שירה

ההתמסרות לחשכה של פאול צלאן

הקריאה בספר הנפלא "תפנית נשימה", מבחר משירי פאול צלאן בתרגום שמעון זנדבנק, החזירה אותי בדרך לא דרך לתהלים פ"ח, האפל שבמזמורים

תפנית־נשימה, מאת פאול צלאן, ליקט, תירגם והוסיף הערות שמעון זנדבנק, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2013

הקריאה בספר הנפלא “תפנית־נשימה” - מבחר שני משירי פאול צלאן בתרגום שמעון זנדבנק, המצטרף ל”סורג שפה”, שראה אור בשנת 1994 - החזירתני בדרך־לא־דרך אל מי שתמיד נדמה בעיני לבן־דמות קדום של צלאן: בעל מזמור פ”ח בספר תהלים.

חוקרי המקרא משייכים את מזמור פ”ח לז’אנר המכונה “מזמורי תחינת היחיד”, שכשלושים יצירות נכתבו בתבניתו. הקונבנציה האסתטית הַשְׁכִיחָה במזמורים אלה זכתה לכינוי “המעבר מייאוש לתקווה” ‏(וראו בהקשר זה את מאמרו של יאיר הופמן, “המעבר מייאוש לתקווה במזמורי תחינת היחיד”, תרביץ נה, תשמ”ו‏), ולפיה גם יתאונן הדובר על מכאוביו ואף יתרעם על אלוהיו בראשית המזמור, הרי שבאחריתו יביע דובר זה את ביטחונו הגמור באל ובישועתו. לא כן במזמור פ”ח, שהוא מזמור של ייאוש גמור.

פאול צלאן. נפתח ומואר ונסגר ומאפיל

מדוע מזמור זה תמיד נראה לי “צלאני”? ראשית, מפני שהוא נפתח בפסוק “יום צעקתי בלילה נגדך”, פסוק שעירוב הזמנים שבו - מזיגת היום בלילה - מזכיר את המוטיב החוזר מתוך “פוגת מוות” לצלאן: “חלב שחור של שחר אנחנו שותים אותך לילה” ‏(השיר הצלאני הנודע, שנכלל ב”סורג שפה”, מופיע גם בנספח שצורף למבחר השירים הנוכחי‏).

שנית, מזמור פ”ח מחזיק צירוף צלאני למהדרין דוגמת “הייתי כגבר אין־אייל” ‏(העדר החִיוּת או האון מובע כאן דווקא כ”יש”, כתכונה תשלילית‏). שלישית, המזמור מלא בכל תיאורי הקבר והמוות שעולמו של צלאן רווי בהם; ורביעית, המזמור נחתם בפסוק צלאני: “הרחקת ממני אוהב ורע מיודעֵי מחשך”. הדובר במזמור זה, שלכל אורכו שואף ליידוע, לדבר־מה שיבקע מתוך האפלה הסוגרת עליו - וגם אם לא יושיע אותו, אולי יבדיל אותו מן החשכה - דובר זה אומר נואש: “מיודעי מחשך”. המזמור נחתם באפלה מוחלטת.

מאז התוודעתי לשירה הצלאנית - הודות למבחר השירים “סורג שפה” - כך הצטייר לי עולמה; עולם שלשונו השירית מנסה למפות את כל אפשרויות החריגה מעצמה באמצעות הליכה משוללת תכלית החוצה - הלאה מן הלשון, הלאה מן האני הדובר, הלאה מן העולם. שירה זו נתפרשה לי כמי שנטשה את מחוזות ה”יש”, הגיעה בכוח נביעתה אל מחוזות ה”אין”, ושם הודיעה בייאוש: “מיודעי מחשך”.

המבחר החדש כולל, כדברי זנדבנק בהערת המתרגם שחותמת את הספר, שירים רבים מן התקופה הסוריאליסטית המוקדמת והאפיגונית למחצה של צלאן, ושירים רבים מן התקופה הסוריאליסטית־הרמטית המאוחרת שלו. והנה, עם הקריאה במבחר זה, משהו בי - ואיני מכחיש שמדובר בנטייה אישית לחלוטין - ממאן לקרוא את צלאן כלפנים. “אגב מעשה התרגום ומתוך הצורך להבין כדי לתרגם”, כותב זנדבנק, “הגעתי יותר ויותר למסקנה שההרמטיות הצלאנית, ככל שהיא נראית כאוטית ובלתי קומוניקטיבית לכאורה, אינה שרירותית בסופו של דבר. לא אתפלא אם יום אחד יימצא החוקר שיצליח להעמיד מילון ללשונו של צלאן, מילון שיאפשר תרגום של לשונו האזוטרית ללשון נגישה יותר. אין צורך לומר שהרבה מאוד יילך לאיבוד בתרגום כזה, אבל עם זאת יתברר שיש בדרכי חשיבתו ודמיונו של צלאן עקביות ואפילו צלילות גדולה” ‏(עמ’ 155‏).

עקביות ולא שרירותיות; הרמטיות לא במובן זה של סתימת חרכי הפרשנות כי אם ברוח אמת פנימית חסרת פשרות, שבראה לה שפת סימנים משלה - כך אכן מתפענחת לי כעת השירה הצלאנית. ולצורך חיזוק קריאה זו, לצד דבריו של זנדבנק, נחלצות לעזרתי שתי עובדות נוספות. האחת עשויה להתבהר לנוכח בחינת עולמותיהם של לא מעטים ממשוררי המאה העשרים, שלכאורה אמורים היו להירשם בדפי ההיסטוריה כמהרסי השפה או כמחרביה - קאמינגס, ואייחוֹ ואחרים - אך מרידתם העיקשת בכל חוק לשוני לא נועדה אלא כדי לשוב אל גרעין בלתי מעורער של הומניזם. כלומר, לפעמים באקט של ניתוץ השפה - ויש להדגיש: לפעמים, לא תמיד - טמון היה משהו מחיוב העולם. אל יקל הדבר בעינינו.

לעומת עובדה זו, לעובדה האחרת אין תימוכין היסטוריים, ומקורה בהחלטה האישית והלא מנומקת לקרוא את הפסוק הראשון בתהלים פ”ח - “יום צעקתי בלילה נגדך” - כצעקה “יום” המהדהדת כנגד הלילה.

כך כותב צלאן בשיר חסר כותרת, מתוך הספר “כורח־אור”: “כבר שכבנו / עמוק בסבך החורש, כשטיפסתְּ / סוף־סוף בזחילה. / אך לא יכולנו / להחשיך אליִ: / שרר / כורח־אור” ‏(עמ’ 83‏). שיר מסתורי זה מציג מצד אחד את זו ה”מטפסת” ומצד אחר את מי שאינם יכולים “להחשיך אליה” - לעטוף אותה באפלה מנחמת, מגוננת או מאיימת - מפני שנשאר בהם משהו מן האור.

סיטואציה בסיסית זו, על גלגוליה השונים, עשויה ללמדנו - בצירוף קורטוב של אמונה - כי כאשר השירה הצלאנית מוותרת על האור ומתמסרת לחשכה, תכליתה, בחשבון אחרון, היא הצעקה “יום” כנגד הלילה. שירה זו לא תוכל לצעוק את הצעקה הזאת אם יהיה בה “כורח־אור”. עליה לוותר עליו; הכרח שתאמר “מיודעי מחשך”, כדי לומר שוב “יום”.
כששיר שואף אל האין באופן כה קיצוני - הוא יוצר מנֵיה ובֵיה את תשליל האין, את ה”יש” המצוי מחוץ לשיר. ייתכן שה”יש” הזה בעולמו של צלאן אינו אלא קורא השיר, שנהפך לחיובו החיצוני.

“דבר אופטימי, עשיית שירים” - גם אם משפט זה אינו נכון לזמנו של המשורר המסוים, הרי שהוא נכון לזמנה של השירה. ואולי אותו “שושן” צלאני - שהוא חלק מאותו מילון הממתין לפענוחו, ועובר כחוט השני בין שורות רבות ואימאז’ים רבים - אולי אותו “שושן”, שבגבולות השיר לא יוכל להתממש אלא כשושנת־שום־איש, ייהפך מחוץ לשיר לשושן־כל־איש; לשושן ממשי.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5