כתם: עיתון לשירה יומית גיליון 1, דצמבר 2006. עורכים: עודד כרמלי, יהודה ויזן

מאגמה: קונטרס לשירה חדשה גיליון 1, יוני 2006; גיליון 2, ספטמבר 2006. עורכות: לידור יעקב, מיטל נסים

דקה: כתב-עת לשירה וביקורת גיליון 1, חורף 2007. עורכים: בעז יניב, ערן צלגוב, רוני הירש

אלמנך: כתב-עת לספרות גיליון 1, סתיו 2006. עורכים: אור גראור, יעל טומשוב

מעין: כתב-עת לספרות, שירה, אמנות ורעיונות גיליון 3, חורף 2007. עורכים: יהושע סימון, רועי ארד

_____________

חמשת כתבי-העת הנסקרים כאן הם רק חלק קטן מכתבי-העת המקדישים מקום נרחב לשירה שפועלים כיום בישראל. לצדם פועלים, במידה זו אחרת של נוכחות, "מטעם", "הו!", "הליקון", "מטען", "עיתון 77", "מאזניים", "שבו", "אורבניה" ויש עוד רבים. יש המכנים את הריבוי הזה, ולדעתי בטעות, "פריחה" של השירה. אבל לפני הדיון בפריחה נראה שיש לנסות ולהסביר את גל כתבי-העת של משוררים שרובם בשנות ה-20 לחייהם.

עבור רובם המכריע של הכותבים בחוברות הללו, עצם פרסום שיר הוא מעשה קל ומיידי בגלל האינטרנט, שהשלכותיו על התודעה היוצרת ועל המציאות הטקסטואלית מרחיקות לכת. בימות הפרסום באינטרנט מאפשרות לכל אחד לפרסם כל מה שיחפוץ, ומיד. האינטרנט היה תקווה גדולה עבור רבים שעוסקים בכתיבה בעשור האחרון: היכולת לעקוף את עורכי הבימות המבוססות, היכולת לפרסם בתפוצה "אינסופית", היכולת לנהל דיאלוג ישיר עם הקוראים - כל אלה נראו לפני שנים אחדות כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות של הכתיבה, ובייחוד של כתיבת השירה (אי אפשר לקרוא רומן מעל צג המחשב).

אבל הארץ המקוונת הזאת לא הגשימה את התקוות שתלו בה. יש לכך בוודאי סיבות פרוזאיות, כמו הרגלי קריאה מושרשים, אבל הסיבה העקרונית לכישלון האינטרנט כמדיום של שירה עמוקה יותר ונוגעת ללב לבו של האקלים התרבותי שהאינטרנט צמח מתוכו והגשים אותו במלואו: האקלים של המצב הפוסט-מודרני.

יש ניגוד בין האינטרנט כ"כלי", לבין "קולה" של שירה מסוג מסוים, שירה שאפשר לכנותה מז'ורית. האינטרנט הולם שירה של יומיום, שירה מינורית (לא במובן הפוליטי של "מינוריות"). ביסודו של דבר זוהי שירת האגו השח לעצמו, שירה שהאופק שלה הוא ביטוי של עולם פנימי. דווקא האינטרנט, שהיה יכול להוציא את לשון השירה "החוצה", אל לשונות הדיבור, העיתון, הפרוזה, האמנויות האחרות, ובכך לטעון את לשון השירה בחיים חדשים, הפך להיות מכשיר שביסס עוד יותר את הנוסח הלירי המצומצם.

מיותר לומר ששירה לירית כזאת יכולה להיות נפלאה לא פחות מכל שירה אחרת; הבעיה עם האינטרנט מתחילה כשהשירה מתיימרת למעשה גרנדיוזי. שירה שמצהירה, כמו בכתב-העת "מאגמה", שהיא "מבקשת להתפרץ", או כמו בכתב-העת "דקה", "להחזיר לשירה את האנרגיה של הופעת רוק", אינה יכולה להרשות לעצמה להיות "אדם בהמון", להיבלע בין מאות אלפי שירים באתר אינטרנט כמו "במה חדשה" (נכון להיום יש כחצי מיליון יצירות באתר זה, מאת 35 אלף כותבים!). אי אפשר לקיים "הופעת רוק" באינטרנט: לשם כך נחוצה במה אחת, אור זרקורים, מערכת הגברה, וקהל נמענים שמצטופף במקום אחד.

כאן נכנסים לתמונה כתבי-העת החדשים. האינטרנט לימד את הכותבים את קלות הפרסום, אבל גם גרם להם לסרב לו. הסירוב לאינטרנט והיציאה אל הדפוס מבטאת, בעיני, אינסטינקט נכון, גם אם לא מנוסח, הנובע מהרגשה שהאינטרנט, לא כמדיום אלא כסימפטום לרוח תקופה, עוין את המהלך השירי החזק, הדרמטי, שכל אחד מכתבי-העת האלה מנסה להציע.

גורם נוסף לריבוי כתבי-העת הוא האפשרות המוגבלת של פרסום שירה בעיתונות היומית. אף שגם במוספים ספרותיים בעיתונים אחרים נדפסים מדי פעם שירים, מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" הוא הבמה האמיתית היחידה בעיתונות היומית לפרסום שירה, הבמה היחידה שפרסום בה יכול לחרוג אל מעבר לקהל המצומצם מאוד של קוראי כתבי-העת לשירה מבלי להיבלע בין מאות אלפי הטקסטים ברשת. התוצאה המיידית של היות "תרבות וספרות" במה ממשית יחידה לפרסום שירה, ושל היות עורך המוסף בן לדור מסוים, היא הדרה של משוררים רבים שאינם יכולים לפרסם בו. כתבי-העת הם לפיכך שחרור של קיטור, או מעין מוצא ממצב של "בין הפטיש והסדן": בין האינטרנט שאיכזב לבין העיתונות היומית שאינה יכולה ולרוב אינה רוצה להכיל את המשוררים הללו.

ברצוני להקדיש כעת כמה מלים לכל כתב-עת בנפרד; מפאת קוצר היריעה לא אוכל להתייחס לשירים ספציפיים. גם אין בכוונתי לחלק ציונים ובוודאי שלא לערוך קבלת פנים צוננת, שהיא כבר מין טקס שגרתי בכתיבה על כתבי-עת חדשים. אתמקד בתיאור הלוך-הרוח הכללי של כל אחד מכתבי-העת כפי שהוא מנוסח בשירים ובמניפסטים, ואסתפק בכך שאומר שלדעתי אין בהם, לעת עתה, בשורה לשירה בישראל. פעפוע וגישוש יש, פריצה אין. וגם לא שירה גדולה או רמז לה.

יש בהם הרבה שירה סבירה, לפעמים אפילו טובה. אבל בעיקר יש בהם הרבה שירה לא ערוכה. אם יש משהו משותף לכל כתבי-העת הנסקרים כאן זו העובדה שאין להם עורכי שירה אמיתיים, כאלה שלא רק מקבלים טקסטים אלא גם עובדים עליהם. התמוטטות תפקיד עורך השירה גם היא חלק ממורשת האינטרנט. זה יכול להשתנות כמובן, ואני מקווה שכך אכן יקרה.

כתם

העיתון הזה הוא בן לשושלת של "רוצחי אב" בספרות העברית: הטון שלו לוחמני ומושא ההתקפה העיקרי שלו הוא כתב-העת "הליקון". אלא שכאן כל העניין האדיפלי עובר וולגריזציה ונהפך ללא יותר מפרודיה מביכה. לא הלוחמנות של "כתם" היא הבעיה, אלא זה שברור לגמרי שהמוטיבציה של עורכיו היא לנהל רטוריקה של שוליים ושל גרילה, מתוך שאיפה להפוך לגורם של כוח.

אני מזהה את השאיפה הזאת בעמוד השני של כתב-העת, המוקדש כולו לראיון עם נחום כהן, עורך כתב-העת "קילטרטן". הראיון כולו מוקדש לרכילות מהסוג האווילי ביותר, למשל בשאלה כמו "ישר למיטה אם-כך?" המוסבת על יונה וולך, וגרוע מכך, בדיבור על השירה עצמה: "מאיר (ויזלטיר) חשב שהשירה של יאיר (הורביץ) לא טובה (...) גם נתן (זך) חשב כך".

מדוע שולפים עורכי "כתם" את ההוויה ה"מיתולוגית" של משוררי שנות ה-60 מתהום הנשייה? מדוע הם מתגעגעים למשהו שלא הכירו כלל? לדעתי, מפני שהם רואים את עצמם, בעיני רוחם, כמי שבעתיד קרוב כלשהו יהיו חלק מ"מיתולוגיה" כזאת. כלומר, הם כבר הוזים את עצמם כמי שעלו לגדולה: גם הם רוצים להיות, ובתודעתם הם כבר עכשיו, "מאיר", "יאיר", "יונה" ו"נתן". אלא מה? אין בחוברת שום שיר חדש שמתקרב לראשית שירתם של החברים המדומיינים האלה.

כל מה שנותר הוא המניירה המיליטנטית, שהיא בלי ספק מורשת גבריאל מוקד וכתב-העת "עכשיו" ("כתם" מקדיש רצנזיה ל"עכשיו" וחצי עמוד לדוד אבידן, עוד ביטוי לגעגוע אל סטטוס, לייבוא "שחקני חיזוק" מן העבר). אלא שגבריאל מוקד, שביקורתו הגיעה לגבהים של רשעות ארסית (מצחיקה), היה לפחות כותב בעל הומור מושחז. ההומור הזה נעדר לגמרי מ"כתם" אלא אם כן הציטוט הבא משעשע בעיניכם: "איש הליקון אומר: כל אנשי הליקון משוררים".

מה שנותר מ"כתם" הוא, למשל, חשיפת התקציב של "הליקון" ("שני מיליון ש"ח בשלוש שנים"). הנושא הזה ראוי לדיון, אבל ב"כתם" ברור שהוא נובע מצרות-עין פשוטה. חשוב יותר, ה"חשיפה" מחליפה את הדיון בשירה עצמה. הניסיון לעשות רצח אופי לשיר של אמיר אור, מנהל "הליקון", הוא פרודיה על ביקורת ספרות. הרי אין דבר קל מאשר ללעוג לשיר. לכל שיר. אור כותב בשירו "אפשר לומר: פרגוד", ועורכי "כתם" מעירים בשוליים: "מה, באמת?". והרי הערה כזאת אפשר להצמיד לכל שורה בכל שיר. "אפריל הוא האכזר בחודשים": "מה, באמת?". "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה": "מה, באמת?" וכו'.

נראה שמדור הביקורת של "כתם" נכתב בידי מי שינקו את הארס של "דג הדיו" (מדור ההוצאות להורג של "עכשיו"), אבל אין בהם דבר מהכישרון האפל וההשכלה של עורכי כתב-העת הוותיק. התוצאה מחרידה: כמו תינוק בברדס תליינים. מה כתב-עת יכול ללמוד מ"כתם"? לאן לא ללכת: לא לקרבות הבוץ שהאופק שלהם הוא כתבי-עת "טובים" מול כתבי- עת "רעים".

כישלונו של "כתם" מלמד שצריך לסרב לראות את השירה ואת עולמה כתכלית השירה: לא לשבת בבתי קפה עם משוררים; לא להצטרף ל"שולחנות"; במידת האפשר, מוטב לא לדבר בכלל עם משוררים ולא להחזיר להם טלפונים. והכי חשוב: לא להתגעגע למשוררים מתים. אל תשליכו על חייהם הבדויים של משוררי העבר את תשוקות הגדולה שלכם.

מאגמה

בניגוד לרשעות של "כתם", כתב-העת "מאגמה" נזהר. דבר העורכות (בגיליון מס' 2) מתפקע מרוב זהירות (אולי בגלל התמיכה הממשלתית; אולי בגלל שאחת העורכות היא חיילת). "זהו, אולי, גיליון 'אחרי מלחמה', שהרי הזמן והמקום הכתיבו את מהלך האירועים". מה? כך פותחים גיליון חדש לשירה? מה פשר ה"אולי" הזה? מה פשר המשפט "שהרי הזמן והמקום הכתיבו את מהלך האירועים"? ("האירועים" הם כמובן אירועי מלחמת לבנון הנשכחת של קיץ 2006).

בגיליון מס' 1 מצהיר דבר העורכות על הרצון "להוריד (את השירה) ממושבה הרם ולחככה באבני הרחוב". איך אפשר לחכך משהו במשהו מתוך זהירות כזאת? והיכן הוא, בדיוק, מקומה "הרם" של השירה? אם יש מקום כזה, נא להצביע עליו. ומה בעצם הבעיה בכך שהשירה נמצאת במקום "רם"? האם יש שירת אמת שזה איננו מקומה? אולי הרטוריקה ה"מתנמכת" הזאת באה בהשפעת מחשבת האינטרנט. הרי באינטרנט הוגשמה במלואה כבר המשאלה של "שירה לכל", שירה "על המדרכה". שום דבר לא יצא מזה.

האם "לקרב את השירה אל שגרת היומיום" היא המשימה החשובה של כתב-עת לשירה כיום? הרי קרוב יותר אל "היומיומי" השירה העברית כבר לא תוכל להגיע. הייתי אומר שהמשימה דווקא הפוכה: לעקור את השירה מן היומיומי, מן "הרחוב", מן הפרטי, מבלי ליפול להצטעצעות (כמו שקורה לפעמים בכתב-העת "הו!") ומבלי להתכנס בחיק הבטוח של הקלישאה הדתית (כמו שקורה לפעמים ב"משיב הרוח"). מכל מקום, איך מתיישב הרצון של כתב-העת הזה "להתפרץ" עם השאיפה שלו ליומיומיות?

דקה

האבחנות של "דבר המערכת" בכתב-העת "דקה" לא משכנעות הרבה יותר; הטעות שלהם דומה לזו של "מאגמה": "השירה הסתגרה מזמן במגדלי השן", הם טוענים. לדעתי, ההיפך הוא הנכון: הבעיה אינה אליטיזם של השירה, מכיוון שהאליטה אינה קוראת שירה. לכן, אם יש "משימה" לשירה, היא דווקא לחדור למגדלי השן, למשל לאקדמיה. המשפט "הסתגרותה של השירה במחוזות האליטה הכלכלית" הוא פשוט אי-הבנה של המציאות: כאילו שעשירי ישראל, בין רכישת בנק במחיר מציאה לעישון סיגר, מעיינים בשירת אבות ישורון.

גם השאיפה "להחזיר לשירה את האנרגיה של הופעת רוק" נובעת מגעגוע לדבר שמעולם לא היה; מתי בדיוק היו לשירה "אנרגיות" כאלה? השירה אינה משחקת במגרש של תרבות ההמונים. רוקנ'רול אי אפשר לשיר לאדם אחד.

אלמנך

דבר העורכים של "אלמנך" הוא התמוה ביותר: "אנו, העורכים, הקמנו את 'אלמנך' משום שאנו אוהבים לכתוב, ואנו אוהבים לכתוב, בראש ובראשונה, מפני שאנו אוהבים לקרוא". הטיעון מדבר בעד עצמו. השוו אותו למניפסט לכתב-העת "כאליאסטרע", שכתב פרץ מרקיש בשנת 1922 (תירגם מיידיש בנימין הרשב): "בחומת האבן של הנצח מטיח ומתבוסס-בדמו הראש הברזלי והממותח בחוטים, ראש-החשמל של המאה המפורזלת באש, העשרים. זעקותיו מכאב מזעזעות כזעקת הנפילה של מפולות הרים ניתקות, ההורסות אל התהום. מילותיו וצליליו הפרואים, המטושטשים, המעוותים מפציעות, נדבקים וקופאים באוויר (...) מה מטורף ושגוע הוא ההילוך האנושי המזעזע בכבודו ובעצמו. זוהי לשון עידן-ההפלגה במגדל המפוצץ של מוחנו. זוהי שירתנו. שרים אנו!".

איני מצטט את מרקיש סתם: המציאות המלחמתית שאפשר לחוש בגבו כמובן עזה פי אלף מהמציאות של ימינו, אבל סוג ההרגשה, של כתיבה בימי אלימות וחוסר תקווה היא מציאות קיימת בישראל כיום. לפרסם כתב-עת כי "אנו אוהבים לכתוב" ובגלל "מתקפות המבצעים" בחנויות הספרים איננו נימוק מספק. כתב-עת חדש זקוק לפואטיקה חדשה, לאידיאולוגיה חדשה.

הנה עצה עניינית למקימי כתבי-עת לשירה: המאה ה-20 היתה מלאה באנשים כמוכם, שרצו לשנות את העולם ואת השירה. קראו את הניסיונות שלהם, למשל בספר "מניפסטים של מודרניזם" (עורך: בנימין הרשב, הוצאת כרמל) לפני שתנסחו מניפסט. הציבו לעצמכם מודל משמעותי כלשהו, בשירה ובהכרזות עליה.

מעין

אולי לסוג ההכרזות של "אלמנך" מתכוונים עורכי "מעין" כשהם מגישים "כתב תביעה כנגד הרטננות והניתוק בשירה ובסיפורת הישראלית, שכאילו קיימת חומת הפרדה בינן לבין החיים במזרח התיכון". "מעין" הוא היחיד שמגשים את היומרה שלו, והיחיד שיש לו "נוסח" מגובש. היומרה היא "אמירה בשבח הקונקרטי". לכאורה יש כאן מחשבה רעננה, אבל מי שמכיר את ההיסטוריה של ביקורת השירה בישראל יודע שהמחשבה הזאת מושאלת מהמאמר "על שינוי הנוסח" של אהרן שבתאי (שבזמנו היה דבר בעתו). השימוש בטיעון המפורט של שבתאי, שמסתכם כאן במשפט אחד, עדיף על פני ההכרזות שנזכרו, אבל גם הוא אינו דיון ממשי בשירה, אלא ציטוט של דיון.

המלים ב"מעין", כותבים העורכים, "אינן צלם של דברים, אלא הדברים עצמם" (איך זה אפשרי?), והן נובעות מהרצון "לספר מה ישנו". זה מוגשם ב"מעין", אבל זו גם המגבלה הרצינית של כתב-העת: הוא קונקרטי מדי, מילולי מדי. נעדר ממנו כמעט כל ממד של מסתורין. אכן, הוא עוסק ב"יש". אבל השירה עשויה גם מן האין. בשיאיה (למשל שיריו של שבתאי או כמה מהשירים של יוני רז-פורטוגלי), הקונקרטיות הזאת מגביהה או מעמיקה מתוך עצמה. ברגעיה החלשים הקונקרטיות הזאת דלה, דברנית, מתחכמת, ובעיקר לא מתחייבת לדבר, לא שואפת למשמעותיות; מין שירה של מטקות וגרעינים שיש בה חן, אבל לא הרבה מעבר לזה.

סיכום

מה צריך היום כתב-עת לשירה כדי להיות משמעותי? ראשית, את המובן מאליו: שתהיה בו שירה שיתקיים לגביה מה שאמרה ויסלבה שימבורסקה על שירתו של זביגנייב הרברט: "חיכינו לכל שיר חדש שלו". אם לא נוצרת הציפייה הדרוכה הזאת אצל הקוראים, סימן שמשהו לא עובד.

כמו כן, אמירה מערכתית רצינית ומנומקת על לשון השירה ועל פעולתה בעולם; לא געגועי פנטסיה לכל מיני מצבים אידיליים כמו לימי "עכשיו" או ל"מאיר ויאיר". במקום להתגעגע לימים שהשירה היתה כביכול רוקנ'רול, מוטב להבין מהי שירה כיום ומהן אפשרויותיה ומגבלותיה. חוץ מזה, הוא זקוק לפנייה ישירה ואמיצה לקוראים, לפחות במניפסטים; לא הכללות זהירות ומעורפלות. אם אתם מדברים על מלחמה, אמרו "מלחמה", ולא "זעקתו של המרחב".

הוא גם צריך למצוא את חוט הכוח האבוד של השירה העברית (לאו דווקא השירה המז'ורית). לשם כך צריך כתב-עת בהווה לנבוע מתוך היכרות עם מופתי שירת העבר, לפחות בעברית. והכוונה איננה לעיסוק ברכילות על וולך, ויזלטיר והורביץ, אלא לקריאה חדשה בהם, לניסיון להבין את מה שחיפשו והאם הוא רלבנטי גם כיום.

וחשוב מכל: כתב-עת זקוק להתנערות דרמטית, במעשה ולא רק בהצהרה, מ"נוסח האתמול" הפוסט-מודרני, שהוכח בישראל כקטלני לשירה. לא לייצר "במה חדשה" מודפסת. לא לגדל רק משוררים, אלא גם עורכי שירה, שיבטאו את הצורך של השירה בתחושת "אמת", בקריטריון של איכות, באחריות לכל מלה (ולא בשרשור כמו "אם כבר אז - ישוחרר ואנונו/ מה יקרה? תשוחרר טלי פחימה./ אז מה? ישוחרר ברגותי"; "דקה"), בכתיבה מתוך כוח (לא כוחנות) ומתוך הבנת מקומך בעולם, לרבות בעולם הלשונות החיות והמתות; כוח שמשמעותו חריגה מגבולות האגו (לא טקסט כמו "לא הייתי רוצה להיות וינסנט/ אני אוהבת את האוזן שלי/ היא סימפטית"; "כתם"), כוח שמשמעו "כובד" (gravitas), לא חרוזים כמו "החרסינה מצ'כיה/ הפנל מיפן/ הכפר הוא גלובלי/ הנוף מחורבן" (מעין").

כתב-עת נטול אמת ברורה (לא אמת מפלגתית, כוחנית, דוגמטית וקבועה), נטול קריטריונים אתיים ואסתטיים ברורים, לא יוכל לעמוד בכבוד כנוכחות משמעותית מול האמת וה"דיבור" של המציאות בישראל, שהיא אמת של שקר, דיכוי ונהנתנות, האמת של הקפיטליזם ושל המיליטנטיות. קול המשורר חייב לעמוד (בפני עצמו, בהביטו בראי) מול "הקול" ההגמוני. הוא חייב להיות קול חשוב של אמת, גם אם הוא יודע שאין דבר כזה, "אמת". הוא חייב להאמין, לפחות ברגע הכתיבה, במרכזיותו, כלומר בחשיבותו, גם אם הוא יודע שלא ייתכן עבורו קיום כ"מרכז", ולו מפני שהשירה כולה היא תופעה שולית. מוטב שהשירה תתחיל לחשוב על עצמה כדיבור הכרחי. זה הסיכוי היחיד שלה לקום לתחייה.

איור: מיכל בוננו