רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שירה על סף תהום

שיריו של פרימו לוי הם מין אוטוביוגרפיה רוחנית. שירתו כתובה באיפוק, בתבונה, ביושרה מוחלטת, ובדאגה אמיתית לגורל האדם

תגובות

"אתם החיים בבטחה" - פרימו לוי. מאיטלקית: אריאל רטהאוז. כרמל, 63 עמ', 74 שקלים

בכל הנוגע לשירה שכתב, פרימו לוי נקט תמיד לשון אפולוגטית. "מי לא כתב מימיו שורות שיר" פתח ב–1984 את המהדורה הצנומה של כל שיריו, "אדם אני. גם אני, לסירוגין, 'בשעה לא ודאית', נכנעתי לדחף הזה". השירה היתה לו, לכאורה, עיסוק שולי, צורת ביטוי "לא טבעית", דחף שתקף אותו "לא יותר מפעם בשנה" והניב שורות שלא האמין כי ערכן רב, כדבריו.

בעצם, הפקפוק בערך שירתו הצטרף לניכור שלוי חש ביחס לשירה המודרנית, לפחות בחלקה. כמי שאמר כי ספר פרוזה צריך לפעול כמו מכשיר טלפון - אם המאזינים־הקוראים מעבר לקו אינם מבינים משהו, סימן שהוא פגום - הוא הסתייג בחריפות משירה שוברת צורה ולשון, רומזנית או מתחכמת, סתומה במתכוון או באקראי. במאמרו "על כתיבה מעורפלת" מ–1976 אף כתב על שירתו של פאול צלאן, שהיא "קדם התאבדות". "אם יש בשורה בשירתו, הרי היא אבדה בתוך 'רעש הרקע': אין בה לשון. לכל היותר יש בה לשון אפלה וקטועה, בדיוק כמו לשונו של גוסס המצוי לבדו, כפי שנהיה כולנו ברגע המיתה".

לוי אולי החמיר בשיפוטו. הלשון האפלה והקטועה של צלאן היתה דרכו לבטא את הבלתי ניתן לביטוי, לייצג את הבלתי ניתן לייצוג, ושירתו הקורסת לתוך עצמה היא ללא ספק מההשתקפויות החריפות ביותר של השואה בספרות. ואולם בבואו להעיד על התופת בעצמו, לוי ביכר את הפרוזה הצלולה, המאופקת והרציונלית, המושתתת על מחויבות אתית והבחנה מוסרית ופנייה אל הזולת באופן המובן והנגיש ביותר. גישתו זו עשתה את ספריו שלו, העומדים בקוטב המנוגד לאלה של צלאן, למופת נוסף של כתיבה על מה שכביכול אין לו מלים. אם יש ספרים שנכתבו במאה ה–20 וקריאתם היא אכן חובה לכל, "הזהו אדם?" שלו הוא בוודאי אחד מהם ‏(ואם יש ספרים רבים העונים על ערכים אחרים של ספרות נעלה, ובלשונו של לוי המשורר, הם כספר "שיגלה סודות רבים/ שיקל על כאבים ופחדים/ שיפתור ספקות ויעניק לרבים/ את מתנת הצחוק והבכי", יצירות פרוזה אחרות משלו, ובהן "הטבלה המחזורית" ו"מפתח כוכב" הנפלא, נמנות עמם‏).

על פניו, לוי ביכר את צלילותה של הפרוזה על חמקמקותה של השירה בשל אופיו כאיש מדע חילוני, המסרב לפיתויי הערפול הלשוני, העשוי להוביל לאשליה אסתטית ואף מיסטית. ממילא פיקפק בערכה האמנותי של שירתו שלו, שירת החובבן, כביכול. ואולם באחרית דבר המעמיקה ומאירת העיניים שכתב ל"אתם החיים בבטחה", מבחר ראשון בעברית משירת לוי, החוקר והמתרגם אריאל רטהאוז הופך כמעט את הדברים על פיהם. הפרוזה, לפי רטהאוז, הקימה סביב לוי "חומת מגן מפני עשן השריפה". השירה, לעומת זאת, השאירה אותו חשוף לזיכרונותיו ולסיוטיו ולחרדותיו. השירה איננה מסירת עדות על ההיסטוריה, כי אם ביטוי ישיר של רישומה בנפש. "אולי רתיעתו מפני השירה", כתב רטהאוז, "היא בעצם רתיעה מפני חשיפת התוהו ובוהו שאיים מבפנים".

חרף רתיעה זו כתב לוי שירה לאורך כל חייו הבוגרים, וגם אם התוהו ובוהו פיעפעו מתחתיה, נדמה כי לא הרשה לעצמו לצנוח בה לתהום, עדיין לא ‏(כמו את צלאן, הצללים הכריעו את לוי, בסיכומו של דבר, והוא התאבד ב–1987‏). שיריו הצנועים - תרומתו שלו, בעלת התוקף המוסרי הגבוה, הנגזר מניסיונו באישי ומיושרו האינטלקטואלי, לדיון על כתיבת שירה לאחר אושוויץ - הם מין אוטוביוגרפיה רוחנית, הרהור אינטימי של האדם בגורלו והתבוננות נוקבת במצעד האיוולת של האנושות ומוביליה. שירתו כתובה באיפוק, בתבונה, ביושרה מוחלטת, אבל גם בתוכחה ניכרת, בדאגה אמיתית לגורל האדם, לגורל האנושות וכדור הארץ; רטהאוז הֵרִיק את לשונו בעלת הנימה הקלאסית לעברית הולמת, שקטה וצלולה וחדה ומדויקת, נהדרת.

האם לפקפוקו של לוי בערכה של שירתו היה יסוד? כן ולא, בעיקר לא. אין ספק שהיא אינה משתווה לפרוזה שלו. לעתים, לעתים רחוקות, היא אפילו נאיבית מעט. עם זאת, איכויותיו של לוי האדם, ההוגה המוסרי, המתבונן דק ההבחנה, המשכיל שהמדע המדויק ומדעי הרוח דרים בתודעתו בכפיפה אחת, הניצול מן התופת ולבו עדיין רחב, ניכרים בה ועושים אותה למנחה ספרותית מיוחדת במינה. בלב שיריו עומד סוד, פרדוקס. יש בהם תמונה של הנורא מכל, עדות אחראית ונטולת אשליה מלב המאפליה מעשה ידי אדם, וגם כשאינם עוסקים באושוויץ, יש בהם תפישה פילוסופית חמורה של קיום ארצי, אבסורדי, חסר נחמה מטאפיסית. ובכל זאת, יש בהם קול ברור בזכותם של החיים, בזכותו של האדם, והקריאה בהם מרוממת נפש. תרגומם לעברית, לצד שאר כתביו של לוי, מזמן לקוראים מפגש עם מופת אנושי, מפגש שאין להחמיצו. "זו דרכנו", לוי כתב על פרחה הכעור, הנישא, ספוג הרעל, של האגבה, "כך אנו צועקים:/ מחר אמות. עכשיו אתה מבין?"
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות