להישאר בחיים וטקסטים אחרים מישל וולבק. מצרפתית: רמה איילון. הוצאת בבל, 149 עמ', 88 שקלים

מאת דרור משעני

מי שיקרא את ספר הרשימות של מישל וולבק, "להישאר בחיים וטקסטים אחרים", כפי שהוא מבקש במפורש להיקרא, כלומר "אך ורק לאט" (עמ' 79), שורות רבות מתוכו יירשמו בו ולא יניחו לו ימים ארוכים. כך נפתח הספר: "העולם הוא סבל מתפרש. במקור שלו יש פקעת של סבל. כל קיום הוא הרחבה, וריסוק. כל הדברים סובלים, עד שהם מתהווים. האין רוטט מכאב, עד הגיעו לקיום: תוך כדי מיאוס שנמתח עד הקצה" (עמ' 11).

השורות האלה פותחות את המסה "להישאר בחיים: שיטה". וולבק פירסם את המסה בשנת 1991, לפני שכתב את הרומנים שלו, אבל היא כבר מבשרת אותם, אוצרת בתוכה את הנושאים שיעסיקו אותו ברומנים: הסבל האנושי, אשליית "הרצון החופשי", גבולות הדיבור הספרותי. היא גם עדות ראשונה לכפילות המאפיינת את כתיבתו: כתיבה שהיא בו-בזמן הרהור פילוסופי על אודות הקיום ויומן-ייסורים פרטי מאוד; טקסט "רציני" עד כאב, כתוב כל הזמן על סף המוות, אבל גם בדיחה (כאן המקום להודות למתרגמת המעולה, רמה איילון, שהצליחה להעביר את כל זה לעברית: וולבק שלה חד לא פחות מוולבק בצרפתית).

"להישאר בחיים: שיטה" הוא חיבור על הקושי לחיות. אבל הוא כתוב בתוך צורה ספרותית כמעט-קלאסית: במתכונת של "מכתבים למשורר צעיר", עם עצות כיצד לכתוב ואיך להתמודד עם קשיי הכתיבה. הסיבה לכך שהוא כתוב במתכונת הזאת מופיעה בתוכו: כוחה של הכתיבה שהיא מעניקה "מבנה" לסבל, ולפיכך יכולה להחזיק אותו, למנוע ממנו להטביע את החיים: "אם אינך מצליח לבטא את הסבל שלך בתוך מבנה מוגדר היטב, אתה אבוד. הסבל יאכל אותך חי, מבפנים, לפני שתספיק לכתוב כל דבר שהוא. המבנה הוא אמצעי המילוט היחיד מהתאבדות. והתאבדות אינה פותרת דבר. תאר לעצמך שבודלר היה צולח את ניסיון ההתאבדות שלו, בגיל עשרים וארבע" (עמ' 20).

הפסקה הזאת צריכה להיקרא פעמיים. פעם כמחשבה על ספרות וצורה, ופעם כניסיון של אדם לשכנע את עצמו להישאר בחיים. כי מיהו בעצם הנמען של השורות האלה? מיהו "המשורר הצעיר" שאותו הן מבקשות לשכנע כי מוקדם מדי להתאבד? וולבק, כמובן, שגם כותב אותן, עוד לפני שנעשה ל"סופר חשוב". זה יהיה תחום המאבק, שבתוכו תיכתב הספרות שלו: מרחב ההיסוס שבין המשך החיים והוויתור עליהם. מי שהמרחב הזה זר לו, לא צריך לקרוא את הספר הזה; הקריאה בוולבק אפשרית רק מתוך נכונות ללכת אל אזורי המאבק האלה בעצמך.

כתיבה וסבל, הכתיבה של הסבל, היא הנושא של "להישאר בחיים: שיטה", וגם ההישג הגדול של הספרות של וולבק. הרומן "אפשרות של אי", שגם הוא ראה עכשיו אור בעברית, הוא (בין יתר הדברים) הטקסט המכאיב ביותר שקראתי על פרידה מאדם אהוב מאז "אלברטין איננה" של פרוסט. כל זה נמצא כבר במסה המוקדמת: "מישל בן חמש עשרה. שום נערה לא נישקה אותו עדיין. הוא היה רוצה לרקוד עם סילבי; אבל סילבי רוקדת עם פטריס, וניכר עליה שהיא נהנית מזה. הוא משותק; המוזיקה חודרת עמוק לתוכו. זה סלואו נהדר, שניחן ביופי שמיימי. הוא לא ידע שאפשר לסבול עד כדי כך. הילדות שלו, עד עכשיו, היתה מאושרת. מישל לא ישכח לעולם את הניגוד שבין לבו המשותק מהסבל לבין יופייה המטלטל של המוזיקה. הרגישות שלו הולכת ומתעצבת" (עמ' 13).

אבל בפסקה הזאת אפשר גם לראות את הסיבה לכך שצריך ליצור צורה לסבל, לכתוב אותו בתוך "מבנה": כך אפשר גם להפוך אותו לבדיחה. המסה הכואבת והמכאיבה הזאת היא טקסט מצחיק מאוד, בדיוק מכיוון שהיא לא מפסיקה להתבדח על חשבונה של הצורה, אולי במקום על חשבונו של הסבל. לצד משפטים "רציניים", משפטים שראויים לחיבור הכתוב בז'אנר "המכובד" (שרק משוררים וסופרים שנעשו גדולים בחייהם רשאים לכתוב בו), כלולות במסה העצות הבאות, שהן כולן מין בדיחה על הצורה שבתוכן הן נכתבות: "מנגנוני הרווחה השונים (קצבת אבטלה וכדומה) צריכים להיות מנוצלים במלואם, כמו גם תמיכה כלכלית מצד ידידים אמידים ממך. אל תפתח אשמה מיותרת בעניין זה. המשורר הוא טפיל קדוש" (עמ' 27); "השתדל פשוט להימנע משכנים רעשניים מדי, שדי בהם לגרום למוות אינטלקטואלי ודאי" (עמ' 28); "אל תפחד מהאושר; הוא אינו קיים" (עמ' 29); ו"משורר מת אינו כותב עוד. לכן חשוב להישאר בחיים" (עמ' 25). זהו וולבק במיטבו: השורות הסרקסטיות האלה נכתבות באמת מתוך מרחב הדמדומים שבו ברור שחשוב להישאר בחיים, אבל לא ברור עדיין אם אפשר ואיך.

וולבק של המסות, כמו גם של הרומנים, הוא פילוסוף מעניין של החיים המודרניים, כפי שנכתב לא פעם, ויש לו תובנות חשובות על הנפש והתשוקה האנושית בזמן הזה (בעיקר בטקסט השלישי בספר, המסה "גישות בתעייה"). אבל הרבה יותר מבעמדה המרוחקת והנקייה של הפילוסוף, נמצא וולבק בעמדה "המלוכלכת" של המוקיון: הוא מין ליצן מורבידי של הניסיון האנושי, שלוקח על עצמו את חקירת האזורים הגרוטסקיים ביותר של הקיום, אותם אזורים לא-פילוסופיים שצריך להתעלם מהם כדי "להישאר בחיים" או לפחות כדי להישאר בחיים "באופן מכובד" (אחת הרשימות בספר מוקדשת לתיאור רשמיו מתערוכת פורנו גדולה; האם אפשר להעלות על הדעת סופר אחר שהיה עושה זאת? ובכל זאת, אלה הרי "החיים").

מבחינה ספרותית, הביטוי של העמדה המוקיונית המלוכלכת הזאת, היא המאבק המתמיד של וולבק להרחיב את תחומיה של לשון הספרות, כלומר את מה שאסור ומה שמותר לומר ב"ספרות"; העניין כאן הוא לא האם אפשר "לנבל את הפה" בספרות, אלא האם מותר לתאר בה אהבה גדולה ואושר אמיתי כך: "בדרך כלל הייתי מתעורר לפניה. הפעולה הראשונה שלי היתה לרדת לה, ומהר מאוד הכוס שלה נרטב והיא פישקה את הירכיים לחדירה - היינו עושים אהבה במיטה, על הספות, בבריכה, על חוף הים. יכול להיות שאנשים חיים ככה שנים ארוכות, אבל אני מעולם לא ידעתי אושר כזה, ושאלתי את עצמי איך בכלל הצלחתי לחיות עד אז" (מתוך הרומן "אפשרות של אי", עמ' 166).

זה גם הנושא של הרשימה הקצרה "ז'אק פרוור הוא טמבל"; היא נפתחת כך: "ז'אק פרוור הוא מישהו שאת השירים שלו לומדים בבית הספר. ניתן להסיק מכך שהוא אהב פרחים, ציפורים, את הרבעים של פריז הנושנה וכיוצא באלה. הוא סבר שהאהבה פורחת באווירה של חירות; ביתר דיוק - הוא היה בעד החירות" (עמ' 101). הנה הנושא העמוק של המתקפה הספרותית של וולבק: לא הפרחים והציפורים, אלא התיאור הנורמטיבי של האדם בספרות ובפילוסופיה, מאז הנאורות, כמי שניחן בתודעה אישית ובחופש בחירה: "במישור הפילוסופי והפוליטי, ז'אק פרוור הוא אדם הדוגל בחופש הרצון המוחלט, כלומר, ביסודו של דבר, הוא כסיל" (עמ' 105).

האדם של וולבק, בניגוד לזה של פרוור, הוא יצור גרוטסקי (כמו האדם של ראבלה או של סאד). הוא סובל ומתענג מתוך גופו, הוא מנסה לשרוד, הוא כלה. כמעט כמו הבקטריות על כוכב הלכת מאדים ("עור הדוב", עמ' 146). הרעיונות הפורחים סביבו, למשל הרעיונות בדבר קיומם של אהבה אידיאלית וחופש רצון, רק מגבירים את סבלו, כי הוא אינו מכיר אותם מחייו. הוא מלביש את הסבל הזה במלים יפות, למשל בספרות, אבל מאחורי המלים האלה יש אילמות תהומית או צווחה (במאמר "המבט האבוד" הוא כותב בשבחי הסרט האילם, אמנות שהיא תנועה טהורה: עם הופעת הקול והמלה, הקולנוע מת).

בתפיסת האדם הזאת של וולבק אין שום דבר "מנחם", ולכן מעניין שדווקא בתקופה שבה הספרות מתבקשת בדרך כלל לספק "גאולה" או "נחמה" (יותר ויותר, ספרות משווקת כיום כמו מזון בארה"ב: כסוג של פיצוי על משהו שנעדר), זכו הרומנים של וולבק לא רק להצלחה ביקורתית, אלא גם להצלחה מסחרית. ההצלחה הזאת ראויה לעיון יסודי יותר, אבל לי נדמה שהיא קשורה ליסוד פרדוקסלי נוסף הנמצא בבסיס הכתיבה של וולבק: היא מציעה עולם שבו "האישי" הולך ונמחק, שבו האדם מאבד את פניו הייחודיות, אבל עושה זאת באמצעות קול חד-פעמי מאוד, שאי אפשר לטעות בו. כך, התשוקה אל הקול הפרטי בזמן ובעולם שמבקש למחוק אותו, מושמת ללעג בכתיבתו של וולבק אך גם מוצאת בתוכה סיפוק.

במלים אחרות: הספר מכריז בפני הקורא שלו כי הוא "בקטריה", אבל מבקש ממנו להיות דבר אחר; הוא מבקש ממנו להקשיב למישהו, מבקש ממנו לחשוב. וגם זו יכולה להיות הספרות: "בספרים קוראים לקוראים; אלא שהקוראים האלה זקוקים לקיום פרטי ויציב: אין הם יכולים להיות צרכנים גרידא, רוחות רפאים גרידא; עליהם להיות גם, במובן מסוים, סובייקטים" (עמ' 79, ההדגשה במקור).

אפשרות של אי מישל וולבק. מצרפתית: לנה אטינגר. הוצאת בבל, 381 עמ', 88 שקלים

מאת שירה סתיו

כמה ספרים כאלה יש היום, שאינם מניחים לקוראים שלהם לנוח לרגע, להרגיש טוב עם עצמם? שלא מניחים להם להרגיש שהם נבונים, רגישים, מיוחדים? וולבק הוא סופר ללא נחמה: "הייתי מרגל ותיק של האנושות, מרגל בדימוס, אבל זה עדיין עבד, עדיין היו לי רפלקסים טובים". אין כמוהו לזהות את החולשות האנושיות הנסתרות ביותר, את השקרים הקטנים שאנשים מספרים לעצמם, להלבין את פנינו בעודנו קוראים. מצד שני, אחת לכמה זמן כדאי להזריק מנה מרוכזת כזאת של מיזנטרופיה בריאה. גם זה סוג של נחמה: אם יש מי ששונא את העולם הזה יותר ממני, כנראה שהעולם לא גרוע עד כדי כך.

"אפשרות של אי": במובנים רבים, כל הרומנים של וולבק חוזרים ובודקים את קיומה או אי-קיומה של האפשרות הזאת. ה"אי" הוא משל לקיום שאינו נכנע לתכתיבים הממשטרים של החיים המודרניים, עם אלימותם והבידוד הכפוי שהם מטילים על היחיד. האי הוא הקשר האנושי, קשר האהבה, זה שמשתוקקים ליצור אותו על אף ולעומת מנגנונים תרבותיים רבי-עוצמה המכוונים כולם להרוס את אפשרות היווצרותו. כל אחד ואחד מן הרומנים מתאר ניסיון כזה: לגלות את האי האבוד. וכל אחד ואחד מן הרומנים מסתיים באי: אבל זה תמיד אי בודד, אי של אדם בודד, ללא אהבה.

וולבק הולך ומתבגר עם הספרים: ב"הרחבת תחום המאבק" (הרומן הראשון שלו, ועד כה האהוב עלי ביותר) הוא בן שלושים, צעיר שהולך ונמק בגלל חוסר מגע; ב"החלקיקים האלמנטריים" הוא מדען דגול בן ארבעים, מבריק אך מופנם, שאינו מסוגל לחוות אהבה. ב"פלטפורמה" הוא מוצא אהבה וגם אי, אבל הם מתפוצצים לו בפרצוף. ב"אפשרות של אי" הוא כבר בן ארבעים וחמש, בדרן מזדקן שמצטרף לכת של חסידי שכפול גנטי, ועוזר להם לכונן מין אנושי חדש.

אני כותבת "הוא", אבל "אפשרות של אי" הוא הרומן הראשון שבו הגיבור לא נקרא "מישל", כשמו של המחבר, אלא "דניאל", וחילוף השמות הזה קורא לנו לתהות ולהטיל ספקות חדשים בדבר הזיהוי, שנעשה אוטומטי למדי, בין וולבק הסופר לבין דמויות הגברים בספריו (כמוהו הם חסרי הורים וגדלים אצל הסבתות שלהם, כמוהו הם עוזבים את צרפת ועוברים לגור באירלנד או במקום אחר, כמוהו יש להם התבטאויות מעוררות מחלוקת על האיסלאם, על מין ועל החברה המערבית).

וולבק, שלובש עתה דמות של קומיקאי, עושה הכל כדי לבלבל אותנו, וממשיך להציץ לעברנו מאחורי הכתפיים של דניאל, ולקרוץ קריצה מתעתעת: "בסופו של דבר היתרון הגדול בלהיות בדרן, ומעבר לזה בגישה הומוריסטית בכלל, הוא שאפשר להתנהג כמו מניאק בלי שאף אחד יגיד מלה, ואפילו להרוויח לא רע מהגועל של עצמך (...). ההומניזם המשוער שלי נשען בעצם על בסיס די רעוע: איזו אמירה לא חד משמעית על מוכרי סיגריות, והתייחסות לגופותיהם של המהגרים הכושים הלא חוקיים שנפלטו לחופי ספרד, הספיקו כדי להוציא לי שם של שמאלן ושל אחד שמגן על זכויות האדם. שמאלן, אני? (...) הייתי, אני חוזר ואומר, מקצוען אמיתי. חוץ מזה, גם היה לי פרצוף של ערבי, מה שמאוד עוזר (...); ואשר לזכויות האדם, ברור שהן לא הזיזו לי את קצה הביצה השמאלית; בקושי הצלחתי להתעניין בזכויות הזין שלי".

וולבק נוטל כאן קול של סאטיריקן, שהולם להפליא את הסגנון האירוני המרושע הייחודי לו, והוא אכן מצחיק בספר הזה, הרבה יותר מאשר בכל ספריו האחרים. זה לא מונע את "אפשרות של אי" מלהיות גם הקודר והמייאש ביותר מכל ספריו, עד כמה שהדבר אפשרי. הנחות היסוד שלו הן, בתמצית, כאלה: "הנעורים היו תקופת האושר, עונת האושר היחידה", זמן של תענוגות גופניים, אבל רק אחרי שהם נגמרים אנחנו מבינים שזה היה האושר, ושאיבדנו אותו לעד. מכאן ואילך החיים הם הידרדרות עקבית ומתמדת, אל שפל גופני וסבל נפשי שהולכים ומתגברים משנה לשנה, עד המוות. מעבר לגיל חמישים אין לאדם עוד שום סיכוי להנאה כלשהי. לא במקרה רואה דניאל את עצמו כמי שסיפור חייו הוא "פשע נגד האנושות": במצב הזה, התאבדות היא האופציה השפויה, המתבקשת.

דניאל מלא פיכחון מריר על מצבו: "לא כל כך התחשק לי להביא ביד. הפקת הזרע היתה תהליך ארוך בגילי, האפשרויות שהחיים הציעו לי הלכו והתמעטו והיו עתידות להיעלם לגמרי". הוא זועם על האדרת הנעורים ועל הזלזול בזקנים, מה שלא מפריע לו לבוז לכל מי שחדל ליהנות ממין, ולסגוד לבחורה בת 22, להתאהב בה אהבה סוחפת, מאמללת, משום שהיא יפהפיה ובעלת עור רך וצעיר (הוא לא מביא נימוקים נוספים מעבר לשני אלה). המיניות שהוא מתאר אינפנטילית, לקוחה מן הרפרטואר הפורנוגרפי הבנאלי ביותר (כזה שתמיד מסתיים בגמירות בפה והשפרצות על הפנים של הבחורה), אבל היא גם מודעת לעצמה ומעלה לא מעט חיוכים: הוא נורא אוהב, למשל, לדון בכלכלת העולם המערבי תוך כדי שמישהי מלטפת לו את הביצים.

רגעים כאלה בספר, שאינו מכיר למעשה בקיומה של תשוקה נשית (מלבד התשוקה להיחדר), ומתאר נשים כמעין חיות מחמד שתפקידן לשעשע את הגברים, עשויים להעכיר גם את רוחן של הסובלניות שבקוראות. ברגעים כאלה הייתי שבה ותוהה על מידת המרחק שבין וולבק לבין המספר שלו, ומציצה שוב ושוב בדיוקנו של המחבר, בתמונה שבחרה הוצאת "בבל" לכריכת הספר: הוא עומד שם לחופו של נהר, כמו ונוס של בוטיצ'לי העולה מתוך המים, באותה תנוחה, עם הברך הכפופה לפנים, ובאותו חיוך-לא-חיוך, דק ומשורטט. במקום מחלפותיה הבהירות המתנופפות של וונוס, הוא חובק כלב ג'ינג'י (וגם לכלב הזה יהיה תפקיד מרכזי בסיפור). הנוף שמאחוריו כהה וקודר, המים אפלים ומלאי צללים, אבל בגדיו כתומים ועליזים. גם הוא וגם הכלב מישירים אל הצופה מבט קר וידעני, בלתי מפוענח. אין ולו שמץ מן התום של ונוס במבט הזה. אולי צריך לומר שוולבק הוא וונוס החדשה: אלת האנטי-אהבה.

החזון המשובב הזה עולה מכל ספריו של וולבק, אך "אפשרות של אי" הוא בפירוש הרומן השאפתני ביותר שלו, משום שכאן הוא מגשים סופסוף את האופציה שעמה סגר את הרומן "החלקיקים האלמנטריים", כלומר את יצירתו של מין חדש, בעזרת שכפול של דגימות די.אן.איי והעתקת תכנים מוחיים אל יצורים משופרים גנטית. המין האנושי הקיים הגיע למבוי סתום, ווולבק מפליא לתאר את שלל הפרדוקסים שיוצרות המגמות העכשוויות בתרבות הקפיטליסטית הטכנולוגית של המאה ה-21, למשל, "העצמת התשוקות עד לרמת הבלתי נסבל תוך הפיכת מימושן ליותר ויותר בלתי אפשרי. זה היה העיקרון היחיד שעליו נשענה החברה המערבית".

עם גילוי אפשרויות השכפול, האנשים יכולים לסיים את חייהם עוד לפני ההידרדרות אל הזיקנה המשפילה, להפקיד את הקוד הגנטי שלהם למשמר, מתוך שאיפה להיוולד בעתיד בתוך גוף צעיר וחזק יותר, לחיות "חיים המוקדשים לתענוגות בלבד", חיים שיוכלו להשתכפל עד אין קץ ולנצח את הכיליון. כך, הספר מצליב לסירוגין פרקים משני סיפורי חיים: זה של דניאל, ואלה של שניים מכפיליו הגנטיים, בעוד אלפיים שנה מהיום, דניאל24 ודניאל25. העולם השתנה ללא היכר, וגם דניאל: אם הגוף אינו מתכלה עוד, הרי העונג הפיסי הוא חסר משמעות, והניאו-אנשים חיים בבידוד מוחלט עם חיות המחמד שלהם, בלא צחוק ובלא בכי, ואינם נזקקים לאיש.

הפרקים האחרונים בספר, המתארים את דניאל25 מתייר על פני כדור הארץ, מדהימים ביופיים; העולם כמעט ריק מאדם אך מלא בשרידיו, ומכוח האירוניה הצרכנית אפילו חולצות, מצלמות וכלי נשק השתמרו יפה. החוק, המוסר והרשתות החברתיות היו הראשונים לקרוס ולהיעלם. רצף של פיצוצים גרעיניים ביקעו את האדמה והפכו את פורטוגל כולה, עם האוקיינוס והאיים הקנריים, למישור אחיד ענק, מכוסה אפר. אפשר היה לחשוב שהתיאור הזה יחייב מחדש את האנושות, את הקשרים הרגשיים, את הסולידריות החברתית, אבל וולבק אינו מן המחייבים. הוא לא מציע אפשרויות של גאולה, לא מצביע על אלטרנטיבות. הוא לא מושל ולא נביא: הוא מרגל. שבתי והצצתי בתמונה שעל הכריכה. הוא הביט בי במבטו החכם, הערמומי, קורא אותי כמו ספר. ידעתי שהוא לא מציע לי דבר. ובדיוק משום כך אהבתי אותו.

שירה סתיו מלמדת בחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון