לצד "הנס הכלכלי" שחילץ את גרמניה מהריסות מלחמת העולם השנייה אפשר לציין את "הנס השירי" שפקד את פולין לאחר אותה מלחמה, והצמיח מבין החורבות, ובצל השלטון הסובייטי, כמה מהנפלאים שבמשוררי המאה העשרים. אם מבקשים להסביר את הנס הזה בכלים שאינם לקוחים ממדעי הספרות או הסוציולוגיה, אפשר לנסות ולומר, בזהירות רבה, שמשוררים אלה כמו נשלחו לשקם את דיוקן האדם שהצטייר אז באירופה. מבין שלושת המובילים שבהם - זביגנייב הרברט, צ'סלב מילוש וויסלבה שימבורסקה - נדמה כי האחרונה היא שהציגה את הדיוקן הכובש ביותר, ההומני ביותר, של היחיד בלוע ההיסטוריה.

ההומניות של שימבורסקה - מפוכחת, ספקנית ודורשת תום גם יחד - ויכולתה לעסוק בסוגיות הקיומיות הסבוכות ביותר בחן ובבהירות ובנדיבות לב עשו אותה לאחת המשוררות הפופולריות בעולם. "אחדים אוהבים שירה", בלשונה, אבל רבים אוהבים שימבורסקה וקוראים בה - גם בישראל. בהקשר זה אפשר לציין נס זעיר נוסף, נס תרגומה לעברית בידי שני מתרגמי-אמנים מסורים, רפי וייכרט ודוד וינפלד.

עד כה ראו אור בישראל קובצי השירה של שימבורסקה בתרגומו של וייכרט, בעוד וינפלד מטפטף לאטו משיריה במוספי הספרות ובכתבי עת, אך בימים אלה רואה אור לראשונה קובץ מלא של שימבורסקה בתרגומו, "רגע". אמנם לא מעטים משירי הקובץ ראו אור בעבר בתרגום מוצלח של וייכרט, ולקוראיה הנאמנים לא צפויים בו חידושים רבים, ובכל זאת: כל תרגום חדש של וינפלד הוא מתנה, כל ספר חדש של שימבורסקה הוא מתנה.

מכל מקום, על עמדתה ביחס לאלה - לגיל, לשאלות שנותרו ללא תשובה, למשמעות ולאובדן - אפשר לעמוד בשיר סיכום מובהק שכתבה, "פרופסור זקן". שיר זה, ש"רגע" הוא הזדמנות יפה להיזכר בו, מלמד לא רק על אחדות מהשקפותיה של שימבורסקה, אלא גם משהו על תשתית החוכמה של שירתה ועל סוד קסמיה: "שאלתי אותו על הימים ההם/ כשעוד היינו כאלה צעירים/ תמימים, נלהבים, טיפשים, לא מוכנים.// קצת מזה נשאר, חוץ מהנעורים/ ענה.// שאלתי אותו אם הוא יודע בביטחון גמור/ כמקודם/ מה טוב לאנושות ומה רע לה.// אין לך אשליה קטלנית יותר מזו/ ענה.// שאלתי אותו באשר לעתיד/ האם הוא מתמיד לראות אותו באור בהיר.// קראתי יותר מדי ספרי היסטוריה// ענה.// שאלתי אותו על התמונה/ זו שבמסגרת, על שולחן הכתיבה.// היו, אינם.../ ענה.// שאלתי אותו אם הוא מאושר לעתים.// אני עובד/ ענה... שאלתי אותו איך הבריאות ומצב הרוח.// אוסרים עלי קפה, וודקה, סיגריות/ לשאת זיכרונות וחפצים כבדים,/ עלי להעמיד פנים שאינני שומע את זה/ ענה.// שאלתי על הגן הקטן והספסל שניצב שם.// כשהערב בהיר, אני מתבונן בשמים./ אין קץ לפליאתי/ כמה נקודות ראות יש שם/ ענה".

וגם: עוצמה רבה, לא שכיחה, יש במחזור השירים הפותח את "שירים מזווית העין", ספרו של שמעון רוזנברג. "מסקנות לא מעשיות מביקור באושוויץ השלווה" הוא שם המחזור, ואם יש איזו אירוניה בכותרת, היא מתנפצת ובו בזמן מתגברת בשורות השירים עצמם. המחזור נפתח במין קדיש מתריס - "התגדל והתנשא על מרים/ ובלע את אמכם לביאה/ ואת בתך ואת פלה אמה/ לא הפלה למעני, לא פקד/ וחנק את חנה, אמך-סבתי/ וזרה את לייזר בן עשר כאפר... למען פורקנו בזמן קריב/ ואומר אמן?" - ועד מהרה מתברר כי זו קדיש זה הוא מסגרת המחזיקה כאוס פראי ופגיע, להט רליגיוזי-חילוני המקים איקונות יהודיות-נוצריות רק כדי לנתץ אותן ולגעת ברוע ההיסטורי, שהוא גם שורש הסבל האישי של המחבר, בן לניצולי שואה.

"אני אהיה ישו היהודייה שלכם/ עור לגויים/ חחי צלבים נאחזים/ כעוברי שרץ ברחמי/ רחמו גויים, רחמו/ ועטרת ראשי הנושרת/ קושרת את רגלי למרגלות מיטותיכם/ אני אהיה מנחת הצובאים/ לחסדי שבטיכם המתפקדים למיטותיכם/ כי הנה יבוא מבקרי, נשר אירופה/ מנקרי בשחלות/ כשחל בלי חיל ישחיל בפי אחורי/ וזרמתו תגאה כנהר הריין./ עוד מעט עלי גופו ינוח, כי עת לצאת/ אל שדה הקרב של אין שדי". ובכל זאת, חרף הרוע, גם רוזנברג מצייר בספרו דיוקן חיוני, כופר בטוב ודבק בו גם יחד, של בן אנוש שנולד מן ההריסות וצמח וחי.

 

"רגע - מבחר שירים". ויסלבה שימבורסקה. תירגם מפולנית: דוד וינפלד. כרמל, 72 עמ', 74 שקלים.

"שירים מזווית העין". שמעון רוזנברג. גוונים, 77 עמ', 58 שקלים.