טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יומן נעורים

תגובות

דנה גולדברג כתבה ופירסמה שירים אחדים בסוף שנות העשרה שלה, לפני כעשור ויותר, ויצאה מאז לדרכה כאמנית וידיאו מעוררת הערכה וכבמאית קולנוע (סרטה הראשון באורך מלא מופק בימים אלה). השירים שכתבה אז כונסו רק עתה בספר צנום ונוגע ללב ושמו "אלמוגים כתומים". חרף יופיו, ספרה זה אינו מעורר תחושה של החמצה. יותר משהוא מעיד על הבטחה ספרותית שלא התממשה, הוא לוכד רגע מרוכז של רגישות גבוהה, לעתים גבוהה משאת. זהו רגע של פתיחות ופגיעות וכמיהה ליותר, המאפיין לעתים מעבר מנעורים לבגרות, אבל מעוצב כאן ביד אמן יציבה ואמינה. יתרה מזו, בקריאה לאחור, יש משהו בחדות הראייה של גולדברג הנערה ובתשוקה שלה לחיים, המבצבצות מבעד לליריות הפצועה שלה, שכמו מבטיח כי יהיה זה רגע ותו לא. במובן זה, "אלמוגים כתומים" הוא ספר משמח. הוא מסמן סיכום ופרידה, ולא היאחזות.

אולי לא במקרה מוקדש אחד היפים בשירי הספר לדליה רביקוביץ. "אתמול התעטר חיוכך בצחר פריחה/ וצחוקך הראשון נתערבב/ בריחות לימונים מבשילים./ היית ללא רבב ואהבת להיות לאור יום/ לזמן קצר ראיתיך לאור יום./ רציתי לומר לך שיש בך להרעיד גבעולים/ במישור, המים בכוס השתייה נרעדו לפרדים... אפשר שבצאתי מן החדר החזקת דבר-מה רותח/ בכף ידך". מים נרעדים ומים רותחים - הסכנה שבעצבים חשופים נוכחת כל הזמן בספר, לצד דקות החוויה ועוזה, לצד האינטימיות שבהיעדר הגנה. לעתים הדברים מגיעים עד גבולם. "'אם תעמוד מספיק זמן בחלון ותסתכל בשער/ בסוף יבוא מישהו לבקר אותך', אמרה חולה לחולה אחר... ‘הדברים שלא תוכלי לעשות כאן', אמר לך הרופא/ ‘הם הדברים שבין כה וכה/ אינך מסוגלת לעשות'./ עצמת את עיניך/ וקולך התחיל מצקצק/ כשקיק גולות בכיסו של ילד נמלט".

רוב שיריה של גולדברג, אם לא כולם, מופנים לנמענת או מוקדשים לה: לרביקוביץ, למאהבת או אהובה, לשכנה או לעוברת אורח. יש משהו מהותי בפנייה הזאת, שכן שיריה של גולדברג קרובים מאוד אל עצמה, אבל מתעקשים על תקשורת, על קשר, על חריגה מהסבך הנפשי האגוצנטרי מטבעו. שיר קטן המתייחס ישירות אל המערך הפסיכולוגי הראשוני, למשל, מצליח לעקוף אותו ולהיות למין קואן זן חכם ומהדהד: "קראתי לאמי אל המרפסת כדי לשאול/ אם זיהתה את שמה/ או את קולי". שפתה של גולדברג מעודנת וישירה לרוב: "ביקשתי להפשיטך/ כשם שבוחרים מקום ישיבה בחדר זר/ תחילה במבט" - אבל יש שהיא מציירת תמונות סתומות ופתוחות יותר, הנושאות יופי חידתי משל עצמן: "אני שומעת ריצה בתוך חדר גדול/ הרבה ילדות רצות מקצותיו של חדר אל מרכזו".

חשיבותן של הנמענות לגולדברג ניכרת לעין, ובכל זאת, מפתיעה התייחסותה שלה אליהן לקראת סוף ספרה. "אפשר לומר שאת האדם הקרוב ביותר/ למה שמכונה בפי-כל ‘אלוהים', או בפי,/ ‘נמענת'./ אפשר לומר שאת הסיבה לכתיבה שלי./ מה שמכונה בפי כל ‘נמענת', או בפי - ‘אלוהים'". הזולת, האינטימיות, היופי הדק, הם אפוא אלוהות בשביל גולדברג, אבל היא יודעת כי לרגישותה לכל אלה יש מחיר: "בבוקר שלמחרת/ העוני הוא בלתי מתקבל על הדעת". אולי בשל כך, בשל הסכנה האורבת, היא בוחרת לחתום את ספרה בהבטחה: "אם היה כאן ילד/ הייתי שומרת עליו/ ממים חמים/ מחכות לקולה".

וגם: דווקא מתוך קריאה בשיריו של המשורר הספרדי לואיס גרנדה מונטרו, הכותב "הרפתקה בעיר הסגורה/ וסונטה לירח של גרנדה", שואלת יעל טומשוב, "האם עולמי ראוי לספרות?" זאת נקודה מעניינת. עולמה של טומשוב, משוררת ישראלית ילידת אוקראינה, עשוי חומרי חיים כהגירה, מסעות והיטמעות בחיים חדשים. הוא אף עשוי ספרות, משוררים כיוסיף ברודסקי ורוני סומק, שעיצבו את עולמה הפנימי לא פחות מנופי הילדות שהשאירה מאחור ומאלה שפגשה בבגרותה. ובכל זאת, דווקא מונטרו וגרנדה הלילית מעוררים בה את השאלה הזאת, אולי כי זרות וכמיהה למקום אחר הן מצבם התמידי של אלה השואלים האם עולמם ראוי לספרות.

אבל בספר ביכוריה המעניין "ים לא מוכר" טומשוב דווקא מיטיבה לתאר את חוויות ההגירה, את הדיאלוג הבין-תרבותי, את אובדן הילדות ("כל מה שפרח והבשיל האביב/ שריחו ייתכן רק בשפת הילדות") ואת החיים בארץ חדשה, בתל אביב ("כדור חמאה נמס/ באלפס שקוף/ חמה מעל הים התיכון"). ואולם בין "האוצרות הגדולים בקופסאות הקרטון:/ הסרוויסים של אמא, הנברשות של סבתא" ובין מכונית פורשה, "באולם התצוגה של פתח תקווה הלילית./ יפה להחריד/ מפחדת להירכש", היא מנסחת שאלות קיומיות יותר, מטאפיסיות לעתים. "איש אינו חי היכן שעליו לחיות", היא מסיקה (שוב, דווקא בעת בביקור בקיימברידג', מסצ'וסטס), אבל התלישות אינה גזר דין סופי, מבחינתה. מסבך המראות, התנועה והזרות היא מלקטת רגעים שאפשר להיאחז בהם, שראוי לחיות בשבילם. "השמחה והעצב נתלים משני צדיה, שומרים/ על אקוליבריום עדין... גם אני חבשתי פעם כובע חורף מעל נזר הפרחים".

"אלמוגים כתומים". דנה גולדברג. הוצאת קשב לשירה, 45 עמ', 54 שקלים

"ים לא מוכר". יעל טומשוב. הוצאת קשב לשירה, 47 עמ', 54 שקלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות