סוכן הוד מלכותו דוד שחר. הוצאה מחודשת, ידיעות ספרים, 409 עמ', 88 שקלים

ראשיתו של הסיפור הבלשי בראיות. גופה מגואלת בדם, נגיד, או אקדח שריח מוזר עולה מקנהו. את העלילה יש לרקום בדיעבד. להכניס תנועה (מעשים, מניעים, אנשים) שתמלא את הפער שבין הדברים הדוממים ותכניס בהם היגיון ומשמעות.

מנגנון כזה מניע גם את עלילת "סוכן הוד מלכותו" מאת דוד שחר, שהודפס כעת מחדש, כמעט 30 שנה לאחר שפורסם לראשונה. הספר מתחקה אחר קורותיו של היינריך ריינהולד: שירותו בצבא הבריטי, פעולותיו באצ"ל, בגידתו או אי-בגידתו, סיפור אהבתו לרעיה של אחד מפקודיו. כל זה מתגלגל תחילה מן השילדות החרוכות של נגמ"שים מצריים ממלחמת יום כיפור, ומזרד חרוך בשוחה רחוקה ("כשהתקרבתי נוכחתי לדעת שאין זה זרד אלא זרוע של אדם הבוקעת מתוך החול"), ואז משני מטבעות זהב ומן הסדק שנפער בעומקו של ראי שחזה בדברים איומים.

כעת יש לספר את קורות התגלגלותו מביתו של הפחה הטורקי שבתו נשרפה חיים ועד חדרו של ריינהולד, ואז לספר על הדברים שאותו ראי חזה בהם בתוך החדר הזה: נשים שהיו שם, כלי נשק שהוצפנו, תחפושות ששימשו את ריינהולד כשיצא בשליחות האצ"ל לפוצץ את מלון המלך דוד בירושלים, זרי פרחים.

מנגנון כזה הניע גם את כתיבתו של הספר, שהתגלגלה מתוך קרעי ראיות ועדויות (כפי שמספר באחרית הדבר פרופ' מאיר שחר, בנו של הסופר, חלקים ממנו נרקמו מתוך סיפור ששמע אביו ממפקד לשעבר באצ"ל, וחלקים אחרים נלקחו מתוך עדויות שאסף עבור ועדת אגרנט). ומנגנון כזה מניע גם את הקריאה בו, ממרחק השנים שחלפו מאז פרסומו, כחלון לגוף שלם של יצירה (שהרי מחברו כבר מת) ולנוכח הראיות ההולכות ומתרבות בגנותו, למרות היופי הגדול, הלשוני והמבני, שיש בו.

שימת הלב נודדת מן התעלומה שבעלילת הספר אל הפערים שבספר גופו, והקורא תופס את מקומו של הבלש. ממרחק הזמן הוא צריך לשוב ולפענח את תעלומת היעלמה של שפתו הגבוהה שכבר לא נהוגה (כלומר, מי כותב כך עדיין, ומה בשפה הזאת נראה כעת זר ומלאכותי כל כך? איזה קסם יש בהתענגות שלה על עצמה, על "רוואדה הקטנה יפהפייה היתה, ותישא חן וחסד מלפני הקיסרית" או "מהתלים במהתלות ומתלוצצים בליצוצים ועושים סינמה בלאנש"?).

על הקורא לפענח את קורות תיאוריו האוריינטליסטיים, הדני-דיניים כמעט, שמעוררים אי-נוחות של ממש (לאן התגלגלה כעת צורת התיאור הזאת, למעט כתיבתה של נעמי רגן? איפה מסתירים כעת בשפה את ההיקסמות הספוגה שמן זית מן המזרח, ואיפה מסתירים את הדיבור על פלבולי עיניים של סוחרים, על פנים מצומקות כדבלים, על אמונות טפלות משעשעות כל כך ועל תאוות רצח ערבית ערמומית שיוצאת אל הפועל, כנהוג, בתקיעת סכין בגב?); לפענח את המניעים ואת העלילה הסמויה של תיאורי הסקס שבספר, שהם חופשיים ופשוטים ושמחים לגמרי, גם כאשר הם מתארים התחככויות והטרדות מיניות הגובלות באונס של ממש ואף עוברות את הגבול הזה (הנשים נעתרות לכך בהתרגשות כמעט תמיד), ונותרים כאלה גם כאשר הם מתארים את ראשה של האשה המאושרת בהשתגלה, הנחבט שוב ושוב בעץ.

נשים בכלל, ורובן ממילא מופיעות כאן רק כאמהות בוגדניות או כמאהבות, אינן זוכות פה לחסד רב; בייחוד לא אם הן שמנות. להיפך, מיזוגניות לכל דבר ועניין יש פה, מעוררת קבס ומעניינת דווקא בנדושותה, משום שהנשים פה (האם כותבים כך עדיין? האם מתאמצים יותר להסתיר את המחשבה הזו?) הן רק נציגות של הגוף, שלמרות העונג שאפשר להוציא ממנו, עומד בניגוד גברי כל כך ליצירה, וחטאו הגדול בכך שאינו מסתפק בהיותו גוף, אלא חודר לתחום הנקי והיפה של המלים.

הרי יותר מסיפורי בגידה לאומיים, יותר מאוזלת יד צבאית ומקטנוניות של פקידי שלטון, זה מה שמעורר בספר את חמת זעמם של הגיבור, של הכותב ושל בן דמותו, המופיע בספר בשמו: שהאשה אינה מסתפקת בהיותה אשה (גוף בנוכחותה, מקור השראה וכיסופים בהיעדרה), אלא מתעקשת ליצור (כאהובתו של ריינהולד) יצירות חלולות, חסרות ערך, ולדבר עליהן גבוהה-גבוהה. להוציא את הגבר מתחום יצירתו הנקייה ומעשיו הגדולים, ולכבול אותו אל הגשמי ואל התשוקה הגופנית, אל הבטחה שלאחר התממשותה נותרת רק מקור ליגיעה וגועל.

אז אלה הראיות וזו המסקנה: כל היופי שאפשר למצוא בספר נעלם מול השוביניזם הזה שלו - הלאומי, האתני או האחר - המתחלף לפרקים (יש לציין למען ההגינות) בסתם שנאת אדם מושחזת רק לכאורה. מה הערך של כל השפה היפה הזו, של כל המשפטים היפים והסיפורים היפים שיש כאן אם זה מה שצומח מהם, ואיזו מין חיבה, סלחנות או הערכה אמיתית אפשר לגלות לכשרונו של סופר, מת ככל שיהיה, אם זה המצע שממנו עולה היצירה שלו, ואם זה הדבר שאותו היא משרתת.

ספרו של אסף שור, "עמרם", ראה אור בהוצאת בבל