"הנחלמים" יוסף יחזקאל. הוצאת כרמל, 58 עמ', 54 שקלים

יש לומר זאת מיד: "הנחלמים", קובץ שיריו של יוסף יחזקאל, הוא מספרי השירה המרגשים שראו אור בעברית בשנים האחרונות. כבר שבועיים שאני מסתובב עם השירים האלה בתיק, ובכל הזדמנות קורא בהם ומופתע מחדש. קשה להאמין, אך למרות ש"הנחלמים" הוא ספרו השלישי (קדמו לו קובצי השירה "נהר" ו"כלת בור הסיד", בהוצאת הקיבוץ המאוחד), ואף שהמשורר זכה לפני כעשור בפרס ראש הממשלה, יוסף יחזקאל נותר משורר אנונימי לרוב קהל קוראי השירה כיום. את שיריו כמעט שלא נמצא באנתולוגיות, ואת מספר הפעמים שבהן הוזמן, נניח, לפסטיבל מטולה, אפשר למנות על אצבעות כף יד אחת.

ואולי דווקא משום כך נשתמרו בשיריו הרעננות, התום והפשטות הלשונית; אין בהם סממני "אופנה" ספרותיים, או מנגנונים של מניפולציה על הקורא. להיפך, לכל אורך שיריו נמשח קרום עדין של כנות אנושית, שהופכת לכוח רטורי של ממש. כך למשל המשפט המצמרר בפשטותו, "אני תוהה אם אפשר לבכות בין ידידים" (מן השיר "ערב עם נמרוד"), עשוי לעטוף וללוות את הקורא למשך חיים שלמים. החל בשיר הפותח את הספר, "הנחלמים", מצטייר עולמו הקסום של המשורר:

העדינות והמגע הרך של "נתיב של נפש בתוך חלום", הופך לחוט השני של הספר כולו, ועצם העובדה שהשיר הראשון נכתב לנמען בגוף שני ("ואם ישנת וחשת שחלפת דרך שערים"), מרגיש הקורא שהמשורר כביכול פונה אליו בהזמנה לחלימה, ומצד שני ל"שקרים לשם שעשוע"; במלים אחרות, מכאן ואילך הקורא שבוי בידי המשורר. ואמנם, כשממשיכים לקרוא בשירים, מתגלה עולם הפכפך, דמוי-חלום.

יחזקאל קולע את שיריו בדימויים חושניים ("אני מניח למדרכות להירדם"), מפתיעים ("אני הולך לאלף את הדבים של רחוב מלצ'ט/ חכי לי לפני הרמזור עם לחמניות"), דימויים שלא מפסיקים להפתיע ביכולת ההומור וההמצאה של המשורר. כך למשל, בשיר אחד הוא מנגן בכינור סמוי בפרהסיה ("על העמוד המבריק באוטובוס/ תרגלתי קטעים מיצירות מנדלסון/ עם הפסקות לאחיזה בעמוד בסיבובים חדים"), בעוד שבשיר אחר הוא מטייל וסוקר את חלומותיו כמי שבודק את בעלי-הכנף: "לארך שדרת חלומותי/ אטיל,/ הקטלוג והשוט בידי,/ סו?ר חלום וחלום, מי בכלוב/ ומי שרשרת דקה מצמצמת מעגל מעופו סביב לעמוד./ בודק למי אין די מים, מי לא במיטבו,/ מי מתחנן לצאת לחפשי".

היכולת לכתוב שיר "טוב" נוצרת בדיוק כאשר המשורר לא לוקח ברצינות את כתיבת השיר; הקסם צריך להיווצר אצל הקורא, לא אצל המשורר. באחד השירים המרגשים בספר, "יוסף שב אל הנחל", מתאר יחזקאל באופן משעשע ומדויק את הדיאלוג העדין שבין כותב לקורא:

מבעד למעלות הספרותיות של הספר, הפשטות הלשונית והמטאפוריקה של מושגי החלום - שיוצרות כאמור דיאלוג מאתגר בין משורר לקורא, אי אפשר שלא להקשיב למצבו הרגשי, הבודד, של הדובר. המשורר חש עצמו "כהלך בין סרפדים" וכמי שחלומותיו אינם אלא "כמיהה ליד חנונה, לקשב". בשירים הללו כמעט שאין מגע ממשי עם הזולת, אפילו שלא דרך החלום. ויחד עם זאת, דווקא מתוך ההיעדר, מושג "הזוגיות" מתקבל כביטוי מוחשי, הרבה יותר משנמצא בשירי אהבה סטנדרטיים. בשיר "החורף", למשל, מתוארת כניסתו של המשורר אל הדירה, "לבוש דבון שלעתים שמש גם אותך (...) הערב את רחוקה; בחדר השני הרדיו מדבר אלי./ הכלבות הן היחידות המקבלות את פני". הכאב של השיר צף ועולה, לאו דווקא מהעובדה ש"הערב את רחוקה", אלא מכך שהמשורר הוזה את הרדיו מדבר אליו, כתחליף לזוגיותו החסרה.

את שירי "הנחלמים" קשה להניח מהיד. הספר הצנום הזה מקפל בתוכו אמיתות ההופכות בידיו של יחזקאל למצע אנושי-ספרותי, שכל קורא גאה להחזיקו בידיו.

יקיר בן-משה הוא משורר ועורך תוכניות ספרות בבית ביאליק בת"א