לכבוד איך און דו, מאת רבקה באסמאן בן-חיים, הוצאת בית ה' לייוויק, שני כרכים, 2006

"אין שטילקייט / רייד איך יידיש / ממעמקים. / ביי טאג איז גרינגער / ריידן עברית. // די יארן, וואס פארריידן און אנטלויפן- / בארויבן / פון ביידע לשונות / די טריט" (=בדממה / אני דוברת יידיש. / ממעמקים. / ביום קל יותר / לדבר עברית. / השנים / המדברות והבורחות / שודדות / משתי הלשונות / את הפסיעות).

בבית קטן בהרצליה פיתוח גרה רבקה באסמאן, משוררת יידיש שנולדה בווילקומיר בליטא ב-1925. ביתה מבטא היטב את אישיותה הייחודית. הוא שוכן ברחוב שלום עליכם, כמין מוצג ארכיאולוגי בין הווילות המפוארות. בבואה להתגורר ברחוב הזה, עם בעלה הצייר מולה בן-חיים, היו מסביבם רק שדות קישואים, אבל כיום ניצב מול ביתה משכנו של השגריר ההונגרי. בתוך ההוויה של הרצליה פיתוח ממשיכה באסמאן, מורה לעברית בהכשרתה, לנהל את חייה הצנועים, לכתוב שירה ביידיש.

האנתולוגיה "לכבוד איך און דו" מאגדת שירים מחמישים שנות יצירתה של באסמאן בן-חיים. ספרה הראשון, "טויבן ביים ברונעם", יצא לאור בתל-אביב ב-1959. מאז המשיכה לכתוב ולפרסם בישראל, ונחשבה לנציגת דור חדש בספרות יידיש שצמח בהוויה הישראלית. באסמאן היתה ממייסדות "יונג ישראל", בהנהגת אברהם סוצקבר, קבוצה ספרותית שנוסדה ב-1958 והיו חברים בה, בין השאר, אברהם רינצלר, צבי אייזנמן ויוסל בירשטיין. בתקופה זו החל להבשיל סגנונה הייחודי, אשר הלך והשתכלל עם השנים.

באסמאן רואה במדינת ישראל המשך ישיר ותקומה לחיים היהודיים באירופה, ובשירתה היא נעה במישור הזמן בין העבר להווה, בלי לתת גט כריתות לעולם הישן. שירתה מבקשת לייצר יומיום חי ביידיש; היא שואבת חומרים מהעבר, אך בה בעת יוצרת יש חדש. היומיום של באסמאן לא עבר לעברית, אלא הוא ממשיך להתקיים ביידיש. "איך לעב עברית אין איר דערהויבנקייט און שיינקייט / און ס'אטעמט יידיש אין מיין יעדן גליד אין איר עלנטר אליינקייט" (=חיי הם בעברית, בנשגבותה וביופיה, / וכל כולי אני נושמת יידיש, בתוגתה ובדידותה).

את מחיקת היידיש ותרבותה היא רואה כשעה היסטורית, שצריך היה להכריע בה לטובת העברית. לשיטתה, הבעיה היתה ההרגל להמשיך ולדכא את תרבות היידיש גם כאשר לא נשקפה ממנה סכנה ממשית לעברית. בשנות החמישים פנו משוררי יידיש בתחילת דרכם, ובתוכם רבקה באסמאן, אל אברהם סוצקבר, שגריר השירה היידית בישראל, בשאלה כיצד לפעול בתוך התרבות העברית. סוצקבר קבע כי בניגוד לדור הספרותי הקודם שפעל בישראל, דוגמת יוסף פפירניקוב ויעקב צבי שרגל, אשר נקטו גישה לוחמנית במלחמת השפות, ניצחונו של הדור הצעיר יושג בהמשך היצירה ביידיש ובאיכותה. באסמאן פירסמה את יצירותיה בכתב העת "די גאלדענע קייט", בעריכתו של סוצקבר, מהגיליון הראשון (שיצא לאור ב-1949) ועד הגיליון האחרון, ב-2000.

את סוצקבר פגשה באסמאן לראשונה ב-1941, בגטו וילנה. לפני פרוץ המלחמה התגוררה אצל סבתה, לאחר שהתייתמה מאמה בהיותה בת שש, ובביתה ספגה את הזיקה למסורת. עד לאחר המלחמה לא השתייכה לחוגים דוברי עברית. בפתח האנתולוגיה מופיע השיר "דורות", שבו מצהירה הדוברת על זיקתה העמוקה לדורות הקודמים: "דורות קוקן שטיעלערהייט / אריין אין מיינע שויבן. / ווען די זון איז שוין ניטא, / און אין צימערל איז גרא, - / שוועבן זיי ווי טויבן" (=דורות מביטים בשקט / אל תוך חלונותי. / כשהשמש כבר אינה, / והחדר אפרורי / מרחפים הם כיונים).

באסמאן מתווה בשיריה קשרים עם יוצרי יידיש בני זמנה. בעיון בהקדשות לשירים אפשר לקבל תמונה מקיפה על ספרות יידיש: בין השאר מופיעות הקדשות למשה נאדיר, יעקב גלאטשטיין, קדיה מולודובסקי, רחל ז'יכלינסקי ואחרים. שירתה רוויה גם במוטיווים מעולם האמנות, בעיקר מתחום הציור והמוסיקה. שירתה היא שירה לירית מובהקת, המבקשת לצאת מתוך עצמה וליצור קשר עם העולם שמחוצה לה. ברוב השירים נפגשת הדוברת בשיר עם אובייקט חיצוני. במגעה עם העולם החיצון הדוברת אינה מפרידה בין הדומם, החי והצומח. כך, בשיר מ-2004 היא משוחחת עם עלה: "איך רייד צו א נאכטיקן בלאט / דערטראגן די צום צום באגינען; / און ס'עפנט איר טויער די נאכט / א שטילקייט פאר מיר צו אנטרינען" (=דוברת אני אל עלה בן לילו, / חיש לשאת את הלילה עד שחר. / הלילה פורם שערו, את כולו / דומיה. איעלם בה. סתם ככה; תירגם שלום לוריא). שירתה של באסמאן ספוגה צבעים, נופים, בעלי חיים, בני משפחה מתים, חברים אבודים ויוצרים שהיו ואינם עוד. היא מצליחה להנכיח דובר שירי שחי בתוך מרחב לשוני ביידיש באמצעות הישענותה על עולמה הפנימי ושאיבת חומרים מחיי היומיום. התחדשותה התמידית קשורה לעיסוק בזמן. חידת הזמן, הצמיחה והכיליון, מעסיקה אותה, כך בשיר "צייט איז א ווונד": "צייט איז א ווו נד / און גאט / וויל פארהיילן / די וועלט / מיט א טרער / און פארווונדיקט / נאך מער. / א ווונד / דארף מען / אויסברענען, / זאל ווערן / דאס ארט / ניי געבארן. / פאר וואס פארברענט / גאט די יארן?" (=הזמן הוא פצע / ואלוהים / רוצה לרפא העולם בדמעה / ופוצע יותר. / פצע / יש לשרוף, / שהמקום / ייוולד מחדש. / מדוע שורף אלוהים / את השנים?).

רבקה באסמאן בן-חיים. יומיום חי ביידיש