טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אקופואטיקה - שירת הטבע החדשה

אחרי שנים רבות של שירה מודרנית ואורבנית, שב ונשמע קולה של שירת הטבע שהושתק אחרי הרומנטיקה. הקול הזה התחלף בינתיים, והאקופואטיקה החדשה קוראת לכולנו לעשות למען הסביבה: לשנות ערכים וסדרי עדיפויות כדי שלא לכרות את הענף שאנו יושבים עליו

תגובות

מאז תום התקופה הרומנטית סבלה שירת הטבע מהזנחה, ואם נכתבה - נחשבה אסקפיסטית ואנכרוניסטית. כך היה במשך כל התקופה המודרנית והפוסט-מודרנית, שהתמקדו במוטיווים אורבניים ואקזיסטנציאליסטיים. והנה, בעשורים האחרונים (עדיין לא אצלנו) חוזרת שירת הטבע לעורר עניין, אלא ששוב אין זו שירה רומנטית של משורר נפעם לנוכח יפי הטבע, כי אם שירה מפוכחת ולוחמת המנסה להיות לפה לטבע האילם.

התחייה שידעה שירת הטבע נולדה מן החשש מקץ הטבע, כשם ספרו של ביל מקקיבן (1986), הגורס כי אנו מתערבים בכל תהליכי הטבע עד שאין עוד על מה להגן. ספר זה נכתב בתגובה ל"תיאוריית גאיה" של ג'יימס לאבלוק (1979), שלפיו האדמה היא מערכת אקטיווית המווסתת את עצמה באמצעות צורות החיים השונות המתקיימות על פניה, אשר תורמות כל אחת את חלקה לתחזוק התנאים ההכרחיים לקיום. מכאן שהכחדת זנים, ואפילו "לא חשובים", מערערת את יציבות הזאת. הרעיון כי הישרדות המין האנושי תלויה בהישרדותם של כל המינים האחרים שינה את תפישת העולם של רבים. היטיב לבטא תחושה זו המשורר האמריקאי גארי שניידר, שאמר: "שוב גורשנו מן הגן! גורשנו מגן ההומניזם המערבי שתפש את האדם כבעל זכות-יתר לניצול משאביה הלא בלתי נדלים של האדמה. עכשיו ברור לנו כי איננו בנים יחידים אלא חלק מקהילת היצורים החיים שקיומנו מותנה בקיומם".

המדע הבוחן את התלות ההדדית של צורות החיים השונות המרכיבות את מארג החיים על כדור הארץ נקרא אקולוגיה. השירה המגיבה על מצב דברים זה נקראית אקופואטיקה. זה מונח בן שש שנים, שמוצאו ב"אקוקריטיסיזם" בן השלושים. אקוקריטיסיזם, או "הביקורת הירוקה", הוא תחום מחקר העוסק במערכות היחסים הקיימות בין הספרות לסביבה הפיסית, מתוך עמדה המעמידה את האדמה במרכז. מטרתו לבדוק כיצד מיוצג הטבע בסונטה מסוימת; איזה תפקיד ממלאים תיאורי הנוף בעלילת רומאן כלשהו, או כיצד משפיעות מטאפורות האדמה שלנו על הדרך שאנו נוהגים בה.

התפתחות האקופואטיקה היא חלק מהתפתחות התנועות הביקורתיות שקמו בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, כמו הפמיניזם, הרב-תרבותיות וההיסטוריונים החדשים. כולם החלו לקרוא מחדש את הקאנון המערבי, לחשוף את ההתניות החברתיות שעיוותו לדעתן את תפישת המציאות. הראשונה שהקימה קול צעקה בנושא האקולוגי היתה הביו-כימאית והאוקיינולוגית רייצ'ל קרסון. בספרה "אביב דומם" מ-1962 חשפה את הנזק הבלתי הפיך שגורמים דשנים וריסוסים כימיים גם לגופו של האדם וגם לגופו של כדור הארץ, ודיברה על המום שמטילה הערצה עיוורת של המדע ברוח האדם, ששוב אינה מתירה לעצמה להתפלא מתופעות הבריאה (כך אמר גם הרב אברהם יהושע השל לפניה).

צעקתה של "אם התנועה הסביבתית" החרידה מרבצם את ראשוני הפעילים והתיאורטיקנים, שאפשר לחלקם לשני זרמים מרכזים: האנתרופוצנטרי והביוצנטרי. האחד מעמיד את האדם במרכז ומוכן לעשות רק את הוויתורים ההכרחיים להמשך קיומו, והאחר מעמיד את האדמה במרכז ומוכן לוויתורים מרחיקי לכת הרבה יותר. בין מי שקמו לפעולה היה המשורר הבריטי טד יוז, שמאז ועד מותו לא הניח למשבר הסביבתי לרדת מסדר היום. בעקבות יוז הלך המשורר האירי, חתן פרס נובל, שיימוס היני. הוא מספר שנתקל בקובץ שירים מאת יוז ונדהם לגלות שמותר לכתוב על פרטים קונקרטיים מחיי הכפר, על עבודות החווה ועל בעלי החיים - כלומר על חייו - וכך החלה דרכו הספרותית.

השירה שכתבו יוז והיני עסקה בטבע, אך לא היתה זו "שירת טבע" במובן המקובל, אלא שירה מודעת לתהומות הטבע ותהומות האדם, שירה קשוחה, הנובעת מתודעת המאה העשרים. היא כונתה "שירה ירוקה" או "שירה סביבתית" והחלה לתפוש מקום של אוונגרד חדש. שותפים להתעוררות של שנות השישים היו משוררים ומעצבי תרבות ברנסאנס הביטניקי של סן פרניצסקו. הם פנו עורף למה שמציעה התרבות האמריקאית וחיפשו שורשים מזינים במסורת האינדיאנית ובתרבויות המזרח הרחוק.

המייצג הבולט של מגמה זו הוא המשורר, הפילוסוף, האקולוג, ההיפי, הבודהיסט, היפנולוג והסינולוג גארי שניידר, יליד 1930, זוכה פרס פוליצר, שדבריו צוטטו לעיל. מכל מה שלמד מעזרא פאונד, מצ'רלס אולסון, מווילייאם קרלוס ויליאמס ומשירי האייקו, יצר שניידר סגנון כתיבה המאחד עובדות מעשיות מחיי עובד האדמה ונתונים גיאופיסיים עם עומק הגותי ומעוף מטאפיסי. כדי שלא לעשות את שירתו מגויסת מדי, פירסם מאמרים שבהם ביטא את רעיונותיו על אורח חיים אלטרנטיווי ועל דרכים לפתרון המשבר האקולוגי. במשך עשרות שנים שיתף שניידר פעולה עם הוגה הדעות הנורווגי ארנה נס, יליד 1912, וביחד יצרו את "האקולוגיה המעמיקה". הם מציעים לכולנו לשנות ערכים וסדרי עדיפויות כדי שלא לכרות את הענף שאנו יושבים עליו. בדומה לדרישתו של אחד העם להכשרת הלבבות לפני הגשמת הציונות, סוברים גם המשורר האמריקאי והפילוסוף הנורווגי כי כדאי להשקיע בפיתוח המודעות לפני שמתגייסים לעשייה, ולדעתם - השירה היא הדרך הטובה ביותר להכשרת הלבבות. השירה החושית, החושנית והקונקרטית - העוסקת ביחסי האדם והטבע - היא הכלי המתאים לפתח את מודעות הקוראים לעולם הקונקרטי. שירה כזאת כתבו גם משוררים שלא שמעו את המונח אקולוגיה, אבל על סף המאה ה-21 היא נעשתה דחופה מתמיד.

רק מעטים מכירים בכורח להפוך את הצלת הסביבה לעיקרון המארגן של תרבותנו. רבים מדחיקים את ההידרדרות המתרחשת בכל רגע בעולם מסיבות שונות: החל בחמדנות מטריאליסטית ורפיון ידיים וכלה בהשלמה עם יצר המוות. רבים בוחרים להתעלם מהמצב או לצאת ידי חובה במס שפתיים בעודם שקועים במירוץ הקריירה. השירה היא עצירה ואפשרות להשתהות, להתמזג עם הבית שהשיר מקים, עם הסביבה הביתית. השירה, היודעת לחולל תנועת נפש, עשויה לעורר בני אדם לפעול למען הסביבה מרצון ואמפתיה, להבדיל מדרך ההפחדה בשואה אקולוגית; מתקפה חזיתית על אזרח במדינת הרווחה גורמת בדרך כלל לתגובה של דחייה והתנערות מאחריות.

בקינתו הידועה על ו"ב ייטס טוען ו"ו אודן שהשירה אינה משנה דבר. האקופואטיקה מאמינה שהשירה יכולה גם יכולה לשנות. בזה היא קרובה יותר לפרסי ביש שלי, המסיים את כתב הגנתו על השירה בהצהרה כי "המשוררים הם המחוקקים הבלתי-מוכרים של העולם". אך אילו משוררים נחוצים? מה היא שירת טבע טובה? ומה השתנה כשגברת "טבע" עטתה את אדרת ה"סביבה"? לבירור שאלות כאלה מקדיש טארי גיפורד את ספרו מ-1995, "קולות ירוקים". גיפורד מגלה כי שירת הטבע בעבר ובהווה נחלקת לשלוש קטגוריות: שירה פסטורלית, שירה אנטי-פסטורלית ושירה פוסט-פסטורלית. השירה הפסטורלית לוקה בחסר, בהיותה תיאורית בעיקר, כפופה למוסכמות סגנוניות ומציגה את הטבע כיפה ומיטיב בהתעלמות מהיותו מערכת מורכבת של כוחות הרס ובליה. סוג השירה הזה גם מסלף את המציאות החברתית-המעמדית בשירי הרועים והרועות, שנכתבו לשעשועם של בעלי האחוזות.

כנגד השירה הפסטורלית, המייפה את החיים באזורים הכפריים, ניצבת השירה האנטי-פסטורלית. אבל גם היא לוקה בחסר, בהגזמת סבלו של האיכר ואכזריות הטבע. כדוגמה לכתיבה מסוג זה מביא גיפורד את המשורר האירי פטריק קוואנה, שתורגם לא מכבר לעברית. מכל החסרונות הללו מנסה להשתחרר השירה הפוסט-פסטורלית, שאינה מתעלמת ממתחים אקולוגיים חברתיים ופוליטיים, אינה מייפה מדי את החיים בטבע, אך גם אינה פוסלת אפשרות של אושר ואפילו רגעים של אפיפניה.

גישה שונה לחלוטין אל הפסטורלה מנסח ג'ונתן בייט, שטבע את המונחים "אקוקריטיסיזם" ו"אקופואטיקה". בייט דורש לשנות את אמות המידה של הביקורת הספרותית, שכן היא חסרת כלים ומטען חווייתי להערכת שירה שאינה אורבנית. בספריו המכוננים: "אקולוגיה רומנטית: וורדסוורת והמסורת הסביבתית" (1991) ו"שירת האדמה" (2000), הוא מנקה את הפסטורלה מהאשמות של ניתוק מהמציאות, אסקפיזם ורומנטיזציה, ומזכיר שהרונמטיקנים עסקו בטבע הקונקרטי. וורדסוורת, כפי שאמר עליו אוסקר ויילד, הלך אל האגמים אך לא היה "משורר אגמים".

גם הרומנטיקנים האנגלים וגם הטראנסצנדטליסטים האמריקאים (תורו, אמרסון) עסקו באותן שאלות בסיסיות שבהן עוסקים האקולוגים המתקדמים ביותר של זמננו, אך הם ניסחו את שאלותיהם במונחים אחרים וחיפשו במקומות אחרים את התשובות. אפשר לראות בהם נביאים: מחאתו של בלייק נגד המהפיכה התעשייתית, דאגתו של וורדסוורת לשימור מסורות חיים כפריות העומדות להיעלם, דרישתו של תורו ליצור שמורות טבע מחשש שייהפכו לקניין פרטי, ועוד ועוד. בייט מזכיר גם, כמו רוברט בלאי לפניו, כי הרומנטיקה היתה תנועה חדשנית ועזה שחוללה שינוי קיצוני ביחסי האדם והטבע, ואף ביחסי אדם לאדם, בהיותה מושתתת על עקרונות של צדק ושוויון שזה עתה נזרקו לחלל העולם במהפיכה הצרפתית.

מכאן קרובה הדרך לענף חדש אחר של האקולוגיה, האקופסיכולוגיה. התיאוריה הזאת טוענת כי תודעתנו עתיקה בהרבה מן החיים האורבניים, גילה כגיל הבריאה, כל התרחשות שאירעה בעולם הפיסי טבעה בנו את סימניה, ויצרה תת-מודע אקולוגי; הצורך לתקן את קשרינו אתו אינו דחוף פחות מתיקון מערכות היחסים שלנו עם בני אדם. האקופסיכולגיה, שדוברה הראשי הוא תיאודור רוסזאק, מבקשת להגדיר את הבריאות הנפשית כמצב של תודעה מורחבת, שטבע האדם והטבע מתמזגים בה. העצמי שלנו הוא עצמי אקולוגי, ומשום כך, התרחקות מתמשכת מן הטבע, מן הזמן האקולוגי ומחזוריותו, מכוח החיים, מן הבית היחיד המסוגל להכיל ולהזין אותנו באמת, גורמת לפתולוגיה.

האקופואטיקה מבקשת להשפיע על המודעות, אך לא בדוקטורינות של סמכות. שאיפתה, כמו שאיפתה של האקופסיכולוגיה, היא להעיר מתרדמתו את התת-מודע הסביבתי, לבטל הדחקות, להודות באובדן, להתאבל על יער, כפר, הר, שקט. התייצבותה של האקופואטיקה נגד הדידקטיקה מסבירה את התייצבותה נגד מה שבייט מכנה "הדידקטיות החדשה של הפוסטסטרוקטוראליזם", כלומר נגד טענותיהם של הוגים צרפתים שאין עוד טבע אלא מציאויות מוגדרות פוליטית על ידי ממשל זה או אחר. בעיקר מובעת התנגדותו להצהרתו של דרידה "שום דבר אינו קיים מחוץ לטקסט". מזג האוויר נמצא מחוץ לטקסט, אומרת האקופואטיקה, וכך גם המקום והמזון: אנחנו מה שאנו אוכלים. ההתקיימות בקונטקסט הפיסי-המרחבי משפיעה על יצירת זהות אישית וחברתית, ועל האופן שבו נבנים טקסטים, הרבה יותר מן האידיאולוגיה.

ובכל זאת יש הנעזרים בכלים שיצרו ההוגים הצרפתים. ג'אד ראסולה, בספרו מ-2002 "כל הקומפוסט הזה", מקשר בין הריבוי העשיר של העולם - שוולט ויטמן קרא לו "קומפוסט" - לבין "האינטרטקסטואליות" מיסודם של רולן בארת וג'וליה קריסטווה. אצל בארת אומר המונח כי משמעותו של טקסט מסוים אינה מצויה בטקסט אלא במרחב שבינו לבין הקורא. אצל קריסטווה הוא מציין את התלות ההדדית של טקסטים, מצוטטים או מובלעים, המעשירים ומשלימים זה את תוכנו של זה. גישה זו אינה נותנת את כל הזכויות למחבר, אלא רואה בטקסט רשת של "קודים" שהם נחלת הכלל. אי לכך, בספרו המתחקה אחר מוטיווים אקולוגיים בשירה האמריקאית, מרשה לעצמו ראסולה להעמיד זה לצד זה קטעי שירה שהקשר בינהם הוא תימטי, בלי לציין את שמות המחברים, כאומר: הכל צמח מאותה ערימת קומפוסט כללית של האנושות. השפה השירית היא בעצמה "אזור בר", היא אינה אמצעי לכפיית סדר על יקום כאוטי, כי אם אמצעי לשקף את פראותה שלה.

הגישות השונות, שכמה מהן הובאו לעיל, מוכיחות כי האקופואטיקה היא עדיין תחום צעיר, נטול הגדרות מחייבות. בייט למשל מציג את ספרו כ"ניסוי באקופואטיקה" וכך גם מחקרים אחרים. מטרת הנסיונות הללו היא לברר איזה אקלים רוחני יהיה מקדם "קיימות" (Sastainability), ואיזה סוג של טקסטים ספרותיים-פילוסופיים-ביקורתיים עשויים לתרום לכך בד בבד עם תרומתם האסתטית.

למרות גילו הצעיר, השפעתו של הזרם הזה ניכרת היטב. בכל חנות ספרים, במערב, אפשר למצוא מדף מיוחד לכתיבת טבע ולספרי מקום. ומה אצלנו? כשיבשיל הזמן לערוך אנתולגיה אקופואטית ישראלית לאחר "קריאה ירוקה" של הקאנון, ייוחד, בוודאי, לבעל "האדם הוא תבנית נוף מולדתו" מקום של כבוד, לצד אסתר ראב ורחל ושלונסקי המוקדם. "קולות ירוקים" עכשוויים פועלים בינינו, אך הם מהוסים בשיח האורבני-הפוליטי השולט עדיין בכיפה. ובכל זאת, אל נחדל לומר שירה: שירת הים, ואפילו הוא מזוהם או מתייבש או מיובש; שירת ההר, ולו הר מריבה; שירת הנהרות, ולו כלואים בצינורות חמרן; שירת האלמוגן והסיגלון העומדים במלוא פריחתם גם ברחובות תל-אביב - בתוך חורי הכפתורים של "שלמת הבטון והמלט".



שירת הסיגלון ברחובות תל-אביב, בחורי הכפתורים של "שלמת הבטון והמלט"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות