Curriculum Vitae יואל הופמן. איורים: יואל הופמן. הוצאת כתר, עמ' לא ממוספרים, 88 שקלים

לספרו החדש של יואל הופמן קוראים "Curriculum Vitae". בשם זה קרא הופמן גם לאחד מן הסיפורים ב"ספר יוסף", הספר הראשון שכתב, והתפרסם לפני כמעט 20 שנה. משמעו של הצירוף "Curriculum Vitae" הוא קורות חיים; משתמשים בו בצורתו זו בלטינית בעיקר באקדמיה, כשם לסיכום מקצועי של הישגים לצורכי הערכת ההתקדמות. הבחירה בשם הלטיני, המציין את הז'אנר הנוקשה והמיובש של קורות החיים האקדמיים - רשימת תארים, פרסים, פרסומים וניסיון עבודה, המסודרת לפי סדר קבוע של נושאים ותאריכים - ככותרת להתבוננות הזורמת, המתנועעת, הפילוסופית, הפיוטית של הופמן בסיפור חייו, מעלה חיוך קטן בלב הקוראים; הכותרת נראית קצת כמו בדיחה פרטית של הסופר על חשבון עצמו.

אבל החיבור בין ה-Curriculum Vitae האקדמי הכפייתי לבין זרימת רשמי המחשבה ורישומי הציור אינו נשאר בדיחה. הבחירה בכותרת היא בחירה של טעם. טעם אחד הוא ש"Curriculum" בלטינית משמעו מירוץ, מסלול מירוצים. "Curriculum Vitae" משמעו, אם כן, מירוץ החיים, תחרות שסיכומיה מודדים את ההתקדמות על פי חוקים ידועים של הצלחה. המשמעות הזו מתקיימת גם בשמות ז'אנרים אחרים של סיכום חיים: קורות חיים, סיפור חיים, זיכרון חיים, אוטוביוגרפיה; אלא שבהם היא מטושטשת יותר. טעם הכותרת הוא איפוא בבחירה בשם שמגלה, לא בשם שמטשטש ומסתיר, את בקשת הסדר.

הרי בשביל מה מספרים סיפור חיים? "מישהו, (אולי פרופסור שגופו נוטה הצדה) מסדר את אירועי/ העבר במחסן גדול", כותב הופמן. ברומן הזה הסדר המוטל במחסן החיים איננו סדר מוגדר, מגודר, כמו סדרם של הפרסומים האקדמיים, אלא סדר העולם: "אם מכניסים סדר בעולם צריך להתחיל מן/ השמים ולרדת. אבל אם באים מלמטה באים מפתח הערווה כלומר מאמי שלי, מרגריטה". סדר הלידה הוא המוות: "אנשים אומרים נולדתי אבל הם אינם מבטאים/ את הנון כהלכה. צריך לעגל את השפתיים/ בתנועה של מוות". ואמנם, סיפור מרוצת החיים נפתח בספר בציון זמן הולדת המוות, מות האם המולידה: "אמי מתה ב-27 בינואר בשנת 1941".

ה"Curriculum Vitae" של הופמן מציע סדר, המכריז על עצמו במספור קטעי הספר מ-1 ועד 100. בתחילה נראה שהחלוקה הממוספרת רק מכריזה על האשליה של עצמה, שהרי איזה סדר היא מייצגת? בתוך כל קטע וקטע ובין קטע לקטע המחשבה שטה ומתנועעת כאילו היא חופשייה מציות לסדר, לכללי הדיווח המהימן המקובלים בכתיבת קורות החיים.

מהו, לדוגמה, ההיגיון המוביל מקטע 1, המספר על מות האם ונישואי האב לאורזל ומביא קטעי זיכרונות ילדות, אל קטע 2, המספר על השיחה באוקטובר עם פימה הסנדלר ואחר כך על המחשבה לכתוב טרגדיה שהנפשות הפועלות בה הן "בטה מרמור/ אלוהים/ אחרים", ואחר כך על חלומות, כמו החלום שבו המספר מזריק רעל לצווארה של מומייה קטנת ממדים, ואחר כך על מראות, כמו מראה זקנה בשם בביוף הקונה ריאות או מוח מקצב ששמו בביוף, וכמו מראה אדם על קצה המדרכה או באוטובוס עם שפה שסועה או אוזן אחרת, המביט במספר כאילו הוא הוא, ומראה אשה שנועדה למספר, אבל שהמרחק בחלל חצוב ביניהם ואי אפשר לו להגיע אליה?

נראה כאילו מספור הקטעים רק מחייך על עצמו, מצביע על האיוולת והאשליה שבמעשה הטבעת סדר. אבל אסור לחיוך על הסדר להאמין בכוחו יותר מדי; לעשות כן משמעו איוולת אחרת, כמו זו של אותו נזיר יפאני האומר למספר: "אין/ זמן, הוא אמר, כשהוא מנופף ביד שעליה/ הוא ענד שעון".

סדר השעון הוא סדר ה-Curriculum Vitae, סדרו של רצף הזמן. הסדר הזה מתקיים בסיפור, כמו שהוא מתקיים גם בסיפורים קודמים של הופמן. למרות תנועת המחשבה, שאינה נכפתת לחוקי החשוב/לא חשוב ולסדר הזמנים הקונבנציונלי של אוטוביוגרפיה, בכל זאת נפרשים קורות חיים כסדרם, ויש עלילה הנעה ממוקדם למאוחר, והמוקדם-מאוחר הזה גם "ממסמר" עצמו, פה ושם, בתאריכים ומקומות מדויקים: על היד המתנופפת יש שעון. מן הקריאה אפשר ללמוד, בצורה די מסודרת, לא מעט על חייו של המספר.

אבל הסדר שבו הדברים מסופרים, סדר הזמן, גם אם הוא נמצא (למשל בשעון שעל היד), בני האדם הם אלו הקוצבים אותו, ולכן נמצאותו דמוית חלום: "השמש עמד בזנית מעל לאוהלים ואני הבנתי/ פתאום ששני כיווני הזמן (קדימה ואחורנית) אורכם אינסוף ועל כן הזמן שבני אדם קוצבים/ הוא דמוי חלום".

ב"הולדתה של הטרגדיה מתוך רוחה של המוסיקה" כותב ניטשה, בעקבות שופנהאואר, שראיית המציאות כתדמית, כמראות חלום, היא סימנה של הסגולה הפילוסופית. בעיניו, שמחת ההכרח של חוויית החלום היא יסוד אמנותי, היסוד האפולוני של התדמית היפה, של המבדה, של הסיפור האחד על חיים אינדיבידואליים, שבו יושב האדם כבסירה קטנה השטה בים אינסופי וסוער של עולם של ייסורים.

ב"Curriculum Vitae" לא רק הזמן הוא דמוי חלום, אלא גם הסיפור המסופר בתוכו הוא דמוי חלום. קורות החיים של הופמן (כמו קורות החיים של אחרים) קצת בדויים: "אילו יכולתי (במין ברית עמוקה יותר מזו שבין/ סופר וקורא) ליפול על צווארם של אנשים ולומר/ להם: בואו ונשב ונחלט תה ונשתה ואתם תספרו/ לי את חייכם ואני אספר לכם את חיי, הייתי/ משליך את כתב היד לסל הניירות ועושה זאת./ בעולם כזה החוק היה אוסר על הבדיה".

אבל העולם אינו כזה, ולכן המספר מודיע ששמות הנשים והילדים וכן זיכרונות "אוטוביוגרפיים" אסורים; "כמו בחנות של מילקשייק הזיכרונות מתערבלים/ והדמיון, כמו תות שדה, ממתיק את החלב". הדמויות, הוא מעיד, רק בחלקן היו באמת, והן אלו הקבורות באדמה. ומה עם האחרות? "ומי אני,/ בחושך הזה?" מראות הסיפור הם מראות חלום, מראות בדיה. לקראת הסוף אומר המספר: "באנו אל הספר הזה קטנים ועכשיו אנחנו גדולים./ ולמדנו לשקר".

גם ההתבוננות בתנועת המחשבה המספרת את סיפור החיים - וזו התבוננותו של הסיפור, דרכה הוא זורם קדימה - היא התבוננות קצת חלומית. אבל המחשבה אינה רק מחשבת חלום; המחשבה היא עוד הרבה דברים בעת ובעונה אחת. היא גם מחשבה ערה, אוהבת חוכמה, השואלת שאלות על זיקת המלים והדברים, ובעיקר על דבר האמת, וצוחקת על עצמה תוך כדי כך; והיא גם מחשבה של זן, החווה בפליאה גמורה את ככותם של הדברים (והמלים); ושוב היא המחשבה שאינה מתאפקת מלשאול על אותה ככות שאלות פילוסופיות, ולחייך עליהן ועל עצמה. והמחשבה היא עוד דבר: היא המחשבה הפיוטית. בחירותיה וצירופיה הם בחירות פיוטיות וצירופים פיוטיים. מחשבה זו סומכת על היופי: הצליל של צירוף המלים והרישומים, הוא זה שיהדהד את האמת שבהם: "מה שהגיוני בעולם זו רק התפילה ברוך אתה אדוני/ אלוהינו. לא מפני הדתיות. אלא מפני הצלילים/ שכל אחד מוליד בתורו את הבא אחריו".

במובן האחרון הזה יש עוד טעם אחד לשם שניתן לסיפור. למלים Curriculum Vitae יש צליל ויש צורה. גם לשימוש השגור שלהן, גם לשימוש החדש שלהן כשמו של הסיפור ולזרות שלהן בלשון יש צליל ויש צורה: למלים הללו יש טעם שממש אפשר לטעום אותו בשפה, בפה. גם המלים הן דברים. דברים שמרגשים את הלב כמו דברים אחרים, למשל עצמים: "הלב אינו יכול לשאת את המלים האלה ('שדות/ רחוקים')./ חדרי מדרגות גורמים לנו בכי. ומטבחים קטנים", ושזוכרים אותם כמו שזוכרים עצמים: "מאותם הימים אני זוכר את הקומקום הישן/ ואת המלה שוך שמישהו אמר (כמו ב'שוך/ הסערה')". אפשר לחזור עליהן, עד שצלילן נשמע, כמו צליל ההקשה על עצמים: "צליל עמום כמו נתן אקסלרוד. נתן אקסלרוד. נתן/ אקסלרוד".

זרותן של המלים "Curriculum Vitae" מעניקה להן טעם מיוחד. בספר הזה, כמו בספרים קודמים של הופמן, המחשבה סובבת סביב השפה (וסביב עצמה). גם כאן מלים זרות משפות זרות מטיילות בלשון הסיפור ומראות את זרותן. הדאגה בדבר הזרות של הסימן דורכת את המחשבה כל הזמן. אולי, אומר המספר, הדברים קשורים לחטא הקדמון: "בזעת אפיך תאכל לחם. וכי תראה ציפור תאמר 'ציפור'. תראה אדם - תאמר 'אדם'. וכך, למרבה הזוועה, עולם של סימנים יכסה את הדברים (...) צריך להיות חוק נגד הדברים האלה. למשל חוק בדבר קדושת הנייר. או חוק בדבר הסינגולריות של הדברים (שלא יכפלו אותם)".

המלים של הספר "Curriculum Vitae" אינן מכסות על הדברים. מראות החלום שהן מספרות צלולים וסינגולריים. וגם מראות חלום אלו, כמו גם המספר עצמו, רוחשים, כדרישת הגננת בגן הילדים היפאני, "כבוד עמוק למציאות".

ספרה של ד"ר מיכל ארבל, "תם ונשלם? על דרכי הסיום בסיפורת", יראה אור בקרוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד