טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קדיש למלאך שגורש

תגובות

מראשיתו, מן המוטו הכפול המופיע בראשו, ספרה החדש של שבא סלהוב מבקש יותר מקשב פשוט. נדמה שהוא מבקש לכונן תדר של זהירות, של יראה, של כבוד לקול החי, הפגיע. "החותך מן האדם, מן הבהמה, ומן החיה, ומן העופות", מצטטת שם סלהוב מתוך סדר טהרות שבמשנה, "אלו צריכין מחשבה והכשר". אין צורך במוטו הנוסף, ובו במאי הקולנוע סרגי אייזנשטיין מציע להתבונן ביגון שעל המסך מתוך בחינת הקומפוזיציה לבדה, כדי להבין כי אדם ונפשו הם שנחתכים שם. ובכל זאת, גם הוא נחוץ. הוא מבקש לומר כי הקומפוזיציה, ושפת השיר, לא רק מייצגות את הסכין ואת הדם, אלא הן ישות לעצמן. האם הישות הזאת עשויה לפצות על פצעי הגוף והרוח, לחיות אחריהם, במקומם? נדמה כי זו אחת מהשאלות המובלעות בספר האמיץ והמורכב הזה, "תורת החיתוכים".

אולי מתוך הנפח הפיוטי האינסופי שהשאלה הזאת נושאת, כמעט מפתיע לגלות כי מה שמניע אותה, אותו "חיתוך באדם", אינו מטאפורי. "אזל מדמי תינוקי, רוחי רוחו, פעימה אחר פעימה/ נגמרה נפל". טראומת הפלה עומדת במרכז "תורת החיתוכים". אפשר לכתוב על כך בפשטות חדה כתער, "כך או כך שבת/ היום/ ואין לי ילד", או מתוך גילוי והסתרה, "שפת ילד קבור בבור קעור באר סתומה"; מכל מקום, האובדן ממשי והיגון מתקיים מעבר לשפה. את "תורת החיתוכים", לפחות בחלקו, אפשר לקרוא, בהשאלה מהסופר ההונגרי אימרה קרטש, כ"קדיש לילד שלא נולד". בלשונה של סלהוב, זהו קדיש ל"מלאך שגורש".

אבל זוהי אינה ראשית הדברים. מבעד למדד הממשי שבנפילה - נפילת הילד, נפילת האם - משתקף ממד נוסף המעסיק את סלהוב, והוא "אימת/ מות הקדושה", החרדה מחיים שאין בהם גובה, שהנפש אינה מסתחררת בהם אל מעבר לקיומו הפיסי של הגוף. נדמה כי חרדה זו, או שאיפה זו, מובילה את עצם ההכרעה של סלהוב לכתוב, ולכתוב שירה. אפשר אפילו להסתכן ולומר כי לשון התפילה והתלמוד המשולבת בשירתה אינה מבקשת את היהדות דווקא, אלא את הקוד הגנטי של הקדושה. אפשר שמבחינת סלהוב, הכתיבה אינה משקפת אמונה או משועבדת לה. יתרה מזו, היא יכולה אפילו לסתור אותה, מעצם היותה אקט תיאולוגי לעצמו - ניסיון לתפוש באמצעי סופי את האינסופי.

ניסיון כזה נועד לכישלון או לפחות לקיום של ספק תמידי. סלהוב מודעת לכך. מצד אחד, היא מנסה לקבוע, בהיפוך שורתו המפורסמת של רילקה, כי "הנורא הוא ראשית היפה", כלומר כי האסתטי אינו רק נובע מן הפגום שבקיום, אלא אף גובר עליו. מצד אחר, היא מטילה ספק רדיקלי בכוחה של האמנות ובמשמעותה. באחד מקטעי הפרוזה הצלולים המשובצים בספר היא אומרת, אחרי שכשלה בהגשת עזרה לעמית במצוקה, "זו היא כל הכתיבה. כתב התנצלות... על אותה ידיעה, שאין בי מעשים מלבדה". במקום אחר היא מבקשת, "כרות בבקשה את חבל הטבור הנכרך בלשוני/ אל ימשוך עוד בלוע הענבל המטלטל/ מצטלצל/ הרעש פשוט נורא". אבל את הבקשה הזאת היא "שותקת", כלשונה, שותקת בעצם הדיבור, הסותר את השתיקה, שהיא נחלתו של השלם, של מה שאינו פגום לעולם.

היכן, בכל זאת, מוצאת סלהוב את השלם הזה? אולי בעולמם של הוריה והורי הוריה, השרוים כביכול בלב ההוויה, פטורים מן הצורך לדבר עליה, מן הריחוק שבספק, מטרור התודעה האנליטית. שם, "אבא שר, הוא לא מפרש דבר". שם, הסב משמיע "תפילה שאינה תלויה בדבר". שם, בפניה של סבתה, "מלאך נעלם ממיר את הלחישות, את ההבעות, את אי-הידיעה, בידיעה השותקת שמאפשרת לחזור שוב ועד עולם... אל אותו נהר נעלם". ואולם, יש להדגיש, אין מדובר רק בגעגוע, בהתפייסות עם דורות קודמים, בהצבעה על תרבות שהוזנחה (סלהוב דוחה ומקבלת בו בזמן את השיח המזרחי החדש; או פשוט אינה מסתפקת בו). מדובר גם בחשדותיה של סלהוב בעצמה, בשפתה, במגבלותיה. אולי היא כבר נגועה במבטה של החוקרת, של היוצרת, המבקשת ללכוד את השקוף וחסר הגוף, אבל מוסיפה על הרעש הנורא. "איך שרים את השיר הזה עכשיו?" היא שואלת, חסרת אונים, בעת דיון אקדמי במשנה, אשר רוחה זכורה לה מילדותה כניגון חי.

אפשר לספר על האופן שבו סלהוב מצליחה ליצור אינטגרציה בין שני העולמות בסיפור המחריד והנהדר "אשה לבדה על הגשר, מצלמת". אפשר להרחיב על הקומפוזיציה הלשונית שלה, המנסה לייצג לבדה, מתוך השעיית התוכן, את היגון והיופי. אפשר לספר על הרגעים האחרים, שבהם אותו תוכן נוף ילדותה של סלהוב, מסורת הוריה, חייה האינטלקטואליים - זוכים לייצוג פשוט והגון ויפה מאוד, ואפשר להרחיב עוד על יחסה האמביוולנטי לכתיבה כמרפא אמת או כמרפא כזב. אבל אפשרות נוספת, וגם אותה מציעה סלהוב, היא להתבונן בשפה כמכוננת מסגרת, משפחה, קהילה - ולמצוא בה מנוחה: "אנחנו, זו המלה הכי יפה בעברית/ נחנו בקרבה/ אכלנו שבענו הותרנו/ לא/ דיברנו מלה שלא ברכה/ אנחנו אמון עולמים/ לגמרי מובנים/ תולים בחוטי השערה/ של אשר יהיה/ והיה".

 

"תורת החיתוכים". שבא סלהוב. הוצאת כרמל, 131 עמ', לא צוין מחיר.

עטיפת הספר "תורת החיתוכים"


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות