המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
בחר סיסמה
הקלד סיסמה מחדש
אזור מגורים
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

לכתוב את ההיסטוריה של הספרות דרך משוררים שוליים

איך כותבים היסטוריה ספרותית? לרוב זוהי "היסטוריה של גנרלים", כלומר של משוררים מרכזיים. ספרו של אבידב ליפסקר מציע דרך אחרת: לכתוב "היסטוריה אקולוגית", בלי שיפוטי ערך בכלל

  • מיכאל גלוזמן
  • פורסם לראשונה: 28.01.2007
  • 23:00
  • עודכן ב: 30.01.2007
  • 23:00

שירת יצחק עגן: אקולוגיה של ספרות בשנות השלושים והארבעים בארץ ישראל אבידב ליפסקר. הוצאת מאגנס, 317 עמ, 89 שקלים

על הכריכה החומה והמעוצבת להפליא של הספר הזה, מתנוססת כותרת כפולה; הכותרת הראשית, "שירת יצחק עגן", מסמנת את נושאו המוצהר של החיבור, המתמקד במשורר שכוח ושולי ששמו כבר אינו מוכר לקהל הקוראים. כותרת המשנה, "אקולוגיה של ספרות בשנות השלושים והארבעים", מצביעה על אופקיו האמביציוזיים יותר של הספר, המנסה להציע פרספקטיבה תיאורטית חדשה לתיאור ההיסטוריה של השירה העברית בת הזמן.

ואכן, הפער בין המינוריות של הכותרת הראשית למאז'וריות של כותרת המשנה, הוא אחת מן ההפתעות שספרו של ליפסקר מציע; פער זה נובע מהמבנה של הספר, היוצר הכלאה בין שני מודוסים של כתיבה. מצד אחד, הספר כתוב כמונוגרפיה מסורתית; מצד שני, מונוגרפיה זו משמשת כמנוף לתיאור מערכתי מקורי של השירה העברית.

זהו ספר לחוקרים ולתלמידים, שאינו מנסה לקרוץ לקהל הרחב. עניינו, כאמור, השירה העברית בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, שנות השיא של חבורת המודרנה בראשות שלונסקי ואלתרמן. אולם ליפסקר אינו משרטט את ההיסטוריה של הספרות העברית באמצעות תיאור של ענקיה: שלונסקי, אצ"ג, גולדברג ואלתרמן. הוא אפילו אינו פונה למשוררים שפעלו בשולי המודרנה ומתוך זיקה לדגם השירי של שלונסקי ואלתרמן, כגון אלכסנדר פן, רפאל אליעז, יוכבד בת מרים או אליהו טסלר. הוא פונה ליצחק עגן, משורר שכוח לגמרי, שפעל לצדו של יצחק למדן ונמנה עם חבורת "גליונות".

לכאורה אין חדש בניסיונו של ליפסקר לתאר את השירה העברית של שנות השלושים והארבעים באמצעות תיאור השולי והמינורי: בשנים האחרונות פנתה ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית לתיאור האבולוציה הספרותית תוך התמקדות ביוצרים ויוצרות שוליים. בפנותו לתיאור השולי מצטרף ליפסקר, לכאורה לפחות, למהלך זה, שהחל בעבודה פורצת הדרך של חנה קרונפלד; אולם בניגוד להיסטוריוגרפיות הרוויזיוניסטיות של חנה קרונפלד, חנן חבר, ואף שלי עצמי - שנכתבו בהשראת שיח המיעוטים, הביקורת הפמיניסטית והתיאוריה הפוסט-קולוניאלית - מציע ליפסקר מודל היסטוריוגרפי המתאר את המערכת הספרותית כמערכת אקולוגית.

המטפורה האקולוגית - ומטפורות המשנה שלה: גומחה, בית גידול, איזונים פנימיים, שטחי מחיה, שכנות תרבותית, זנים סגנוניים - מאפשרת לליפסקר לדון בשוליים באופן חדש. בניגוד לגישות ה"פוליטיות" במובהק שהוזכרו לעיל, המציבות את השוליים כאתר אופוזיציוני, מציע ליפסקר להסתכל על יחסי מרכז ושוליים באופן פחות דיכוטומי ותחרותי. התיאור האקולוגי שלו מציע להתבונן על "המאבק בין פרטים ובין הקבוצות כנטוע במערך יחסים אקולוגיים שיש בו גם צורות מגוונות של יחסים שאינם תחרותיים: למשל, זיקות של סימביוזה או פרזיטיות, המולידות צורות אפיגוניות, גרפומניות ופלאגיאטוריות" (עמ' 241).

הפנייה לתיאור הספרות כמערכת אקולוגית היא מהלך נועז, בין השאר משום שמהלך זה מחייב לוותר לחלוטין על שיפוטי הערך המקובלים בספרות העברית. עד היום, כל המחקרים ההיסטוריוגרפיים שהתמקדו במשוררים ובמשוררות שוליים (כגון דוד פוגל או אסתר ראב) נכתבו מתוך תביעה לרוויזיה של הקאנון. בכך הם קיבלו, לפחות במובלע, את ההנחה שההיסטוריוגרפיה של הספרות צריכה לעסוק במשוררים חשובים. שירתם של יוצרים שוליים אלה נקראה כאתר של התרחשות חשובה שלא זוהתה ולא הובנה בזמנה מסיבות אידיאולוגיות.

ליפסקר מציע מהלך אחר: הוא אמנם כותב כי שירת יצחק עגן "מורכבת, מעודנת ועשירה מזו של מנהיג החבורה למדן", אך הספר אינו מעלה את שירתו על נס והוא לא כתוב, כפי שמקובל היום, מתוך תביעה לרה-קנוניזציה. המהלך של ליפסקר, שהסתמן כבר בספריו הקודמים, מנסה איפוא לבחון את ההיסטוריה של הספרות במנותק משיפוטי הערך המקובלים.

למעשה, ליפסקר דוחה את ההאדרה של השולי. האדרה כזו נעשתה, למשל, על ידי ז'יל דלז ופליקס גואטרי, בספרם פורץ הדרך על פרנץ קפקא. בהופכם את קפקא לסופר מינורי, נקלעים דלז גוואטרי לסתירה, שכן הם הופכים את אחד הסופרים הקנוניים ביותר של המודרניזם הבינלאומי לדוגמה מובהקת של ספרות מינורית. יותר מכך, השולי, בעיניהם, הוא עמדה שאליה שואף כל כותב מאז'ורי: "בעיה של ספרות מינורית ואולי גם של כולנו: איך לעקור מהשפה שלך עצמך ספרות מינורית, ספרות שיכולה לחפור בשפה ולהוליך אותה לאורך קו מהפכני מאופק? איך להפוך לנווד ולמהגר ולצועני בשפה שלך" ("קפקא: לקראת ספרות מינורית", הוצאת רסלינג, עמ' 51). בעיניהם, העמדה השולית היא עמדה מודרניסטית נשגבת, שאליה צריכים לשאוף גם סופרים מרכזיים.

ליפסקר, כאמור, אינו שותף לעמדה זו. הוא קרוב הרבה יותר לתפיסתו של הפורמליסט הרוסי יורי טיניאנוב, שיצא נגד שליטתם של שיפוטי ערך במחקר הספרות. לדברי טיניאנוב, שיפוטי הערך הופכים את ההיסטוריה של הספרות ל"היסטוריה של גנרלים". בדיוק מתוך התנגדות להיסטוריה של גנרלים מפנה ליפסקר את תשומת לבו אל השולי.

הפנייה אל התיאור האקולוגי היא למעשה פנייה אל המיקרו-היסטורי. עד כה, רוב התיאורים ההיסטוריוגרפיים נטו לתאר מפנים היסטוריים גדולים. ליפסקר מפנה עורף למודלים אלו, שמה שמאפיין אותם זה הרצון לייצר מאקרו-היסטוריה. חנה קרונפלד כבר הראתה כי רוב ההיסטוריוגרפיות של הספרות עושות שימוש בשתי מטפורות מרכזיות: השושלת והמפה. ליפסקר זונח את שתי המטפורות האלה וממיר את התיאור השושלתי (של האבות והבנים) ואת מעשה המיפוי הקרטוגרפי (של הרפובליקה הספרותית) - שהם לעולם תיאורים מאקרו-היסטוריים - בתיאור מפורט, מעובה ועדין מאוד.

התנגדותו של ליפסקר למאקרו-היסטוריה נובעת גם מהתנגדותו לתיאורים החסלניים של הדינמיקה הספרותית. אחת מהטענות החזקות שהוא מעלה בספרו, היא שההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית קיבלה את הנרטיב המהפכני של התנועות המודרניסטיות. לדבריו, הביקורת העברית נכבשה "בשבי טעמיה של המודרנה האירופית, בעיקר הסימבוליסטית, האקספרסיוניסטית והפוטוריסטית, אימצה את טיעוניה והעתיקה אותם - מבחינת הלשון, האסטרטגיה התרבותית והמסקנות הפואטיות - אל תוך ההסבר ההיסטורי עצמו". וכך, בבואה לתעד את הזרמים המודרניסטיים של שנות העשרים והשלושים, אימצה ההיסטוריוגרפיה העברית את הרטוריקה החסלנית כצורה של הסבר לחילופי מודלים פואטיים.

כנגד מהלך זה מתבונן ליפסקר במשוררים מינוריים שמלכתחילה לא שאפו להשתלב בסגנונה האקספרסיוניסטי של המודרנה של ראשית שנות העשרים. ובאמצעות ההתבוננות במשוררים אלו - ובמיוחד ביצחק עגן, שהחל לכתוב ב-1929 - הוא מרבד את השיח הביקורתי שבמרכזו הניגוד בין שלונסקי לביאליק.

זהו ספר מלומד מאוד המתווה לעצמו דרך ייחודית. ליפסקר נע בנינוחות ובאופן מפתיע בין כתיבה ביוגרפית-מסורתית לכתיבה תיאורטית פורצת דרך. עם זאת, לכתיבת ספר על משורר מינורי כיצחק עגן יש גם מחיר: הסכנה היא שחוסר העניין ביצחק עגן ימנע מקהילת החוקרים והסטודנטים להכיר בתובנות התיאורטיות המעניינות העולות מחיבור זה.

ספרו של פרופ' מיכאל גלוזמן, "הגוף הציוני", יראה אור בחודש הבא בהוצאת הקיבוץ המאוחד





הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת