תולדות הנשמה

סטיבן ספנדר. תירגמה מאנגלית: יעל גלוברמן. הוצאת קשב לשירה, 106 עמ', לא צוין מחיר

יעל גלוברמן פירסמה קובץ של תרגומים טובים לשיריו של סטיבן ספנדר. האם נכון לעשות זאת? ספנדר לא היה משורר ענק, היא עצמה כותבת כך בהקדמה. ספנדר כתב כל חייו בצלו של ו"ה אודן, ועל פי איכות עבודתה של גלוברמן, אני רוצה לקוות שנקבל ממנה תרגומים של אותו ענק שעליו כתב נתן זך: "הטון של אודן הוא בוודאי הנכון". ואף על פי כן נכון ונחוץ לתרגם את ספנדר, וגלוברמן הוסיפה בכך ספר יפה ומעורר מחשבה למדף תרגומי השירה בעברית, ולאותו אזור במדף של תרגומים הנחוצים במיוחד לשירה העברית הנכתבת היום.

מפעם לפעם, אחת לכמה שנים, אני מרגיש צורך לקרוא את ספנדר. לפעמים שירים שלו, לפעמים זיכרונות שלו, והרבה מסות שלו. כי דור המשוררים שספנדר השתייך אליו - בכל לבו, בכל חוכמתו - אינו מפסיק לעניין אותי, לעזור לי, להטריד אותי. והמקום שעיצב לעצמו ספנדר בין בני דורו אינו מפסיק לעורר בי יראת כבוד, גם אהבה. אילו היו לוחצים אותי אל הקיר והיו מאפשרים לי לפגוש לשיחה רק אחד מבני הדור הזה, לא הייתי בוחר באודן אלא בספנדר. הלוואי שיכולתי ללמוד ממנו איך לכתוב על ספרות.

הכוונה היא לדור המשוררים שהופיעו בבריטניה בראשית שנות ה-30. הבולטים בהם היו - לצד אודן, שאיש מהם לא הטיל ספק במעמדו הבכיר - לואיס מקניס, ססיל דיי-לואיס וספנדר. אבל מעגל המשוררים הזה הקרין הקרנה ברורה גם על הפרוזה של כריסטופר אישרווד, גם על המוסיקה של בנג'מין בריטן, גם על הקולנוע של ג'ון גרירסון, אם להזכיר רק שלושה שמות. מעגל שלם של תרבות מודרנית לא יהיה מובן בלי דור המשוררים הבריטים של שנות ה-30. ואשר למקום שיצר לעצמו ספנדר ביניהם: הוא היה לדעתי מי ששם בתוך הקשר את העבודה הספרותית של הקבוצה. והקשר של שירה הוא דבר יקר. תמיד. ובשירה העברית של היום במיוחד.

כל המשוררים והאמנים הבריטים האחרים שהוזכרו כתבו על הסביבה התרבותית של יצירתם ושל דורם. הם גם הסבירו את דורם, לא רק יצרו אותו. אבל ספנדר כתב על ההקשר טוב יותר מאחרים: עמוק יותר, מזדהה יותר, ביקורתי יותר. הוא התאמץ יותר לחפש דקויות של קונטקסט והיה ישר יותר מאחרים כאשר חשף סתירות של מפגש עם קונטקסט שהוא וחבריו הסתבכו בהן. בעליזות אופיינית הודה אודן בהקדמה לספר מסות שלו: "כתבתי אותן מכיוון שהייתי צריך את הכסף". ספנדר לא היה גאון כמו אודן, אבל גם לא היה נרקיס כמוהו (גלוברמן מתרגמת שיר יפה שלו שבו הוא מתאר את "אודן במילווקי", כבר משורר מזדקן בעל שם עולמי שלא צריך לעשות רושם על אף אחד, ועדיין הוא יוצא מהרצאה בפני סטודנטים ואומר: "הם אהבו אותי. הם היו מכושפים". אבל ספנדר נקי הדעת יסיים את השיר לא בקטנוניות של אודן אלא בגדולה שלו: "אך צפונה בו ליבה שבוערת, טהורה").

ולא רק במסותיו נתן לנו ספנדר מפתחות להקשר שסביב השירה של בני דורו. גם בשיריו כך. יש משהו בגאונות של אודן שעושה את מיטב שיריו למרשימים כל כך, ייחודיים כל כך, שהם מעלימים אל תוכם את ההקשר החברתי והספרותי שסבב אותם. לא כך בשיריו של ספנדר: הוא היה אותנטי ואישי. הוא לא היה חקיין. אבל האיש הסקרן, המביט על סביבותיו, לא נעלם בשיר שלו - כפי שהוא נעלם ברבים משיריו של אודן - בתוך האישיות המתפרצת של המשורר. שיר של ספנדר לא משאיר אותנו נפעמים, אבל הוא משאיר אותנו קשובים יותר לכל מה שהיה מפתה, ומוליך שולל, ורצחני, במאה ה-20. קשובים יותר, וגם מצוידים יותר לקראת דילמות שקרוב לוודאי יגיעו גם אלינו - אם שירה יקרה לנו ואם המאה ה-20 נספגה בדמנו. לקורא ספרות עברי אפשר להזכיר שדב סדן אמר פעם כי למזלנו אנחנו יודעים על גליציה גם על פי הפרוזה השקטה של אשר ברש, ולא רק על פי הפרוזה המדהימה של עגנון. ואם הפסיקו היום לקרוא את ברש זה משבש את התמונה גם למי שקורא באהבה את עגנון. אנחנו שוכחים מהר מדי את הנוכחות הנבונה והרגישה, והנחוצה מאוד, של יעקב פיכמן לצד גאון כמו ביאליק; או את הנוכחות של יעקב רבינוביץ לצד גאון כמו ברנר.

ואם דילגנו אל הספרות העברית של המאה ה-20, כדאי שנמשיך ונדלג אל השירה העברית של ראשית המאה ה-21. היא אינה ענייה, השירה העברית של זמננו, אבל היא ענייה בהקשר. ומי שיכתוב עליה תוך הענקת הקשר - כפי שכתב ספנדר על בני דורו - יוציא אותה מהחנק שהיא נמצאת בו. הרבה משוררים כותבים היום שירה בעברית, וכמה מהם כותבים שירה נוקבת ומעולה. אבל רשת הקורים המחברת משורר אל משורר, משורר אל מספר, משורר ומספר אל מוסיקאי, ודור שלם של משוררים אל סביבתם ההיסטורית - רשת הקורים הזאת נסתרת מעיניהם של רוב הקוראים וגם של רוב הכותבים. יש משוררים, אין שירה. יש שירים, אבל אין נושא מרכזי ומשותף לוויכוח על השירים. יש כתבי-עת רבים לשירה, אבל טובי העורכים מתלוננים על חיבורים דלים בין השירה לרחוב, בין השירה לאקלים של ההפרטה, בין השירה למהירות ולהצפה של האינטרנט ושל המלים הדוהרות אצל הראפרים. רשת קורים כזאת טווה ספנדר סביב השירה של בני דורו לכן אפשר ללמוד ממנו ולכן טוב שהספר הזה בידינו. מבחר ממסותיו של ספנדר ישלים אותו, ואולי "תולדות הנשמה" יעורר מישהו לתרגם גם ספר מסות.

היה לספנדר הרבה מה לומר על ההקשר שסביב השירה, כי ההקשר היה התשוקה הגדולה והחידוש הגדול של משוררי שנות ה-30. הם העריצו את אליוט ואת פאונד, המשוררים הגדולים שקדמו להם, אבל מרדו בהם. הם ידעו שאליוט ופאונד לימדו את המשורר באיזה קול הוא יכול לדבר ובאיזה קול הוא כבר אינו יכול לדבר, כאשר אירופה התחילה לנוע לקראת "ארץ הישימון" של שתי מלחמות העולם, אבל הם - אודן, ספנדר וחבריהם - הבחינו היטב בבחילה האריסטוקרטית שביסוד שירתם של אליוט ופאונד. המאה ה-20 הגעילה אותם, והם כתבו אל תוכה כמו נביאים מקוללים ומקללים. אליוט ופאונד לימדו משוררים איך להיזהר מהמגע עם העולם המנוכר והרצחני הסובב אותם, ואילו אודן וספנדר לימדו משוררים איך להתערב בעולם המנוכר והרצחני, אבל גם הדמוקרטי והמשחרר, שסביבם. אליוט ופאונד ברחו מהמאה ה-20 אל מיתוסים קמאיים ואל שירה יפאנית והודית עתיקה (וגם אל שמרנות פוליטית, אל אנטישמיות, ובמקרה של פאונד גם אל פאשיזם); ואילו המשוררים הבריטים בשנות ה-30 כתבו כבני בית ביקורתיים, וגם אמפתיים, של תקופתם.

"התגלגלנו על אירופה", כתב ספנדר. הם כתבו שירה נגד הפאשיזם בספרד, והשקיעו הרבה בעיצוב של שירה שתישמע אמינה בתוך האפרוריות של העיר האנונימית המודרנית; אבל הם השקיעו לא פחות בעיצוב של שירה שלמדה להעלות על נס את אלה שעזרו לבני אדם להתגבר על האנונימיות ועל האכזריות. "אני חושב בלי סוף על אלה שהיו דגולים באמת", כתב ספנדר באחת השורות הידועות ביותר שלו. והוא אמנם חשב, בשירים ובמסות, על בטהובן ועל מארקס, על דילן תומס ועל הטייס שיצא להגן על לונדון בשמים שנשלטו בידי חיל האוויר הגרמני. וגם על אודן: ספנדר כתב על אודן בלי להתעלם מחולשות האנוש שלו אבל בלי קנאת סופרים, בלי לשכוח שאודן לימד דור שלם של משוררים איך לדבר בתוך תנאי חייהם, ולא - כמו אליוט וכמו רמבו שקדם לו - נגד תנאי חייהם.

הרעב הזה לשירה בתוך הקשר הוליד אצל ספנדר אישיות שעבדה קשה כדי לטוות את חוטי ההקשר שחיברו שירה אל סביבתה. אבל אי אפשר היה ללמוד מספנדר אילו יצא מן הפרויקט הזה בלתי חבול. גלוברמן כותבת בהקדמה האינטליגנטית לספר כי מעטים המשוררים שעוררו ויכוחים קשים כל כך כמו ספנדר. מי שהשתוקק לרקמת החיים שסביב השירה גם נתקל בכל מה שמכשיל, וסרבני, וסתירתי, ברקמת החיים המודרנית. ספנדר הצטרף למפלגה הקומוניסטית בעוד ג'ורג' אורוול, למשל, ידע להיזהר ממלכודת הדבש של התקינות הפוליטית של דורו. ספנדר העלים עין כאשר הסי-איי-אי מימן את כתב העת "אנקאונטר", שאותו הקים וערך, אחרי שהתאכזב מהקומוניזם וחשב שמחובתו ליצור סביבה תרבותית ברוח הדמוקרטיה השמאלית והאנטי-סובייטית.

אבל המעידות האלה - שעוררו רעש גדול, ובצדק - היו קשות פחות מהדילמות שבהן נתקל ספנדר כמשורר. הדילמות האלה מלוות, לדעתי, כל מי שמחפש הקשר לשירה גם בישראל, גם בימינו: איך לכתוב שירה פוליטית, בלי הצדקנות של שולחן הכתיבה הרחוק מן הברירות הקשות של עולם המעשה? איך להשמיע קול מוסרי, בלי היוהרה של הצדיק היחיד בעולם שכולו נבלים? איך לכתוב שירה פתוחה אל העולם, ועדיין לשמור על הסוד האינטימי של המשורר שמחמם את המלים? איך לא להיות סנוב ספרותי, וגם לא להיות פופוליסט ספרותי? מה זה קול שירי דמוקרטי? האם המשורר אינו מקטין את עצמו, ואז גם מבטל את הצורך בו, כשהוא מסרב לדבר כנביא אפל? איך - בפרפראזה על משפטים ידועים של ברכט - לתת לבני אדם גיבורי תרבות במידות אנוש, מכיוון שכולנו נזקקים לדמויות שאפשר לשאת אליהן עיניים, כאשר המשורר עצמו חולם על עולם שאין בו צורך בגיבורים? אלה אינן שאלות קלות. כדאי להיעזר בספנדר כאשר חושבים עליהן.

פרופ' נסים קלדרון מלמד במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון

סטיבן ספנדר