חוט של חסד מרי דוריה ראסל. תירגמה מאנגלית: צילה אלעזר. הוצאת מטר, 526 עמ', 88 שקלים

מן הסתם לא היה קשה לתרגם את שם הרומן שלפנינו לעברית; חיפוש קל והנה המקור: "אסתר, ירקרקת היתה וחוט של חסד משוך על פניה" (מסכת מגילה י"ג). השימוש באמירה החז"לית מושך היקש בין תקופת אסתר המלכה לתקופה המתוארת ברומן, שבשתיהן הוטל הקיום היהודי על כף המאזניים. ההסבר הפנימי אחר: "בעברית יש פתגם", אומרת אחת הדמויות לקראת סוף הספר, "כהה ככל שיהיה המרבד שאלוהים אורג בשבילנו, תמיד יימצא בו חוט של חסד" (עמ' 518). גם אם "הפתגם" הזה נארג בדמיונה של המחברת, הספר שכתבה, העוסק בפרק החשוך ביותר בהיסטוריה היהודית, קורן אור וחום אנושיים, וחוטים אינספור של חסד שזורים בו.

מרי דוריה ראסל, פליאו-אנתרופולוגית אמריקאית ידועה, זנחה את מקצועה ופנתה לכתיבה. שני ספריה הראשונים היו רומנים עתידניים. ספרה השלישי אינו דומה לשום דבר שנכתב עד כה על שואת יהודי אירופה; זהו רומן מרתק, חכם ואנושי, שיש בו גם קלילות, הומור ודיאלוגים משובחים, ותוכו רצוף אהבה, פיכחון, וכמובן דרמה וטרגדיה לרוב.

הרומן מגולל את סיפורם של פליטים יהודים שהתגלגלו לאיטליה, וציפו למצוא בה מקלט בטוח במלחמת העולם השנייה. הספר נפתח בתשעה בספטמבר 1943, היום שבו איטליה ניתקה את קשריה עם מדינות הציר הנאצי וכרתה הסכם שלום עם בעלות הברית. הגרמנים פולשים מיד לאיטליה, ומכאן ואילך הופך הספר לבמת-ענק של מופע עוויתי, שנוטלים בו חלק הנאצים, בעלות הברית, לוחמי המחתרת, יהודים פליטים חבויים, כפריים, כמרים ונזירות קתוליים ויהודים איטלקים.

איני יודעת איך הגיעה לראסל הידיעה שבאיטליה נותרו יותר יהודים, יחסית למספרם באוכלוסייה, מאשר בכל ארץ אחרת, אך משנודע לה על הצלתם של 43 אלף יהודים בידי כפריים בעמק נידח בחבל פיימונטה ("לרגלי ההר") כפה עליה הסיפור את עצמו, והיא בראה אותו מחדש, נעזרת בעובדות, בנופים, במידע שאספה. העלילה נטוותה ביד אמן: עלילות משנה נשזרות זו בזו, אירועים שנרמזו בתחילה מתפרשים בהמשך, וכל זה על רקע המלחמה, בעיקר בחבל הארץ המדובר. מלבד הגיבורים האנושיים נוטלים בה חלק נופי האזור, אורחות חייהם של המקומיים הכפריים (שחלקם לא ראו יהודי מימיהם), נוהגי הכנסייה הקתולית וחיי המנזר, הקצונה הנאצית וההיררכיה הפנימית בתוכה, ופילולוגיה של שפות ודיאלקטים (וכאן המקום לשבח את תרגומה הרגיש והיפה של צילה אלעזר).

הרומן מרובה זוויות התבוננות בגיבורים הרבים שהסיפור נע ביניהם בקלילות: קלודט-קלאודיה, הנערה היהודייה הבלגית, המוצאת עם אביה מקלט אצל איכרים פשוטים, דלי-שפה ואמיצי-לב; סנטיני, החייל סתת-האבן מליגוריה, המתאהב בה; מירלה אשת הרב, אהובת לבם של שני גברים יהודים ושל גרמני המתבונן בה מן הצד, בנה הילד אנג'לו ובעלה הרב; לינדה "לה נונה", הסבתא שגילה אינו מכשיל את אומץ לבה; נזירות וכמרים עזי-נפש; פרוצה פרטיזנית; נער יהודי המסתפח למחתרת; דוור גידם ומגמגם, קצינים גרמנים ואחרים.

מתוך גלריית הגיבורים העשירה בולטים ביותר שני החוטאים המוצאים נוחם ושכחה בשתייה ואיש בחברת רעהו: רנצו ליאוני היהודי-האיטלקי וורנר שראם, הרופא הצבאי הגרמני. רנצו, טייס גיבור מלחמה, אלכוהוליסט, אוהב נכזב, ליצן עצוב ואמן החלפת הזהויות, נושא בלבו פצע עמוק מאז הטיל ממטוסו פצצות על אוכלוסייה אזרחית במלחמת חבש. את אפס קצה התיקון הפנימי הוא מוצא בהצלת הרופא הגרמני העריק, שעל מצפונו רובץ חטאו הבל-יכופר. אך רנצו הוא גם נציג הפיכחון והציניות בעולם מטורף: "עשרה אחוזים מכל קבוצת אנשים הם זבלים, קתולים, יהודים, גרמנים, איטלקים (...) עשרה אחוזים הם מלח הארץ, קדושים, ייתנו את החולצה לגופם (...) רוב האנשים עומדים באמצע, משתדלים רק לשרוד". את דמותו של הרופא הנאצי מציירת המחברת בחמלה ואף בחיבה יתרה, כמי שאומרת שכל אדם, גם מי שירד עד בור תחתיות, יכול לעלות ממנו בתנאי שהבין את רוע מעשיו ונטהר מהם.

מאחורי הבדיון והעלילה החצובים בעבר טמון גרעין תיאולוגי ברור: לא רק באופק המחילה המזומן גם ל"רעים" אלא בחיבורם ההרמוני של נציגי שתי הדתות בעת צרה לישראל. דווקא על רקע אדישותו של "ממלא המקום" בימי המלחמה, זוהרות דמויות הכמרים והנזירות בספר באור של חסד, ישועה ורחמים. הם מניעים את העלילה, מצילים נפשות במחיר סיכון עצמי ללא גבול, וממחישים את מהותה הרוחנית האידיאלית של הדת כמקור לטוב ולחסד ולאהבת אדם באשר הוא אדם. בסצינה קצרה אחת מעזים שני הכמרים "הטובים" לבקר את האפיפיור פיוס ה-12: "פאצ'לי הוא אפיפיור פרגמטי שרוצה להגן על הניטרליות של הוותיקן", אומר דון לטו, ודון אוסוולדו מחזיר לו בזעקה: "ניטרליות? מתי בהיסטוריה היה הוותיקן ניטרלי? מדוע הוד קדושתו לא העניש את היטלר בנידוי?"

לאורך הקריאה תהיתי איך יכולה אשה אמריקאית לא-יהודייה להזדהות עד כדי כך עם גורל העם היהודי, ובד בבד הרגשתי שהשיתוף, ההבנה והידידות בין נציגי שתי הדתות בספר מבטאים צורך תיאולוגי ורגשי ושאיפה, מודעת או נסתרת, למיזוג הדתות לדת אנושית אחת. מתוך קטע התוודעות קצר של הסופרת שהגיע לידי, למדתי שראסל קיבלה חינוך קתולי, התגיירה ושהיום היא יהודייה. עכשיו אני יכולה להסביר לעצמי את העניין שלה בפיסת העבר המדממת הזאת, ואת היכרותה עם המקורות היהודיים. לקראת סוף הספר, בתום המלחמה, היא מפנה את רב העיר, שבע התלאות והאובדנים, לפאתי מזרח: "החלטתי להגר לפלסטינה, סואורה, לקיבוץ שלחוף הים, ליד תל אביב" (עמ' 518). בבקשה, אף מלה של ציניות; הספר הזה ראוי להרבה יותר מזה.

ספרה האחרון של יהודית רותם, "כמיהה", ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים