הבחירה של אמי לא הותירה לי ברירה, והיא בחרה לגדל את בנה יחידה כמשורר; ומה נותר לי לעשות? האם באמת יכול אדם ללדת את עצמו מחדש? ואמי אהבה משוררים כי בעצב הם יולדים את שיריהם. היא היתה אשה עצובה.

בכל פעם ששיתפתי אותה במה שקרה לי, או סתם סיפרתי לה סיפור יפה, היא אמרה: "אז למה שלא תשב ותכתוב על זה, זה בהחלט מעניין, וגם אבא ישמח לקרוא וגם אחותך הדסה". אני הבנתי את הרמז ולא רציתי לאכזב אותה, רק ילד רע יעציב את אמו העצובה בלאו הכי. לעצב כזה כמו שלה קוראים היום דיכאון, ועל דיכאון אומרים היום שזו מחלה. רק בחלוף הזמן ירדתי אל שורש נשמתה והבנתי. היא היתה צריכה למות כדי שאבין. היא מיאנה להינחם על בני משפחתה - הורים, אח ואחות - שנורו ביער הפולני בסמוך לעיירה הקטנה רפלובקה והושלכו לבור. אני חושב שמשהו ממצבי רוחה הסתנן אל השורות הראשונות שכתבתי.

במיוחד היא אהבה את שיריו של חיים לנסקי ואף ידעה לדקלמם. אובדנו העלום בגולאגים של סטאלין התאים לאובדנה ביערות השחורים של היטלר: "בלב סיביר, בזוך שלגיה, מה לי צפנת הגורל. עוד פגע הב, תלאה שלחיה, ולא אשאל עוד מהיכן, אני מוכן, מוכן, מוכן". את השיר הזה נהגה אמי לצטט מזיכרונה כשם שעכשיו אני מצטט אותו מזיכרוני. אך תעצומות נפשו של לנסקי לא היו תעצומותיה. היא רק העמידה פנים כדי להיראות חזקה. אם דווקא מחפשים בנרות-זיכרון בין שורות הביכורים שלי אפשר למצוא את סיביר, שהיא חלק מכרטיס הביכור שלי.

בית אמי ואבי היה בית עקד ספרים, הם התארחו אצלנו דרך קבע ונטו ללון. כמעט כל ספר חדש מצא את דרכו אלינו, עורר התרגשות רבה בבואו, וכולנו התמודדנו על זכות הלילה הראשון בחברתו. פולחן היצירה המשפחתי במקדש מעט שלנו נועד בין השאר לצורכי חניכה, לי זה היה ברור: יום יבוא והוא לא רחוק, ועל המדף יזדקף ספר מתוצרת בית, ספר השירים שלי.

התחלתי לכתוב שירים כשהתחלתי לכתוב. למה לא תספר על הטיול היפה שהיה לכם בירקון - אמרה אמי, כשחזרנו מתל אביב למושבה רחובות, תלמידי כיתה ב', עייפים ומרוצים. אז ישבתי ושוררתי, משורר צעיר בעל כורח אמו: "הירקון, הירקון, בשוטנו עליך ליבנו ירון. על מימיך הירוקים היינו מרותקים".

נא לשים לב לנזם הזה - "מרותקים" - באפו של בן שבע. זו היתה השורה הפותחת, גם אותה אני שואב מהבור העמוק של הזיכרון כי פנקס השירים ההוא, אבוי, הלך לאיבוד. לימים גם השירה כולה אבדה, ורק ברבות הימים שבתי ומצאתיה, אם זאת בכלל מציאה גדולה. את אודת הירקון שלחתי ל"דבר לילדים", למדור "קוראינו כותבים", הוא נדפס בשם העט שלי - "יוסף" - יוסף ולא יוסי, יען כי "יוסי" נשמע ילדותי מדי ומי לא רוצה להיות גדול בטרם-עת, ומי כמוני ידע בדיוק מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול.

אחר כך, ועודני תלמיד, נדפסו שירי ב"הפועל הצעיר", ב"מאזניים", שהיה בימים ההם כתב-עת מכובד כראוי לביטאון אגודת סופרים, וב"קשת" הישנה והטובה של אהרן אמיר. ב"מאזניים", שבעריכת ישראל זמורה קשישא, פירסמתי סונטות מוקפדות וטריאולטים מגוהצים היטב, לא פחות; כבר כנער קטון התהלכתי בגדולות.

התחלה מוקדמת כמו מכתיבה ספר מוקדם. ואמנם, מיד לאחר שהשתחררתי מהצבא - אפילו משטר של כיבוי אורות לא כיבה את המוזות - הסכים זמורה להוציא לאור ב"מחברות לספרות" את ספרי, ואני עדיין "יוסף" ועדיין בעל חלומות. זמורה אף טרח להקדים הקדמה משלו, שהיתה רוויית אשראי ונתגלתה כמוגזמת במרוצת הימים: "יש בשירי יוסף שריד משום ייחוד וטעם מקורי, ייחוד של מודרניות בשירה העברית. שריד הוא משורר עברי, בעל 'אני', בעל צביון אישי, בעל לשון עברית שיש לה דופק, שאינה בועטת במסורת, אם כי גם אינה משועבדת למסורת, ואדרבא - מחדשת חידושים (...) אנו צופים בסקרנות לראות מה יהיה המשך כישרונו, ומשעשעים עצמנו בהנחה כי עוד צפויים למשורר עליות והישגים חשובים נוספים".

לפנים היה מבקר הספרות אופטימי במיוחד ושמח לראות כישרונות צעירים בצמיחתם, כאילו היה אמם יולדתם; ושניהם, אמי ופטרוני, מתו מזמן, ואבי שצרר בהיחבא את ספרי בתיקו והתפאר בו כממתיק סוד, מת גם הוא בתקווה טובה. ואני עדיין תוהה מה היה בוחר למעני - להיות שר חינוך או להיות משורר, ויש לי קושי לבחור במקומו.

לא רק הפנקס אבד, גם ספר הביכורים, העותק האחרון נעלם מהמדף, מישהו לקח ולא החזיר. פעם ביקש ממני אהוד מנור לשאול את ספרי - "פגישה במקום אחר" - ולא מצאתיו. אהוד הופתע, יצא לחפש עותק, ומצא בחנות לספרים משומשים. הוא הקדיש לי אותו בחתימת ידו: "ליוסי, מתוך דאגה לנכדים, מאהוד"; ועכשיו אני שומר עליו יותר.

יותר מ-40 שנה אחרי, אני עדיין זוכר את יום הופעתו. הספר הגיע בדואר, הישלתי מעליו את המעטפה, תחבתי את ראשי בין הדפים, כך אני תוחב אותו בשקערוריות הצוואר של נכדי. כבר מזמן אין לספרים החדשים אותו ניחוח של דפוס וכריכה, ממש כמו הפירות שפג ריחם, ומומחי מכון וולקני עמלים על השבתו. אני מוכן להתייצב בראש תנועה עממית שתתבע השבת הריח לספרים למען ייחנטו פגיהם, והאותיות-סמדר יפרחו, יתנו ריח וטעם כמו פעם.

מאז פירסמתי עוד ארבעה ספרים, אחד מהם ספר שירים, וספר נוסף, שישי, יראה אור בקרוב. הרגשה הראשונה, אני כבר יודע, לא תשכפל את עצמה. ואף על פי כן כל ספר חדש מעיר מחדש את התקווה שפעם, כשאהיה גדול, עוד אהיה משורר. הבטחתי לאמא ואקיים. בדיעבד אולי הייתי מוותר על חלק מחיי, אולי על שנת חיים אחת, ובלבד ששיר שלם יחיה אחרי; ואל תגידו ששנה זה לא הרבה זמן, בגילי.

איור: ענת אבן-אור