא, תקשיב לי שנייה למשהו ואל תיעלב, אבל ברצינות, כשזה מגיע לדברים האלה אתה הכי אנטי והכי נאטם, אבל אני נשבעת לך שכל בנאדם שפוי שהיה מקשיב לשיחה הזאת בינינו היה מבין שזה ממשממשממש לא מה שאתה אמרת. בכל מקרה אני לא מאמינה שאתה מכניס אותי עכשיו לפינה של להגן על הדבר הזה, אני לא מבינה איך זה נהיה בכלל, כל השיחה הזאת, כל מה שרציתי זה לספר לך איך הצטערתי שאתה לא שם כדי להתבדר איתי מכל הסיטואציה, היית רואה אותי יושבת שם על הרצפה, היית נקרע, ואסא אמר, על הרצפה?! ויפעת אמרה, כי לא היה מקום! הם יושבים על כיסאות כמו בני תרבות, אתה יכול להירגע, ג'יזס, שכחתי עם מי אני מדברת.

אסא אמר, טוב, מובס, מובס לא רק בשיחה הזאת אלא בחיים בכלל. הוא רצה להאמין שהיא עושה את זה רק כדי להכאיב לו, הולכת נגדו בגסות, בכוח, חורכת לו בברזל מלובן את נקודת התורפה, אבל הוא היה ותיק מדי במאבק הזה והסימנים היו מוכרים מדי, ה"אתה מוכרח להודות שיש בזה משהו" וה"איך אתה יכול לפסול בלי לדעת" והפייבוריט שלו, "הוא דווקא בן אדם נורא רציונלי", סיסמתם של האווילים באשר הם, ובעיקר היתה מוכרת לו יפעת החדשה, המפרגנת לעצמה והלועגת לעצמה, יפעת שכבר איאפשר לסמוך על לעגה שיגן עליה מפני שום דבר, ואסא ידע פתאום שהוא לבד באמת, לבד לא בגלל פרדתו אלא בגלל משהו נורא ממנה, מפני שאיש מלבדו אינו מוגן, לא בעלי חוש ההומור ולא הדווקא נורא רציונליסטים ולא מביני העניין, כי אם יפעת נפלה, יפעת שהיתה בצד שלו, מעברה האחד של גדר שפשוט איאפשר לעבור אותה, הם יכולים להפיל את כולם.

 

4.

עכשיו רצה לשאול אותה עוד משהו, משהו עליה, בתמורה לגילוי הלב שמכר על אחיו, אולי אם היא עשתה את זה שוב, אם היא הלכה שוב לשם, אבל לא ידע מה לשאול בדיוק וממילא אלונה כבר יצאה מהשירותים, העיפה חצי מבט בו, או בבגדיו, לקחה את המצלמה הגדולה מהכוננית בסלון ואמרה, היום הולכים לאלנבי.

אסא כבר התרגל למסלול, אחד משלושה או ארבעה פוטנציאליים, שנועדו להזין את בתו בדבר שעניין אותה יותר מכל דבר אחר בעולם: אופנת רחוב עילית. אסא חשב שזה סותר, אבל מסתבר שהוא טעה. מרגע שידעה לסמן בראשה כן או לא, עוד לפני שידעה להגות את המילים, מרגע שידעה לבכות באופן מובחן מספיק, עיצבה את המלתחה שלה כמעט בכוחות עצמה; בגיל חמש כבר סירבה לבוא איתו לקניונים כמו כל ילדה קפיטליסטית מאוזנת בנפשה, והכריחה אותו לבוא איתה לשווקים. לאסא היתה טראומה משווקים, ממסעות מיוזעים, לא ממוזגים, חסרי תכלית וחסרי פשר שהיה נגרר אליהם עם אחותו בילדותם, אבל הוא ידע שזה נורא גלובליזציוני מצדו, שהוא אמור להיות שמח שהילדה מחוננת בחשיבה עצמאית, ולכן לא אמר כלום. חוץ מזה, זה היה יותר זול.

בחצי השנה האחרונה, מאז שהיתה בת שמונה וחצי, תיחזקה אלונה בעקביות מרשימה בלוג, שבו היתה מפרסמת תמונות של ילדות מהכיתה שלה, לבושות במחלצות שהמציאה; או סתם ילדות שהיו לבושות לטעמה היטב. במשך זמן מה כלל הבלוג גם תמונות של ילדות שהוקעו כמתלבשות זוועה, בתוספת פרשנות; עד שאסא ויפעת נקראו בוקר אחד למשרד המנהלת, ולמדו שהעניין התפתח לכדי מהומה, בפרט כשמרבית הילדות עדיין הולבשו בכל זאת על ידי האמהות שלהן, שלא חשבו שהן מלבישות אותן זוועה כלל וכלל.

עכשיו, כמו בכל ימי ראשון ורביעי בחודשים האחרונים, נדרש לצאת עם אלונה לסיבוב צילומים. באחרונה גילתה שלא רק ילדים יש בעולם הזה, והיתה מחפשת נשים לבושות יפה שאפשר לצלם אותן לבלוג. אלונה היתה מבקשת מהן רשות לצלם, ותפקידו של אסא היה לגבות אותה מקרוב או מרחוק במין אבהיות תומכת, שלמעשה לא נועדה לאלונה כלל, שלא נזקקה לה, אלא למצולמות. גברים לא חיפשה; גברים בכלל וגברים מתלבשים בתוכם היו בכל זאת, עדיין, בבחינת מושג זר לה; ואסא יכול היה לנצל את השפע כדי לפחות להתחיל פה ושם עם הראויות — ורובן היו ראויות, לאחר הסינון החמור של אלונה. אבל מהר גילה שגם הן, כמותה, קצת זרות לו; נשים לבושות בטעם מצוין, רזות כולן, שנדמו לו מאיימות מאוד בידיעה הוודאית הזאת שלהן, מה נכון בעולם. ולא היה שום סיכוי שהוא נכון גם.

 

5.

בסתר לבו התחרט על שהרשה ליפעת לקרוא לה אלונה. זה היה שם יפה, עקרונית, אבל הוא לא היה קשור אליו; כאילו נלקח מעולם אחר, מקביל, של דברים יפים, שאין לו איתם כלום.

אבל על השמות האחרים לא הצליחו להסכים. זה הפתיע את שניהם, כאילו היו שמותיהם של בני האדם עניין לטעם פרטי כל כך, חדפעמי, ייחודי ובלתי מוסבר במידה כזאת, עד שגם שניים כמותם, שהתגאו במין חיבור מפעים, הם נגד העולם ולא להפך, ראו אותם לגמרי אחרת. היא רצתה אבישג או אביגיל; הוא רצה מעיין והיה מוכן גם לנעה או יעל. היא היתה על סף להסכים ליעל, ככה לפחות הוא הרגיש; אבל אז, בעיצומו של החודש השמיני, צצה פתאום טלילה.

היא נתקלה בשם כשעשתה גוגל, "שמות לבנות" חפש, סתם בשביל הבידור, ומצאה אותו ברשימת שמות שהציע אתר אחד, ששיווק בגדים לתינוקות עם כיתובים כאילו מצחיקים, "תינוקת תקראי לאחותך", "מה קרה, בחיים לא ראית תינוק?", "תשעה חודשים מאוחר יותר", "סקס, היום שאחרי", רשימת שמות קצרה שנועדה רק למשוך לאתר לקוחות הרות, כמו יפעת, ובכל זאת הצליחה לכלול בתוכה כזה מין שם.

יפעת התאהבה בו מיד; ככה היא רוצה לקרוא לתינוקת. אסא סירב בתוקף, אבל בטנה ההולכת וכבדה כמו הוסיפה משקל  לצד שלה, והדיון הפך פחות הוגן. לבסוף עלה איכשהו אלונה;

אסא הסכים מחרדת טלילה, וכשאלונה היתה כבר תינוקת אמיתית בעולם, חיה ונושמת ואפשר לגעת בה, פתאום זה כבר לא היה משנה.

אחר כך התחרט. הוא היה מביט בה ורואה בה את עצמו, רק מינוס הקלקולים, מינוס הדברים שהתעקמו בדרך, מינוס הכאב. הוא היה אומר ליפעת שגם אותה הוא רואה בה, אבל זה לא היה נכון, כי את יפעת לא ראה בה בכלל, גם כשאהב אותה יותר; הוא ידע שזה אסור, אבל לא הצליח שלא לראות בה גרסה מוצלחת של עצמו, הוא מתוקן, שלא יפשל כמותו.

אבל ככל שגדלה החבילה הרכה, האליפטית, וישבה והזדקפה והתחילה לדבר, נאלץ להכיר בכך שהיא שונה מאוד ממנו; שאם היתה אמנם הואקטנה, הרי שכבר התחילה להתמרד.

בעיקר נחרד לגלות שבחלוקה המשפחתית, נפלה בתו לצד של האסתטיקה. אסא נהג לחלק את משפחתו על פי שני קריטריונים: אופנה והומור. החלוקה הניבה קבוצות מובהקות כל כך, שקשה היה להתווכח איתה; ובכל זאת חלק אותה רק עם אמו, שהתענגה על האבחנה אבל הסכימה שמוטב שישמור אותה לעצמו; בפרט מפני אלה שנפלו בצד הלא נכון של קבוצת ההומור, ושלבטח — כדרכם של נטולי הומור — היו מתקוממים.

בצד האופנה היו אבא שלו, איש גבוה ועבות שיער שהיה עכשיו לבן, שגובהו כמעט מחק את כרסו מן העין ושהצליח להיראות מושך במידה מצוינת, בלתי מביכה לגילו; אמוץ, שנהנה בעיקר מכישרון מבהיל לקרוא אנשים על פי בגדיהם, וידע ליישם זאת על עצמו בהתאם, גם אם במידה פחותה; ואביטל, שניחנה בטעם עילי בכל עניין שפוגש את העין, משובח אבל אף פעם לא מנקר, שהיתה מסוגלת לרקוח חולצת גורמה גם מסמרטוט רצפה, שבילתה מחצית ילדותה ברחוב הרצל, קונה בדים שנראו לאסא מכוערים כל כך, אבל אחר כך הסתבר שלא, בעצם, ואף פעם לא ויתרה על הניסיון להלביש את אסא — "פעם אחת, אסא, פעם אחת" — כמו שצריך.

בצד ההומור היתה אמו, שבלבושה היה תמיד משהו מוגזם, שנבע אולי מגופה הגדול, אבל היתה מתלבשת בסדר בסך הכול, בעיקר בלית ברירה, כאילו אנסו אותה הנסיבות, והשרים והתורמים והשלום המחורבן, לרסן קצת את נטייתה להתפרע בצבעים ובשמלות; אבל חוש הומור היה לה, אפילו שניים: אחד שהיה מיועד לכלל הציבור, מתון, לא מאיים, פיקחי אבל מתורבת, קצת כמו השלום שעבדה עליו; ואחד אקסצנטרי יותר, קיצוני, שיצא לאור רק בנסיבות פרטיות. אסא התפעל תמיד מן היכולת שלה לאלף את חוש ההומור שלה בהתאם למצבים הנחוצים.

עוד בצד הזה כלל אסא את עצמו, זאת היתה עובדה ולא שחצנות, ולראיה באופנה לא הבין בכלל, והיה מוכן בהקשר זה להפליג ולבזות את עצמו עוד — לא אכפת לו איך הוא מתלבש, הוא התלבש קצת מכוער, ועוד עלבונות; ושוב, בלית ברירה, גם אמוץ, אחיו הקטן, היחיד במשפחה שהצדיק בדין את מעמדו בשתי הרשימות. אם היתה קטגוריה שלישית מחמיאה, ודאי היה אמוץ משתחל גם אליה.

לאביטל, לעומת זאת, לא היה חוש הומור בכלל, ובכך, כמו בהרבה דברים אחרים, דמתה לאביהם. בן-עמי ביקש ללא הרף לאחד את המשפחה, לגבש אותה, להתיך את מרכיביה אלה לתוך אלה גם במחיר חיבה מלאכותית, ובהומור ראה דבר מה מפלג. אבל זה היה רק משום שבמשפחה שלהם הוא הופעל לעתים קרובות מדי בלי חמלה; אסא ניסה פעם להסביר את זה לאבא שלו, לרכך במידת מה את העוינות שהצטברה בו כלפי כל מה שמצחיק, אבל בן-עמי טישטש את הדיון בדרכו החייכנית וחתם אותו מהר מדי, כנראה משום שהיה כרוך בהודאה בכך שבמשפחה שלהם יש בכל זאת עניינים שונים בין האנשים.

בכך אביטל לא דמתה לבן-עמי; היא היתה פתוחה לגמרי לדישה פסיכולוגיסטית או לסתם רכילות, ולגבי הומור לא היתה לה עמדה, מלבד זאת שקבעה כמובן שיש לה. ובכל זאת היה קרוב אסא לאביטל הרבה יותר משהיה קרוב לאמוץ, אולי בגלל זאת, משום שהשהייה במחיצתה לא התישה אותו, ובכלל היתה יותר טבעית, יותר נורמלית, לא מעוטרת בזיזים ולא משופעת במלכודות.

לאלונה היה חוש מסוים של הומור — אסא התקשה קצת לשפוט אותו, משום שלא הכיר מספיק ילדים בני תשע — וכשהבין אותו, דווקא נהנה: היה בו משהו אקסצנטרי, על גבול הביזארי, והיא אף פעם לא היתה צוחקת כשהיתה אומרת משהו מצחיק — עדות מוחצת לתבונה. היא היתה מעירה הערות שקשה היה לפעמים להבין אותן, אך מרגע שהבין לבסוף, מסתבר היה בדרך כלל שהיא צודקת. אבל את אבחנותיה כילתה ושיסתה על פי רוב בעניינים שהיו ממנו והלאה, דברים שקיימים בעולם הזה אבל אינם קיימים עבורו, ועל כן היתה התפעלותו סטרילית.

לפעמים תהה אם לא כל הילדים זרים כך, לפעמים, להוריהם; אם רק בזכות מינן המשותף לא זרות זו לזו גם יפעת והילדה הזאת, מין מתבגרת בטרם עת, בן אדם שלם. ובכל זאת לא יכול היה לבטל לגמרי רעיון שכירסם בו, כאילו גזר ביניהם זרות קטנה משנתן לה את השם הזה, הזר לו, והאם זה בכלל ייתכן, וכך או כך נקפו לבו על המחשבות האלה ולא סיפר עליהן לאיש. לפעמים חשב, שכך ידע שמצא את אהבת חייו: שיעז לספר לה ולא יבוש.

 

6.

רק לקראת ערב, משנכנס לדירתו בלי עניין ובדק את השיחות הנכנסות בטלפון שלו במין הרגל מגונה שתמיד איכזב, נזכר פתאום באמוץ. הוא צריך לחזור אליו.

הנה אתה, אמר אמוץ בתוכחה כבושה, אתה שומע, יש איזה בלגן במרכז של אמא.

לאסא לא היתה סבלנות. המרכז של אמא, מרכז תיאודור הירש ע"ש לנדוי לשלום ברקיימא, היה עשיר, גדול, יוקרתי ומסוקר, וסיפק על כן בלגנים בשפע; בטרי מכולם כיכב עכשיו עמיקם שטרן, עם פרשת הדוקטורט המוצדק או לא. אסא הניח שהפרשה התעקלה עוד קצת או אולי נפרטה עוד, והאותיות הקטנות לא עניינו אותו; ככלות הכל היה המרכז של אמא — המרכז של אמא, העבודה של אמא, זאת שאפשר לגדול עד בלי סוף ועדיין לא להתעניין בה, בגיל ארבעים כבגיל חמשעשרה, על בסיס אותו הפטור.

אבל את העבודה של אמא שלהם איאפשר היה להעלים בכלל, היא היתה פומבית מדי, בעיתונים ובחדשות ובלי סוף, ואסא עקב כמו כולם, אבל מקרוב, אחרי שלל עניינים, במשקלים שונים, שנקשרו בה ברבות השנים החולפות.

המהומה הראשונה פרצה ממש עם קום המרכז. שמונה משרדי אדריכלים מרחבי העולם, כולל אחד מאוסאקה, התחרו על הזכות לעצב אותו, עד שלבסוף זכה משרד מחיפה, בגלל הלחץ הציבורי; הם הציעו לבנותו בצורת כנף של יונה, אבל התוצאה דמתה מאוד לכף רגל, כיכבה במדורי דעות, בידור וסאטירה במשך קרוב לשלושה שבועות, והשתרשה מאז כבדיחה קבועה על המרכז, שאף דובר, יועץ תקשורת או משרד מיתוג אסטרטגי לא יכול לה.

אבל הסיפור הזכור אולי ביותר התרחש עשר שנים קודם לכן, כשעוד קראו לו סתם מרכז לנדוי לשלום ברקיימא, ופתאום הסתבר במה תיאודור הירש — מייסד אימפריית הסיגריות "זיטה" שהתפתחה עם הזמן גם לבירה שחורה ונייר טואלט, ולבסוף חלשה גם על תחנת רדיו, שנישלישי ערוץ טלוויזיה ותעשיות "התפלת מים" בכל מיני מדינות באפריקה — מתנה בדיוק את התרומה שלו. בין ראשי המתנגדים למהלך השערורייתי היתה אז אורלי לנדויברחנא, בתו תבדל"א של חנן לנדוי, שר החוץ המנוח של מדינת ישראל, שרדף מספיק שלום בשלהי ימיו בשביל לפצות על כמה עניינים מוקדמים, ושנרצח על ידי בן עוולה במהלך ביקור ידידותי בסין.

לנדוי-בר-חנא הזכירה סלקטיבית את הערכים שבהם דגל אביה המנוח, בהם צניעות ויושר, ואמרה שהמרכז ימשיך לפעול "ערכית", גם אם משמעות הדבר לוותר — בצער — על שישים מיליון שקל; עוד הצטרפו אליה ראש הממשלה דאז, הנשיא, בכירי השרים ושניים או שלושה פובליציסטים, שהפכו את העניין, כל אחד בעיתונו, לנושא מוביל, שהחזיק מעמד במשך כמה ימים. אבל אז נגוזה איכשהו השערורייה לטובת אחת אחרת, וכעבור חודשים מספר התחלף השלט הגדול שעל שורש כף הרגל באחד ארוך ממנו, ועליו שמו החדש של המרכז. העניין זכה לידיעה קצרה בעמוד הידיעות הספק דעתניות ספק אנקדוטליות באחד ממוספי סוף השבוע; לנדוי-בר-חנא סירבה להגיב. מאז נודע המוסד כמרכז תיאודור הירש ע"ש חנן לנדוי לשלום ברקיימא, ובקיצור מרכז הירש ע"ש לנדוי לשלום, ולבסוף מרכז הירש.

אחר כך היו החזיז שהושלך על ידי פעיל ימין קיצוני במהלך משחק קטרגל ידידותי בסכנין לתלמידי כיתות ה'-ז' ועיוור למחצה ילד ראשל"צי בשם דור, שהפך מאז לפרויקט שיקום רב-שנתי וכלל-טלוויזיוני, וכן שיתק מהמותניים ומטה ילד סכניני בשם סאמח, שזכה למסגרת נוזפת במקומון תל אביבי במסגרת פרויקט "איפה הם היום"; תביעת הדיבה נגד תנועת "ארצה" (מלכ"ר), אחרי שראשיה יצאו בדרישה לחקור את מקורות המימון של המרכז, שלפי מידע שהגיע לידיהם כללו תאים של האחים המוסלמים בערב הסעודית; הזכייה במשפט, פשיטת הרגל של "ארצה" ולימים אפילו צאת האלבום של מי ששימש בזמנו כמנכ"ל; וגם חקירת משטרה אחת, שנפתחה בעקבות חשד לאיסדרים זעירים, והסתיימה בלא כלום.

אבל כל אלה רק חיזקו בסופו של דבר את מעמדו של מרכז תיאודור הירש ע"ש לנדוי לשלום ברקיימא, שנהנה מיחסי ציבור מצוינים, תרומות נדיבות ותדמית ציבורית חיובית בסך הכול, גם אם מעט ראוותנית.

אסא היה על כן מורגל, פחות או יותר, בעניינים כאלה, ובכל זאת התפלא כשאמוץ אמר, מישהו עושה איזה כתבה, לא יודע מה, אמא רוצה שתבדוק. הוא אמר, מה כתבה, כאילו, עוד משהו על שטרן? הוא לא הבין מה פתאום נזעקו עכשיו, כבר שבועיים לפחות ששטרן על המוקד בעמודי הדעות ובחדשות, ואמוץ אמר, לא ברור, אבל זה לא על הדוקטורט, או כנראה זה לא על הדוקטורט, אף אחד לא בדיוק סגור. אמא אומרת שתראה מה אתה יכול לעשות.

אמא שלו הסתדרה בדרך כלל מצוין בכוחות עצמה; ואם ביקשו במשפחה לנצל את קשריו כביכול של אסא בתקשורת, היה זה רק כדי לברר פרטים מוכמנים או שמות מפורשים בפרשות שהוטל עליהן צו איסור פרסום. אסא הסביר להם שוב ושוב שהוא לא עובד בטלוויזיה; הוא רק מוזמן לשם לעתים, וגם זה רק לתוכניות בוקר מאוחרות ונידחות שאף אחד לא רואה, למעט קרובי משפחה של הפותחים והפותחות והקוראים והמתקשרים שהגיעו לקדם שם את ענייניהם, ושעל השיטות שלהם התבקש להגיב.

אבל פעם אחת עשה טעות ומסר להם בכל זאת מידע יוקרתי — שמותיהן של מגישת חדשות צעירה אחת וזמרת די מבוגרת, שעזבו כל אחת את ביתה ועברו לגור יחד — הוא ידע את זה כי חבר שלו סיפר לו, אחותו של החבר היתה קשורה איכשהו לחברת ההפקה של הזמרת, ובכך מוטט לגמרי את קו ההגנה שלו ותידלק מחדש את מעמדו כמקורב לטלוויזיה. הוא קיווה שעכשיו, כשאמוץ מפתח את התוכנית הזאת שלו באולפני הרצליה, התפקיד יעבור אליו; אבל העניין היה יותר מדי טרי וטרם הכה במשפחה שורש, ובנוסף הקפיד אמוץ להפיץ ארומה של אנינות סביב כל הפרויקט, כאילו אין מדובר סתם בעוד תוכנית טלוויזיה, ועל כן גם אין להתייחס אליו ככזה או אליה ככזאת.

אסא היה על כן משוכנע שפיספס משהו שקרה כנראה ממש בשעות האחרונות, ושאל, איזו כתבה, איזה בלגן, עוד לא הספקתי להיות היום באינטרנט. אמוץ אמר, זה עוד לא באינטרנט, לא יודע מה, לפי מה שאמא הבינה זה כנראה איזה כתבה של עופר עוזיאלי, משהו שעובדים עליו לעיתון. אסא שאל, מה, תחקיר? אבל אמוץ התחיל קצת לאבד את הסבלנות, זה צריך היה להגיע מתישהו, ואמר, אני לא יודע, אסא, באמת שלא, והאמת היא שאני גם קצת באמצע משהו כאן, אני גם לא בטוח שאמא יודעת, שלחו להם מהעיתון רשימת שאלות לתגובה, היא עכשיו בדרך לשם, אבל אל תדבר איתה, אמר בהדגשה, כמקדים איזו טרחנות איומה, מוכרת, של אסא, היא בלחץ אטומי. פשוט תנסה לראות אם אתה מצליח לבדוק מה קורה שם, באיזה סדר גודל זה, אם זה איזה ידיעה מעאפנה מחר בחדשות או כתבה גדולה לסופ"ש. מה שאתה יכול, בסדר? אני חייב לזוז.

 

7.

בשירותים ניסה לדלות ממוחו, בלי חשק, אנשים פוטנציאלים שיוכל לבדוק את העניין דרכם, אבל המעטים שהעלה בדוחק כבר התרחקו מחייו והיו כרוכים בשיחה מקדימה, מייגעת וכנראה גם חסרת תכלית, ואסא התקומם, כמגננה מפני התקפה שעוד לא באה.
יחסית לאנשים מפותחים כל כך, חשב, שאחת מהם כותבת מאמרים לעיתון באופן כמעט קבוע והאחר בונה על קריירה בטלוויזיה, בני המשפחה שלו באמת התקשו לקלוט דברים אלמנטריים שקשורים בתקשורת. גם אם נניח לרגע שיש לו קשרים בטלוויזיה, מה שאין לו, למה לעזאזל שבטלוויזיה ידעו משהו על תחקיר שמתבשל — אולי! — בעיתון? זאת היתה מין הנחה אידיוטית, ולמען האמת קצת פרימיטיבית, כאילו כולם "שם בתקשורת" מכירים את כולם.

כדי לצאת ידי חובה סקר שוב את האנשים שהוא מכיר בטלוויזיה. היתה אדווה, המפיקה של "בוקר בוקר", את הטלפון שלה אפילו היה לו בסלולרי, שהתלהבה ממנו כל כך בפעם הראשונה שהזמינה אותו — הוא התבקש אז להתייחס לשטיקים הטלקינטיים כביכול של איזה בחור בן עשרים וארבע, שקיבל תוכנית בערוץ מתחרה — שאחר כך הזמינה אותו שוב ושוב, בכל פעם שהיה עניין קשור, או אפילו רבע קשור, לטיפולים מיוחדים או לריפויים אקזוטיים; היא אמרה שהוא "רהוט", ואת ה"רהוט" ביטאה ביראת קודש, כאילו מדובר במציאה חדפעמית, ממש אייקיו שלושת אלפים.

אבל אז הסתבר לאדווה — באיחור משונה — שהמטפלים והפותחים והסוגרים והקוראים אינם מקבלים ברוח ספורטיבית את הדיון האינטלקטואלי המפרה, בפרט כשכל מטרתם ביקום, ותכופות גם ביקומים מקבילים, היא לקדם את הקליניקה שלהם, כמקובל וכמוסכם בכל תוכניות הבוקר. אדווה אמרה אז לאסא שהיא דווקא מתה על הגישה שלו, חציו הראשון של משפט שאסא צפוי היה לשמוע בעתיד עוד פעמים רבות, ואסא תיקן אותה, זה לא גישה, אלה עובדות, ואדווה אמרה אוקיי, פשוט אם תוכל אולי יותר להסביר איך זה עובד וקצת פחות לרדת על זה. ואסא אמר, אבל זה לא עובד, ואדווה אמרה, נו, אסי, אל תעשה לי את החיים קשים. אתה יודע למה אני מתכוונת.

ואז הוא בא עוד פעם אחת וניסה באמת קצת פחות לרדת על זה, באולפן ישבה אז נומרולוגית שהייחוד שלה הוא שהיא משלבת נומרולוגיה וישויות, "נומרולוגיה פלוס ישויות" היה כתוב על פס סגול מתחת לפנים שלה, ומרוב שניסה פשוט שתק, ויותר אדווה לא הזמינה אותו.

אבל השם שלו נותר בכל זאת התוצאה הראשונה בגוגל כשמקלידים את שמו של השרלטן מהערוץ המתחרה, והתוצאה החמישית כשמקלידים "ד"ר" + "ניו אייג'" והראשונה מתוכן שלא הפנתה למכללות מהתחת, ועל כן היו עוד בכל זאת מפציעות מדי פעם תחקירניות חרוצות ומבקשות ש"ידבר על", שידבר על זה וידבר על זה, והוא היה בא, כי זה בכל זאת היה הדבר הקרוב ביותר בחיים שלו כרגע ללעשות משהו עם הדוקטורט הזה, ולא סתם להיתקע לנצח כבודק ספרי לימוד במשרד החינוך. אבל אף אחת מהן לא הזמינה אותו שוב, אולי פשוט משום שנגמרו האייטמים.

הוא לא מכיר אף אחד בטלוויזיה. הוא כן מכיר מישהו מבית הספר של אלונה, אבא מבית הספר, שעובד בעיתון של עופר עוזיאלי, למרות שהוא לא בדיוק יודע באיזה תפקיד.

הוא התחיל לחשב אם נעים לו להתקשר אל האבא הזה, ומה השעה בכלל, אם זאת שעה שמתקשרים בה, מפליא באיזו מהירות נפלטים ממעגל סידורי הערב כשאין ילדים פיזיים בבית, כשנפרדים.

בינתיים נכנס מוכנית לאינטרנט, חיכה שהדף ייטען.

חלף לו רגע של בהייה עד שפירש את התמונה הנגללת לנגד עיניו ככף הרגל שהכיר טוב כל כך, ואת האישה עם העגילים הגדולים כאמא שלו, שהסתודדה עם המנכ"ל בתמונה הקטנה, ונדמתה כמשקיפה בחשדנות אל הכותרת: "מחר, בגיליון סוף-השבוע: פרשת מרכז הירש".